יום שבת, 4 באוגוסט 2018

ה-"קתדרא דמשה" ונדבתו של יודן בר ישמעאל בכורזים





בשני פוסטים (כאן וכאן) לפני מספר חודשים עסקתי בדיון סביב מושבי האבן שהתגלו בחפירות בתי הכנסת, הכתובת המפורסמת על מושב האבן בכורזים והדיון סביב המושב המכונה "קתדרא דמשה" במקורות הספרותיים ובממצא הארכאולוגי. ברשומה כאן אני צירפתי את שני הפוסטים הללו לכדי רשומה אחת. אין כאן חידושים מפליגים אך אני מתאר את תולדות המחקר, ההצעות והויכוחים המעניינים כבר עם ראשית הגילויים ועד היום ואת השאלות שבעצם גם היום ספק אם יש להם מענה שלם וודאי.


ה-"קתדרא דמשה" ומושבי האבן בבתי הכנסת הקדומים

ה-"קתדרא" (לשם הנוחות אני אכתוב "קתדרא" עם א' בסוף ולא עם ה' כפי שאולי ראוי יותר) וליתר דיוק ה-"קתדרא דמשה" הוא כינוי רווח לאחד מחפצי הריהוט של בית הכנסת הקדום- מושבי אבן בודדים מכובדים ומפוארים יחסית שהתגלו בעיקר בסמוך לקיר החזית הפנימי של בית הכנסת. במקורות חז"ל, הכינוי הזה לא מופיע בצורתו הזאת במשנה או בתלמוד אלא רק בפסיקתא דרב כהנא (א ז), שם רבי אחא ציין בנוגע לכסא של שלמה "כהדא קתדרא דמשה". במספר מדרשים אחרים נזכרים רק "קתדראות" כמושבים מכובדים ומפוארים עם או בלי קשר או זיקה למשה או לבית הכנסת ופעם אחת (שמות רבה, מג ד) מוזכר ביחס לנאמר "ואשב בהר" (דברים ט ט): "אמר ר' דרוסאי: קתדרא עשה לו כקתדרא של אסטליסטיקין" (חכמים או עורכי דין). העניין הרב במופע השם הזה נובעת מכך שהוא מופיע כבר באוונגליון של מתי (כג 6-1), שם בביקורת המפורסמת נגד הפרושים צוין "כיסא (Kathedra) משה" שעליו יושבים החכמים לאות כבוד:
"אז ידבר ישוע אל המון העם ואל תלמידיו לאמר: על   כ י ס א  מ ש ה  ישבו הסופרים והפרושים. לכן כל אשר יאמר לכם תשמרו לעשות אך כמעשיהם לא תעשו כי אומרים הם ואינם עושים...ועושים כל מעשיהם להיראות בהם לבני אדם כי מרחיבים את תפיליהם ומגדילים את ציציותיהם. ואוהבים את הסיבת הראש בסעודות ואת מושבי בראש בבתי הכנסיות" (מתי כג 6-1)
עוד לפני שנחשף הממצא הארכאולוגי הרלבנטי, היו חוקרים שהצביעו על הזיקה שבין "כסא משה" של מתי ובין מה שנאמר בפסיקתא דרב כהנא הנ"ל ומכאן שהכינוי במתי אינו אלגורי או מטאפורי כפי שאולי ניתן לפרש אלא כינוי למושב ממשי. חוקרים שונים (ססיל רות', ל"י רחמני) שיערו שהכוונה היא למושב שבו הייתה מונחת התורה ושהכוונה ל-"קתדרא של (אורייתא) דמשה"; יש שקשרו בין המושב הזה ובין קריאת התורה ושבו ישב הקורא או מי שאמור היה לעלות לתורה/לקרוא; היו שראו בכך לא מושב ממשי אלא מעין מיצג זכרון לאבן שישב עליה משה במהלך מלחמת עמלק ואחרים פירשו שמדובר במושב סמלי שבו ישב הדיין כהמשך לתפקידו הקדום של משה (מאיר בר אילן); לעומת זאת, חננאל מאק הראה כיצד בכמה כתבי יד של המדרשים (בעיקר אלו מימי הביניים), הכינוי השתבש (או אולי כך היה במקור) ל-"קתדרה דדרושה" (ה-"מ" נפרדה ל-"ר ו"), כלומר הכסא שבו ישב הדרשן בבית הכנסת הקדום. במספר מקורות בספרות חז"ל מוזכר הכסא שעליה ישב החכם ובמדרש (שיר השירים רבה א ג) סופר על האבן שבה ישב ר' אליעזר בן הורקנוס: "האבן הזאת דומה להר סיני" אך לא נאמר שמדובר בקתדרא או קתדרא דמשה. רוב החוקרים מניחים שהכוונה במונח הזה היא למושב של אחד ממכובדי או מנהיגי בית הכנסת ולא בהכרח של הדרשן או החכם.

הממצא הארכאולוגי



שרידי מושבי אבן ייחודיים בקונטקסט של בית הכנסת התגלו במספר בתי כנסת בארץ ישראל ובתפוצות. הקדום ביותר מבחינה כרונולוגית הוא זה שבאי דלוס שבים האגאי (המאה הראשונה לפנה"ס) אך רובם מאוחרים יותר- זה שבדורא אירופוס (מאה שלישית, אם כי סוקניק עצמו שחקר את דורא אירופוס לא השתכנע שמדובר גם כאן ב-"קתדרא דמשה") ובעיקר אלו שהתגלו בארץ ישראל: שרידי מושבי אבן התגלו בבית הכנסת שחפר נחום סלושץ בראשית שנות ה-20 בחמת טבריה (לא בית הכנסת המוכר היום בחמת טבריה אלא צפונית אליו) שנעלם אחרי החפירות ומוכר רק מהציורים של החפירה. מושב האבן המפורסם ביותר נחשף ב-1926 בחפירות שנערכו בכורזים כולל כתובת מפורסמת שעל פירושה נחלקו כבר ראשוני החוקרים עד היום (על כך להלן). הוא מוצג היום במוזיאון ישראל ואילו העתק שלו נמצא באתר עצמו היכן שהחוקרים משערים שבו הוא ניצב (הוא לא התגלה במקומו אלא מושלך כמה מטרים כלפי מזרח).

א"ל סוקניק היה זה שזיהה את מושב האבן בכורזים כמו זה שנחפר בחמת טבריה כמה שנים לפני כן (אם כי, כנראה שזה היה דווקא יוסף קלאוזנר שבהשלמה למאמר של ש' קרויס הציע שמושב האבן מחמת טבריה הוא קתדרא דמשה) וזה שבדלוס (נחפר ב-1912-1913), עם ה-"קתדרא דמשה" של המקורות הספרותיים. מאוחר יותר, התגלו בחפירות בית הכנסת בעין גדי שרידי מושב מדורג בצמוד לבימת ארון הקודש וגם הוא זוהה על ידי החופרים כ-"קתדרא דמשה". בחפירות שנערכות בשנים האחרונות בח' כור בגליל המזרחי, התגלה מושב אבן גיר משולב בספסל בקיר הדרומי של בית הכנסת מהתקופה הביזנטית. ראוי להדגיש שעד עתה לא התגלתה שום כתובת שבה נאמר במפורש המונח "קתדרא דמשה" אם כי בכתובת בדלתון, יוסף נווה קרא את המילה "קיתדרה" ואולי הכוונה לסוג מושב כזה. לאחרונה, טענה קרן קירשנבוים בספרה על ריהוט הבית במשנה (ירושלים תשע"ד, עמ' 83 ואילך, בפרט על' 101-96) שהמושבים בדלוס ובחמת טבריה מפוארים יותר מאשר אלו בכורזים ובעין גדי ולכן אפשר שדווקא הראשונים אכן הם "קתדרה דמשה" בעוד האחרונים הם "איצטבא" כפרשנותו של אפשטיין לכתובת כורזים (בטעות בספר שלה- חמת) המציינת "סטוה" ולא קתדרה (על כך להלן). לדעתה, ה-"קתדרה" בלשון חז"ל אינה זהה תמיד לקתדרה היוונית-רומית אלא קרובה יותר לכסאות המפוארים- התרונוס.

המושבים הללו נחשפו כמושבים עצמאיים (כורזים, חמת טבריה ודלוס) או מחוברים לקיר או לספסל (עין גדי, ח' כור) ובדרך כלל בזיקה לקיר החזית שבו הייתה בימת ארון הקודש כשגב הכיסא היה סמוך לקיר ופני היושב היו מופנים לתוך האולם- כבר סוקניק בזמנו הזכיר בקשר לכך את התוספתא במגילה (ג כא) המזכירה את הזקנים- שפניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש. זאב ייבין הציע בשחזור שלו את פנים הקיר הדרומי שבכורזים שהמושב ניצב על הבמה המקבילה של בימת ארון הקודש שבה קראו בתורה (היא לדעתו ה-"סטוה" שבכתובת) ואילו המושב עצמו (הקתדרא דמשה) שימשה את הקורא בתורה או את אלו שנקראו אליה. לעומת זאת, במושב שהתגלה בח' כור, ברור שהאפשרות הזאת לא ישימה שכן המושב היה מחובר לספסל ונפרד מהבימה שהתגלתה בסמוך. ישראל לוין ציין שהקתדראות הללו מוכרים גם מהסביבה הפגאני ת והנוצרית ולפיכך שיער שכמו במקרים אחרים בנוגע לריהוט בית הכנסת, היא "יובאה" מהתרבות הסובבת אך בניגוד למקדשים ולכנסיות, שם היא שימשה רק אדם אחד, כאן היא יכולה הייתה לשמש דמויות שונות בנסיבות משתנות ובמעמדים שונים. הוא גם הציע לא להפריז בחשיבותו הרעיונית של המושב- היא התגלתה במספר מועט של בתי כנסת (כמובן שהיו יכולים להיות גם כסאות עץ שלא נשמרו) וככל הנראה לא יוחסה לה משמעות רעיונית כבדת משקל שכן בסופו של דבר, מדובר על ריהוט סטנדרטי שהיה קיים גם במרחב מסביב.

אני מוכרח לציין שעל אף הדיון המחקרי הלא מבוטל שקיים בקשר ל-"קתדרא דמשה", אני לא השתכנעתי לחלוטין שהמושבים המכובדים שהיו לראשי בתי הכנסת המוזכרים במקורות הספרותיים (אלו מוזכרים במפורש באותו קטע של מתי ובמקורות נוספים) ואלו שהתגלו בממצא הארכאולוגי, אכן קיבלו את הכינוי "קתדרא דמשה"- אין לכך עדיין הוכחה ארכאולוגית או אפיגרפית ישירה וגם את המקורות הספרותיים הבודדים שמזכירים את המונח הזה, לא בהכרח קשורים לריהוט ספציפי בבית הכנסת דווקא אלא הם מתייחסים לכסאות מכובדים שבהם יושבים חכמים, מנהיגים או דרשנים או לתיאור המקראי של האבן שעליה ישב משה במלחמת עמלק. הכינוי הזה "נדבק" לאותם מושבי האבן בזכות המאמר ההוא של סוקניק וכך הוא מתואר עד היום אבל למעשה אין הוכחה מוצקה שזה היה הכינוי הרווח בעת העתיקה לאותם מושבי אבן מכובדים.

הכתובת בכורזים



במהלך ניקוי וסידור הפריטים הארכיטקטוניים הרבים שהיו פזורים בסביבות בית הכנסת הקדום בכורזים, התגלה ב-1926 (או אולי כבר ב-1925) מושב אבן מבזלת עם כתובת ארמית שלמה כמעט לחלוטין בת ארבע שורות החקוקה בחזיתו. היא פורסמה בצורה ראשונית כבר ב-1927 בידי יעקב עורי, המפקח מטעם מחלקת העתיקות של הממשלה המנדטורית ביחד עם מספר הצעות ראשוניות לפירוש הכתובת. הדיון המעמיק במושב האבן והכתובת שלו היה זה של א"ל סוקניק במאמר שהוזכר לעיל שיצא בחוברת הראשונה של "תרביץ"ב-1929 ועסק ב-"קתדרא דמשה" בבתי הכנסת העתיקים. המושב לא נתגלה במקומו (INSITU) המקורי וסוקניק סיפר במאמר ההוא על הנסיון שלו להבין את מקומו המדויק של מושב האבן: "חקרתי ושאלתי את הפועלים שעבדו בשעת ניקוי החורבה על מקום המצא הקתדרא וכלם כאחד הראו לי על הקצה הדרומי של ביהכ"נ ועדותם נתאשרה לי אח"כ גם ע"י החבר עורי". ראוי לציין שכפי שתיאר לפני מספר שנים סטיבן פיין, קברניטי האוניברסיטה העברית בראשות י"ל מאגנס עמלו באותם שנים להעביר לאחריות האוניברסיטה העברית הצעירה מספר בתי כנסת עתיקים ובראשם זה של כורזים בסיועם של תומכים יהודים אמריקנים (בעיקר מהקהילה הרפורמית), והגילוי הנ"ל היה בעל משמעות מיוחדת בהקשר הזה.

סוקניק בדק מחדש את הכתובת ואת הצילומים ופיענח את הכתובת כך:

1. דכיר לטב יודן בר ישמל
2. דעבד הדן סטוה
3. ודרגוה דפילה יהי
4. לה חולק עם צדיקים.

התרגום שלו היה: "זכור לטוב יודן בן ישמעאל שעשה (תרם) את ה-"סטוה" הזה ודרגות של ה-"פילה", יהי לו חלק עם הצדיקים".הכתובת כוללת בחלק הראשון את תיאור הנדבה של אדם בשם יודן בן ישמעאל ובסוף את הברכה שיהא חלקו עם הצדיקים. השאלה הייתה מהו "הסטוה ודרגוה דפילה" המצוינים כתרומתו ומה הקשר בין התרומה הזאת לעובדה שהכתובת נחקקה דווקא על מושב האבן הזה. שני פתרונות שונים הוצעו בו זמנית בידי שניים מעמודי התווך של המחקר הארכאולוגי והתלמודי באותם שנים:

א. הפתרון של אלעזר ליפא סוקניק: סוקניק שכפי שכבר צוין, זיהה את המושב כ-"קתדרא דמשה" של המקורות הספרותיים, שיער שהכוונה במילה "סטוה" היא לא למושב עצמו (שהרי הוא כונה לדעתו "קתדרא דמשה") אלא למונח המקובל של סטיו, היינו "אולם מקורה הנשען על עמודים והוא חלק מהבסילקי" ומאחר שמבנה בית הכנסת בכורזים הוא מסוג הבזיליקה "צריך לחשוב את הסטיו לאחד משלושת האולמות. יודן בן ישמעאל בנה מכספו את אחד מהאולמות, יתכן האולם המזרחי שבו נמצאת הקתדרא". בנוגע למילים הבאות בשורה 3, בניגוד לקריאה הראשונית "מפעלה", הוא קרא "דרגוה(ת) דפילה" כאשר כמו ה-"סטוה", גם המילה "פילה" לדעתו שאולה מיוונית והכוונה היא לפתח, כניסה או שער העיר. להשערתו זה קשור לתנאים הגיאוגרפיים של כורזים: "היה צריך בכרזים לרגלי תנאי הקרקע לבנות טרסות (דרגות) בכדי שאפשר יהיה מדרום לעלות לצד החזית של ביהכ"נ" ולפיכך הכוונה היא לדעתו למדרגות הכניסה לבית הכנסת ובמיוחד לדרגה העליונה. אם כן, הכתובת אינה נוגעת בכלל למושב גופו אלא לתרומה של הקמת אחד האולמות ("סטוה") והמדרגות המוליכות לכניסה לבית הכנסת.

ב. הפתרון של יעקב נחום אפשטיין: באותה חוברת שבה סוקניק הציע את הקריאה שלו לכתובת, הובאה הצעה נגדית של העורך, הלא הוא י"נ אפשטיין. הוא ציין בהערה שאת ההצעה שלו, הוא כבר רשם בי' שבט תרפ"ו (1926) כאשר י' עורי הראה לו את הכתובת הטרייה ואם כן, עוד לפני פרסום הפענוח של סוקניק, לאפשטיין הייתה נגישות לכתובת והצעה משלו. ההנחה שלו הייתה שכאשר רשומה כתובת על הכסא ומציינת "הדן" ("הזה") היא לא מתייחסת לאובייקט אחר אלא לכסא גופו ולפיכך הוא הציע שה-"סטוה" אינו סטיו במובן של אולם עמודים אלא "כמו אצטבא (אסטוה) שבמשנה ובתלמוד שיש לה גם מובן "כסא של אבן" (משנה נדה ט ב)...והאי היא ה-"קתדרא"" (המרכאות על הקתדרא הן במקור). מתוך ההנחה שכל הכתובת עוסקת במושב, גם ה-"דרגות/ה" המוזכרות בשורה הבאה קשורות אליה "פירושו איפוא: מעלות הכסא ואינו עניין כלל למדרגות (טירסות) של ביהכנ"ס". יתירה מזאת, גם הקריאה בהמשך "דפילה" של סוקניק לא הייתה מקובלת עליו, לא עניינית וגם לא מבדיקה במישרין של הכתובת והוא הגיע למסקנה שצריך לקרוא "בפעלה" כלומר "בפועלו" במובן של "בשכרו", לאמר- זה לא חלק מתיאור הנדבה אלא כבר חלק מהברכה של המילים האחרונות בכתובת המתייחסת לחלקו עם הצדיקים. ואם כן, כל הצעתו של סוקניק שהכתובת מתייחסת לאולם ומדרגות בית הכנסת אינה נכונה וש-"כתובת זו מעידה רק על מעשה הקתדרא ומנדבה".

זה לא היה סוף הויכוח- בחוברת הבאה (תרביץ ב') סוקניק הגיב להצעה האלטרנטיבית של אפשטיין וטען שהצעתו אינה עולה בקנה אחד עם המקורות התלמודיים המזכירים את האצטבא- "אין אצטבא מקום מיוחד לישיבה בעיקר ואינה מושב של יחיד אלא מעין מצע או זיז מארך ובנוי הנסמך לפעמים לעמודים או לבניין ומשמש להנחת חפצים שונים, לשכיבה וגם לישיבה". בין השאר הוא הסתמך על האמור בבבלי קידושין ע ע"א: "ספסל דאמור רבנן או איצטבא דאמרי אינשי" ומכאן שהאיצטבא והספסל הן היינו הך אלא ש-"האחד בלשון חכמים והשני בלשון ההמון". מהמקור האחרון הוא ראה הוכחה ברורה שפירושו של אפשטיין בלתי אפשרי "שלא ייתכן שכינו את הקתדרא שבביהכ"נ בכרזים שהייתה בלי ספק אחד החפצים שפיארו את ביהכנ"ס בשם ה ה מ ו נ י (כך במקור) איצטבא שאיננו מתאים כלל לקתדרא" ולכן הוא דבק בהצעתו המקורית שמדובר באולם עמודים ושהכינוי הספציפי על "הדן סטוה" מציין את החלק שבה ניצבה הקתדרא באולם המזרחי של בית הכנסת אך לא את הקתדרא עצמה.

אלא שהעורך (הוא אפשטיין כמובן) במקום לענות במאמר נפרד, לא היסס להכניס הערות שוליים (מרובעות) במאמר של סוקניק ולענות שם לטיעונים שמופיעים בגוף התגובה של סוקניק- בהערה הראשונה הוא דן באריכות במקורות הספרותיים המציגים את האיצטבא שמהם למד סוקניק שהם זהים לספסל ולא לישיבת אדם יחיד וטען בדיוק להיפך כי מהמקורות עולה בבירור ההבדל בין האיצטבא לספסל או לקרפיטא המוזכרת שם כשהמשותף לכולם הוא שהם מקומות ישיבה. בהערה אחרת הוא תהה על הטענה שלא יכול להיות שלחפץ מכובד או מקודש יהיה שם "המוני" כמו איצטבא והרי "בשם "המוני" (כך במקור) קראו לדברים יותר קדושים: "בית עם" לביהכנ"ס ו-"ארנא" לארון הקודש" (שם) ובהערה נוספת הוא טען שככל הנראה, המדרגות המיוחדות שהוליכו לכסא אבדו כשם שהמושב עצמו לא נמצא במקומו. דומה שזאת לא תהיה טעות להסיק שאפשטיין, לא רק חלק על קריאת הכתובת אלא גם הסתייג מהנחת העבודה של סוקניק לפיה זהו "קתדרא דמשה" (הוא כתב את המונח "קתדרא" במרכאות בכוונה) שאילצה את סוקניק לטעון שהכתובת על המושב מתייחסת לנדבה אחרת. מעבר לגופו של הדיון, אי אפשר שלא לשים לב כיצד החוקר התלמודי מחד והארכאולוג מאידך, "פלשו" זה לתוך תחומו של זה, אם בפענוח הכתובת על ידי החוקר התלמודי (אפשטיין) ואם בפירוש המקורות התלמודיים על ידי הארכאולוג (סוקניק).

הויכוח בין שניים מגדולי החוקרים הללו לא הוכרע עד ימינו ועד היום ניתן לקרוא תרגומים שונים לכתובת המוצגת במוזיאון ישראל, אם כשיטתו של סוקניק ואם כשיטתו של אפשטיין. דווקא באשר למילה "דפילה" (סוקניק) או "בפעלה" (אפשטיין), היום בדרך כלל מקובל לקרוא "מפעלה" (זאת הייתה למעשה הקריאה המקורית) במובן של "מתוך רכושו/נכסיו" ("פעלה" במובן של רכוש או נכסים) ובעצם להחזיר את המילה הזאת לחלק הראשון של התרומה ולא לחלק השני של הברכה ולפרש את הכתובת כפי שיוסף נווה הציע: "זכור לטוב יודן בן ישמעאל שעשה (נידב) את הסטיו/סטוה והמדרגות מרכושו. יהי לו חלק עם הצדיקים".



לזאב ייבין שחפר בכורזים עשרות שנים מאוחר יותר, הייתה הצעה מקורית לפתור את בעיית זיהוי ה-"סטוה" בכתובת כורזים: אכן הכוונה ל"איצטבא" כפי שנקט אפשטיין אך אין הכוונה למושב עצמו אלא לבמה מוגבהת (מקבילה לבמה שבה היה גומחת ארון הקודש בחלק המערבי של קיר החזית) שאליה עלו במדרגות הנזכרים אף הם בכתובות. על אותה במה היו קוראים בתורה ושם עמדה הקתדרה- "נראה לנו שהקתדרה הנזכרת עמדה על אותה במה ושימשה את הקורא בתורה או את הנקראים אליה" אם כי גם ההצעה הזאת אינה הסבר שהולם ממש את ה-"איצטבא" במקורות חז"ל (מקום ישיבה מסוג כלשהו) ולא תואמת את על הנחת העבודה הבסיסית לפיה הכתובת "הדן סטוה" בהכרח מתייחסת למושב גופו ולא לאלמנט אחר. חוקרים אחרים (מאי וסטארק ב-"עתיקות" 43, 2002) הציעו שאולי הכוונה ב-"סטוה" לשורת הספסלים שבה עמד המושב ומדובר בכלל על הקיר הצפוני ולא הדרומי כמקובל אך קשה להשתכנע מהצעה זו. וכך, חידת התרומה של יודן בר ישמעאל החקוקה על מושב האבן: ה-"סטוה ודרגוה/ת" שבזכותה הוא זכה לשבת על קתדרה עם צדיקים (כפי שהובטח לו), עדיין שרירה וקיימת עד היום הזה.

סיכום

הכינוי "קתדרא דמשה" המוזכר במספר מדרשים (אך לא במשנה או בתלמודים) מחד ובקטע מפורסם אצל מתי מאידך, לבש פן מוחשי עם תחילת הגילויים של מושבי אבן מכובדים בבתי הכנסת העתיקים. גילוי מושב האבן עם הכתובת בבית הכנסת בכורזים הביאה את א"ל סוקניק להצביע על הזיקה החזקה בין העדויות הספרותיות ובין הממצא הארכאולוגי הטרי. ואכן, מאז ועד ימינו, גם שאר מושבי האבן שהתגלו במספר בתי הכנסת עתיקים קיבלו את הכינוי הפופולרי הזה והיו שביקשו להבין את הכינוי מתוך עולם ריהוט בית הכנסת והפעילות שנערכה בו. אלא שדווקא הכתובת המרשימה מכורזים ואופן הקריאה והפרשנות שלה כפי שהייתה שנויה במחלוקת בין ראשוני החוקרים, מטילה ספק בהנחה שאכן אותם מושבי אבן בבתי הכנסת אמנם כונו בעת העתיקה "קתדרא דמשה". זהו אמנם כינוי מלא הוד עם אסוציאציות מקראיות ויש בו גם כדי להמחיש את הפסוק בברית החדשה אך ישנן גם אפשרויות אחרות להבין את האזכורים של אותו מונח במקורות הספרותיים ולאו דווקא ככינוי למושבי האבן המכובדים בבתי הכנסת. 




אין תגובות:

פרסום תגובה