בתחילת השנה האזרחית החדשה, נוספו לרשומות של JSTOR עוד כמה חוברות וכרכים של כתבי עת מהשנים האחרונות שניתן לקרוא כעת בחינם (ברישום). ביניהם גם כרך לה של "ארץ ישראל" (ספר הלל גבע, תשפ"ד 2024). בזמנו כתבתי שהכרך הזה רווי בעשרות רבות של מאמרים מעניינים ולמקצתם כבר התייחסתי פה ושם. כאן אני אפנה לקריאה למעוניינים בתולדות מרד בר כוכבא לשני מאמרים שמשכו את תשומת לבי (יש הרבה נוספים, בלי נדר אני אתייחס גם למאמרים אחרים למרות שעברה יותר משנה מאז יציאת הכרך). שניהם מתמקדים במרחב גיאוגרפי סמוך אחד לרעהו במדבר יהודה וממזרח לים המלח בתקופה מוגדרת- מרד בר כוכבא כשאחד המחברים (רועי פורת) חתום גם על המאמר השני. אני לא ארד לרזולוציות פרטניות שנידונות בפרוטרוט במאמרים הנ"ל אלא לטענות העיקריות שמוצעות במאמרים הללו לאור התגליות הארכיאולוגיות ובעיקר על רקע הניתוח הגיאוגרפי-היסטורי של המרחב.
כידוע, מרד בר כוכבא הותיר מעט מאד הדים במקורות הספרותיים וההיסטוריים למעט פיסקה לא ארוכה ששרדה מתקציר של קסיוס דיו וכמה רסיסי מקורות שלא מצטרפים לתמונה קוהרנטית מקיפה של מה שהתרחש בין 132 ל-136 באזור יהודה וסביבתה. לעומת זאת, המחקר הארכיאולוגי המצטבר של עשרות רבות של שנים הותיר אוצר בלום של מידע מכל הסוגים: תעודות ואגרות, מטבעות, מערכות מסתור ומערות מפלט, אתרים ומצודות עם שכבת חורבן והרס (ב-2015 יצא הספר של אשל וזיסו על העדות הארכיאולוגית של מרד בר כוכבא). המידע הזה שפך אור משמעותי על מעטה הערפל של המרד הזה (בעיקר לקראת סופו) אולם השלד הבסיסי של האירועים מראשיתם ועד סופם והערכת עוצמתו של המרד/מלחמה היו ועודם שנויים במחלוקת מזה זמן רב. מאמר מכונן של ורנר אק ב-1999 על תוקפו של המרד בעיניים רומאיות לאור ניתוח הכתובת המונומנטלית בעמק בית שאן ועיטורים לקיסר ולמושלי הפרובינקיות הסמוכות ליהודה העניק תנופה לגישה שרואה את המרד כאירוע משמעותי הרבה יותר מאשר רסיסי המידע הספרותי מספרים עליו ובניגוד למגמה שביקשה לצמצם את היקף המלחמה לפני כן. מאז, בשני העשורים האחרונים, תגליות ארכיאולוגיות בקשר לתפוצת המטבעות, מערכות המסתור, מערות המפלט והמקלט, מימדי החורבן וההרס בעקבותיו או עדויות להכנות או הרס גם בגליל ובעבר הירדן המזרחי, המשיכו את המגמה הזו ובמובן מסוים, רק העצימו את החידה של מה התרחש במרחב הזה בעיקר בשנותיו האחרונות של המרד. החידה הזו הביאה גם לשחזורים חדשניים, חלקם "מחוץ לקופסה" המחקרית המקובלת כגון זה שהציע לאחרונה חגי אולשניצקי על ראשית המרד והנהגתו (חיילים/קצינים יהודיים בצבא הרומי) והשלבים השונים שלו שלאורם הוא ביקש להסביר גם את הממצא הארכיאולוגי תוך כדי שהוא שולל באופן עקרוני שהמרד התנהל באופן של לחימת גרילה (אפשר לשמוע על כך לאחרונה בהסכת של הקיפוד והשועל).
המאמרים הנ"ל, בעקבות הטענה של ורנר אק לעיל ושל החוקרים בעקבותיו, אוחזים באסכולה של ראיית התארגנות המרד ודיכויו כמערכה אינטנסיבית שבה היה שימוש במשאבים לא מבוטלים הן של המורדים והן של הצבא הרומי תוך כדי התמקדות במרחב מוגדר- מזרח יהודה בין ספר המדבר לים המלח מחד ומאידך בין רמת מואב ובין הכיכרות הפוריות של דרום-מזרח ים המלח. המשותף בשני המחקרים הוא שלא מדובר בהכרח באתר או בממצא ספציפי אלא בראייה גיאוגרפית-היסטורית מרחבית עם דגש על מערך הדרכים, השבילים/נקבים והכבישים או מעלות משני צדדי בקע ים המלח. מכנה משותף נוסף הוא שלא מדובר בשחזורים ודאיים אלא כפי שהם מוגדרים בידי המחברים עצמם "ניחוש מושכל" או "שחזור מסתבר" לגבי מה שאירע או הסבר תופעת מערכי הדרכים ו/או 'המקלטים" הראשיים והמשניים במדבר יהודה.
1. המאמר הראשון הוא של של רועי פורת עם הכותרת: "הרודיון והמערכה במדבר יהודה במרד בר כוכבא" (עמ' 490-476). המאמר הזה הוא המשך של כמה מאמרים שלו (או ביחד עם מחברים נוספים) המבססים את חשיבותה של הרודיון כמפקדת המרד לא רק לאור האזכור בתעודות מואדי מורבעאת אלא לאור הממצא הארכיאולוגי במחקר ההר וסביבתו בעשורים האחרונים. זה גם פיתוח של הצעות שחזור קודמות של המערכה בין הצבא הרומי והמורדים בשלהי תקופת המרד שהוא הציע (בחלקם ביחד עם חנן אשל ז"ל בכרך השני על מערות המפלט במדבר יהודה שיצא ב-2009) לאור מחקר מערות המפלט (או מקלט, להלן) במרחב שבין קומראן ועין גדי.
לינק למאמר: https://www.jstor.org/stable/27390028
הטענה הבסיסית שלו היא שהבחירה בהרודיון בספר מדבר יהודה כמפקדת המרד והבסיס הראשי לא הייתה נסיבתית אלא כחלק ממערך מתוכנן בכל מזרח יהודה במרחב שבין הרודיון בצפון וזיף/כרמל בדרום הר חברון ומזרחה עד למרחב עין גדי וסביבותיה בחופי ים המלח. אמנם בשלבים הראשונים של המרד, תחומי הישות שבשליטת שמעון בן כוסבה היו נרחבים יחסית אולם עד מהרה ובמיוחד עם הגעתו של יוליוס סוורוס, מפקדי המרד התמקדו במרחב מדבר יהודה כמרחב המועדף עליהם לניהול המערכה. מעבר לשדרוגים והשינויים במתחם הר הרודיון עצמו ובעיקר במערכות החריגות בבטן ההר (שאינן דומות למערכות המסתור הקלאסיות באזורים אחרים), פורת טוען שהמורדים חיזקו סדרה של "מקלטים" (לימים- מערות המפלט) לאורך הדרכים או שבילים במרחב שבין מזרח יהודה ובין בקע ים המלח. המקלטים הללו נבנו לאורך המתלול המערבי שיורד לרמת המדבר ובהמשך בקניוני מצוק ההעתקים היורדים לים המלח. בסביבות ההרודיון הוא ערך השוואה בין מכלול המערות המפורסם של ואדי מורבעאת (נחל דרגה) ובין המערות הקרובות יותר, מערות "אל מציה" בואדי תעמרה ממזרח להרודיון כולל מצדים קטנים בסמוך לפתחי המערות. החלוקה בין מקלטים גדולים ומרוחקים ממרכזי היישוב ובין ומקלטים קרובים ונגישים נכונה לדעתו גם במרכזי המרד האחרים במזרח יהודה: עין גדי (מערת האגרות בנחל חבר לעומת מערת הבריכה בנחל דוד) וזיף/כרמל (מערות נחל צאלים לעומת מערת סלע בנחל חבר עילי). השליטה בצירי הדרכים בספר המדבר הייתה מפתח להתארגנות המורדים- בעיקר בדרך שיורדת מהרודיון/תקוע למרחב עין גדי או לדרך הספר הרוחבית שבין הרודיון ובין זיף/כרמל בדרום מזרח הר חברון. המבנה הטופוגרפי של הר יהודה ובמיוחד הערוצים התלולים ממערב וממזרח לרמת המדבר, הצירים והשבילים הראשיים והנסתרים ביחד עם המערות היו חלק ממערך מאורגן לקראת המערכה הצבאית במרחב המוגדר של מדבר יהודה.
על רקע הנתונים הללו, פורת הציג את שלבי המערכה במדבר יהודה כפי שהוא מציע (בהמשך לשחזור שהוא הציע בעבר): בשלב הראשון השתלטות צבאית על המרחב וייסוד המדינה/ישות העצמאית אולי גם לקראת נסיון לכבוש את ירושלים; בשלב השני, עם הגעת יוליוס סוורוס ליהודה והתחלת דיכוי המרד, המערך המפותח הנ"ל במדבר יהודה קרם עור וגידים; בשלב השלישי, בשנה האחרונה של המרד, המערכה עברה למדבר יהודה אולם המערך הבטחוני הנ"ל לא היה יעיל כמערך צבאי והפך ממערות מקלט מאורגנות למערות מפלט בעבור הנמלטים ממרכזי היישוב. ככל הנראה, לא מעט הצליחו לשרוד אולם בכמה מקלטים ראשיים, הרומאים הטילו מצור כולל מחנות מצור עד לחיסול אחרוני הפליטים. החידוש שמציע פורת הוא שאותם מערות מפלט גדולות לא היו התארגנות של הרגע האחרון אלא חלק ממערך מקלטים מאורגן לצורך המערכה הצבאית אך לנוכח הנסיבות הם הפכו למערות מפלט ואילו הצבא הרומי התייחס אליהם כמרכזי מורדים או מפקדי המרד שאין לוותר על חיסולו המוחלט והסופי. בשלב האחרון, הצבא הרומי חיסל את שאריות המרד והרס באופן שיטתי את הכפרים שנטלו חלק במרידה ורוקן את הארץ מהתיישבות יהודית.
הלוז העיקרי בטענתו של פורת היא אפוא שיש קורלציה ברורה בין עוצמת ההתארגנות של המורדים בשנים הראשונות במרחב מדבר יהודה וסביבתו ובין מהלכי הצבא הרומי בשנה האחרונה של המרד, החל בקרבות שנערכו במפקדה הראשית בהרודיון וכלה במקלטים לאורך ערוצי הנחלים שהפכו למערות מפלט בעבור אחרוני המורדים.
2. המאמר השני באותו כרך הוא של אורי דוידוביץ', חיים בן דוד ורועי פורת עם הכותרת "מערך הדרכים הרומי בדרום מואב וזיקתו לפעילות הצבא הרומי במרד בר כוכבא" (עמ' 406-397). זהו מאמר דומה (למעט חלק מהכותרת, אפשר לראות בתמונה הנלווית לפוסט הזה) למאמר שהמחברים הנ"ל פרסמו באנגלית לפני כמה שנים (2022). המחקר מתמקד באזור דרום מזרח ים המלח בין אזור הליסאן ("כיכר הלשון" בלשונם) ובין אזור מוצא ואדי חסה, הוא מרחב צוער ("כיכר צוער" בלשונם). אזור זה שהיה חלק ממלכת הנבטים ומאז 106 לספירה תחת הפרובינקיה ערביה, נזכר בכמה ארכיונים שהתגלו במערות המפלט במדבר יהודה וחשף את הקהילה היהודית שהתקיימה בשכנות לנבטים באזור צוער (בעיקר סביב אזור הנמל- מחוז עגלתין או מחוזא) עד לפרוץ מרד בר כוכבא. המאמר מתמקד במערך השבילים והדרכים שחיברו בין הפינה הדרום-מזרחית של ים המלח ובין רמת מואב ומרכזי המינהל הרומי באראפוליס (א-רבה).
לינק למאמר: https://www.jstor.org/stable/27390021
לפי הצעתם, מערך הדרכים הבסיסי בין החוף ובין רמת מואב כולל שני שבילים ('נקב אברש' ו-'נקב צפי') צרים עד לרוחב של מטר לכל היותר שלא ניכרת בהם השקעה יסודית ולצידם כמה מבנים או מצדים קטנים. אלא שבנוסף לאותם שבילים/נקבים בסיסיים, התגלו כמה דרכים או מעלות מושקעים הרבה יותר שזוהו כדרכים או כבישים רומיים. אחד מהם ('מעלה כתרבא') היה מוכר מזה זמן רב בידי החוקרים בעוד שתי דרכים רומיות זוהו ככאלו בדור האחרון (בעיקר במחקריו של חיים בן דוד) והם קיבלו את הכינוי "מעלה צוער" ו-"מעלה קוניה". בניגוד לשבילים/נקבים הנ"ל, בדרכים הללו ניכרת עבודת השקעה נרחבת- רוחב הדרכים הוא 4 מטר, הותקנו אבני שפה משני צדדיו בקטעים המתונים וכן קירות תמך באזורים המצוקיים (פירוט נרחב במאמר). למרות שלא התגלו אבני מיל, הזיהוי שלהם ככבישים רומיים הוא קרוב לודאי ולמרות הקושי לתארך בצורה מדויקת ומהימנה, המחברים מתארכים את התקנת המערך כולו לראשית ימי הפרוביניקיה ערביה בשליש הראשון של המאה השנייה לספירה.
החידוש במאמר הזה הוא ניתוח מערך הדרכים הרומי בכללותו והקשרו ההיסטורי. ניתוח מדוקדק של נתיבי המעלות והשבילים מובילים אותם לאזור הכפר מות'ה, כ-12 קילומטר מדרום לכרך ולא במרחב אראפוליס (א-רבה) שהייתה המרכז המנהלי מצפון לכרך. לפיכך, הם משערים שריכוז מוצא הכבישים באזור זה היא בשל בסיס רומי חשוב שהיה במקום הגם שלא ידוע על כך במקורות או בממצא הארכיאולוגי. האפשרות הזו נתמכת לדעתם גם בשאלה לגבי היעד המערבי של אותם כבישים/מעלות. למעט "מעלה צוער" וכן "נקב אברש" שהגיע לאזור צוער (תל א-צפי), שאר המעלות ('כתרבא' ו-'קוניה') קשה לזהות את היעד המובחן שלהם באזור החוף. הם מציעים שאכן מטרת סלילת הכבישים/מעלות לא היו מרכזי היישוב בחוף המזרחי אלא מעגנות ונמלים מבודדים. מדוע אפוא היה צורך לסלול כמה דרכים/כבישים בהשקעה לא מבוטלת בין נקודה שאינה מוכרת כמרכז אזרחי ברמת מואב ובין כמה נקודות או מעגנות מרוחקים בחוף המזרחי? המחברים מציעים את ההשערה הבאה: לא מדובר בסלילה אזרחית אלא לצורך צבאי וגם היא לא לטווח ארוך אלא לצורך מבצעי דחוף. ייתכן שהצורך בסלילת דרכים רומיות התחילה עוד בשנים הראשונות של הפרוביניקייה ערביה אולם ההקשר ההיסטורי המסתבר ביותר הוא המערכה הצבאית שהתלקחה במהלך מרד בר כוכבא וליתר דיוק, התפתחות המערך הצבאי של המורדים במזרח יהודה, ממערב לבקע ים המלח.
לפי ההצעה שלהם, הצבא הרומי בכלל והלגיון השלישי בפרט, נערך להתמודד מול האיום הזה בראש ובראשונה באמצעות השתלטות על החוף המזרחי, שם כאמור הייתה קהילה יהודית שאולי נטלה חלק פעיל במרד לפחות בראשיתו. כחלק מהתארגנות הצבא הרומי לדיכוי המרד, גם מושל ערביה הטריוס נפוס והלגיון השלישי קירנאיקה הכין את התשתית הלוגיסטית והצבאית למבצע כיבוש מזרח יהודה. באזור הכפר מות'ה, הוקם מערך לוגיסטי וממנו נסללו הכבישים לאזור החוף המזרחי, הן במטרה להשתלט על אזורים בדרום מזרח ים המלח במידה והיו שם כיסי מורדים אך בעיקר להתכונן למעבר לצד המערבי של ים המלח כחלק ממסע הכיבוש והדיכוי של המרד. רמזים לאפשרות של קרבות ימיים נרמזו בהצדקות לעיטורים שקיבל מושל ערביה ובכל מקרה, ההשערה של החוקרים הנ"ל היא שהם השתלטו על דרום מדבר יהודה (נחל צאלים ודרומה). כולל אזור מצדה, שם אין עדויות לנוכחות של המורדים. כך בהדרגה, האגף המזרחי של יהודה ובעיקר המרחב המדברי הוקף בידי כוחות רומאיים מצפון (באזור יריחו וקומראן), בדרום (מדרום לנחל צאלים) וממערב לפני המערכה לדיכוי המרד במדבר יהודה בשנת 135 ו1או 136 לספירה.
כאמור, המשותף לשני המאמרים הללו הוא הדגש על מזרח יהודה בין ספר המדבר ובין בקע ים המלח כמרחב שבו הייתה היערכות מקיפה של המורדים וכנגדם של הצבא הרומי. מעבר לממצאים הארכיאולוגיים עצמם, ניתוח הנתונים הגיאוגרפיים והפיזיים עם דגש על מערך הדרכים והצירים בין הנקודות האסטרטגיות השונות העצימה את ההכנות למערכה ולא על המערכה עצמה שאודותיה איננו יודעים כמעט דבר. בשני המקרים, יש אזהרה מקדימה שמדובר על "ניחוש מושכל" או "שחזור מסתבר" ולא על קביעות מוצקות או אפילו קרובות לכך. דומה שגם ההשוואה לתיאורים של האירועים בשלהי המרד הראשון במדבר יהודה גם מעצבות את השחזור ו/או את ההשוואה בין ההתרחשות במדבר יהודה בשתי המרידות. שלבי חיסול שאריות המרד הראשון אחרי חורבן ירושלים- בהרודיון, במכוור וכמובן במצור על מצדה המתוארים בפרטי פרטים בחיבורו של יוסף בן מתתיהו עומדים מול מה שאירע ככל הנראה אחרי נפילת ביתר. מרחב מדבר יהודה הפך שוב וביתר שאת למוקד ההתנגדות הנחוש האחרון אלא שבמקום האיטיות היחסית שהתרחשה במהלך חיסול שאריות כיסי המרד לאחר הקיץ של 70 לספירה, במקרה של המרד השני, יש אינדיקציות לכך שהדיכוי היה הרבה יותר אינטנסיבי, מהיר וכמובן אכזרי. אלא שגם זה אינו יוצא מכדי 'ניחוש מושכל' או 'שחזור מסתבר', וגם על כך אולי ניתן להתווכח או להמתין לעוד תגליות שיפזרו עוד קצת את מעטה המסתורין סביב מה התרחש בדיוק באזור יהודה בשלהי ימי מרד בר כוכבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה