פסיפס בית הכנסת בחורבת מעון (נירים) התגלה במהלך סלילת כביש גישה לניר עוז ב-1957 כשטרקטור עלה על חלקי פסיפס. חלקו המערבי של האולם נפגע לחלוטין אולם עיטור מנורה ושופר, לולב ושני אריות מצדדי המנורה ביחד עם כתובת ארמית העידה שכנראה מדובר על פסיפס של בית כנסת באזור שטרם נחשף בו בית כנסת קדום באותה העת. החפירות שנערכו בו ב-1957 וב-1958 (בראשות שלום לוי ול"י רחמני) חשפו את הפסיפס שנותר ביחד עם במה ואפסיס בכותל הצפוני הפונה לירושלים. כתובת הקדשה בארמית בחלק הקרוב לאפסיס ציינה את תרומת הקהל וכן שלושה תורמים נקובים בשם וכן כמה מילים ואותיות לא ברורות בשורה הרביעית. באזור שבין הבמה לאפסיס התגלו מספר קמעות מתכת מגולגלות שהונחו ככל הנראה בכוונה מתחת לארון הקודש. כמו כן התגלה בסמוך לאולם בור ותעלה המוליכה אל מתקן דמוי מקווה טהרה. מיכאל אבי יונה פרסם מחקר מפורט ב-1960 על הפסיפס העשיר תוך השוואתו לפסיפס דומה שהתגלה בכנסייה בחורבת שלאלה בפארק אשכול (נמצא היום ב....קנברה) והעלה את האפשרות שהמכנה המשותף הכללי בין סגנון ותוכן הפסיפס (שרידי גפן היוצאים מאמפורה וסדרת מדליונים עם דמויות בעלי חיים שונים בתוכם) מלמדים על קיומו של בית מלאכה מרכזי בעזה שאחראי על ייצור הפסיפסים לכנסיות ולבתי כנסת כאחד אם כי לא כולם (או כולן) קיבלו את ההצעה שלו (רחל חכלילי, ארץ ישראל יט 1987 וכן בסיכום מאמרה של עדי ארליך למטה). רק כמה שנים מאוחר יותר, התגלו שרידיו של בית הכנסת הגדול בעזה ועלתה האפשרות להשוואה בין המבנים והפסיפסים, סוגיה שמלווה את המחקר האמנותי עד ימינו ועלתה מחדש אחרי חשיפת הפסיפס המפואר והעשיר במיוחד בחורבת באר שמע בין אורים לצאלים.
חפירה שנערכה במקום לרגל פיתוח האתר למבקרים ב-1980 בראשות אורה יוגב תרמה להיבטים כרונולוגיים ואדריכליים. וגם להכריע לגבי התוכנית האדריכלית של בית הכנסת שהייתה שנויה במחלוקת בעקבות החפירה הישנה- היו שסברו שמדובר בבזיליקה גדולה עם אולם תווך ושתי סטראות כבמבני בזיליקה אחרים. לעומת זאת, היו שטענו שמדובר באולם מלבני יחיד המוקף במתחם מוגן סביב חצרות.. המסקנה שלה הייתה בעיקרה כדעה האחרונה עם תיקון קל- היא הסיקה שמדובר במתחם תחום בקירות אבן כשמסביב לאולם היו חצרות קטורות מרוצפות אבן. באנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות (כרך 3, עמ' 968) דן בר"ג החזיק בדעה הראשונה לפיה התכנית של המבנה הייתה של תכנית בזיליקה עם שתי סטראות בצדדים. הכניסה הייתה באזור המזרחי והדרומי ואילו בצד המערבי כנראה היה אגף השירות של בית הכנסת. היא גם טענה שלנוכח חוסר התאמה בין מפלס הפסיפס המהודר והבמה, לבית הכנסת היה שלב מוקדם אולי כבר במאה החמישית לספירה ואילו בשלב המאוחר, בשליש השני או במחצית השנייה של המאה השישית לספירה, הותקן הפסיפס וכן האפסיס בחלקו הצפוני. גם הזיהוי של המתקן הסמוך כמקווה אינה ודאית ולא ברור אם הוא הותקן כחלק מהמכלול של בית הכנסת או בנפרד ממנו.
בית הכנסת מכונה מעון-נירים כדי להבחין בינו ובין בית הכנסת בחורבת מעון בדרום הר חברון. הוא מצוי בחלק הצפוני של חורבה גדולה מאד (חורבת מעין) שזוהתה לא מכבר עם "מנואיס" הנזכרת במקורות שונים בתקופה הביזנטית כולל במפת מידבא. מנואיס/מעון הייתה ככל הנראה העיירה המרכזית ובירת אזור מנהלי שכונה סלטוס קונסטנטינאנוס (האחוזה הקונסטינינאנית), אחוזה אימפריאלית שגבלה באחוזה אחרת מצד המזרחי של נחל הבשור, סלטוס גרריטיקוס, ממזרח לתחום עזה. התופעה הזו קשורה גם בחשיבות דרכי המחסר לאזור עזה, החיץ בין הארץ הנושבת למדבר (סוגיית קו הלימס המורכבת) וכנראה גם היחסים המורכבים בין המרכז הפגאני המשגשג בעזה ובין ההתיישבות הנוצרית כולל הנזירות. מנואיס הייתה מושב הבישופות של האחוזה הקונסטינינאנית ולדעת כמה מן החוקרים, בעברה היא הייתה מרכז צבאי במסגרת קו ביצורי הלימס שבו ישבו פרשים איליריים אך בתקופה הביזנטית היא כנראה הייתה בעלת אופי אזרחי מובהק. בנוסף לשרידי בית הכנסת, בחורבה (אתר מס' 58 במפת סקר נירים) התגלו במשך השנים רצפת פסיפס ושבר סורג משיש שהיו חלק מכנסייה. בחפירה של פרחיה נחשוני וגרגורי סרי ב-1998-9 כמה מאות מטרים מדרום-מערב ובקרבת כביש הגישה לניר עוז (עתיקות 78, תשע"ד, 2014) התגלה מכלול שכנראה היה מנזר וכנסייה שאולי הקודש לסטפנוס הקדוש-- כל אלו משקפים את חשיבות האתר שהיה קרוב לוודאי היישוב המרכזי במחוז המנהלי עוד בראשית התקופה האיסלמית הקדומה.
המתחם ובמרכזו אולם בית הכנסת היה אפוא חלק מאותה עיירה מרכזית או פרבר שלה אולי כבר משלהי המאה החמישית לספירה ואילך. ביחד עם בית הכנסת הגדול בעזה שהתגלה בחפירות בראשית שנות השישים וקצת אחרי מלחמת ששת הימים, הן העדויות הכמעט יחידות לכך שבצל המרכז הכלכלי, החברתי והתרבותי של עזה ודרכי המסחר המובילות אליה, גם התגבשו פה ושם כמה קהילות יהודיות שכמעט ואיננו יודעים עליהן מאומה ממקורות אחרים. עיצוב הפסיפס והתכנים שלו, צורת המנורה והאריות הנסמכים אליה, הקמעות מתחת למה שככל הנראה היה ארון הקודש, הבחירה בארמית ולא ביוונית בכתובת ההקדשה, השמות הקצת חריגים הנזכרים בכתובת בנפרד מכל הקהל והמתקן דמוי המקווה שתפקידו וזיקתו לבית הכנסת אינו נהיר- כל אלו הם חלק מהפאזל המעורפל סביב היווצרותה ואופיה של הקהילה היהודית באחוזה הקונסטנינאנית במאה החמישית או השישית לספירה.
פסיפס בית הכנסת העתיק במעון נמצא כאמור בין נירים לניר עוז על הדרך המובילה לאזור "הבית הלבן" (בית הספר הישן של הכפר מעין ולימים גלריה אמנותית לפיסול של ניר עוז). הפסיפס עבר עבודות תחזוקה לפני קצת יותר מ-15 שנים בטרם הוחזר למקומו ביחד עם שינויים בפרגולה והנגשה ושילוט הסבר בסמוך. ביקור באתר הפסיפס של בית הכנסת העתיק בתווך שבין נירים ובין ניר עוז אחרי השביעי באוקטובר 2023 אינו דומה בכלל לביקור במקום בשנים הקודמות. אין צורך לומר כמה האזור הזה ספג מכה קשה בשבת השחורה של שמחת תורה בשביעי באוקטובר- הטבח בניר עוז ובנירים אך גם המסיבה הקטנה "פסיידאק" (17 נרצחים) שנערכה באזור הזה בנוסף לקרבות הקשים סביב מוצב הבית הלבן (הטנק של עומר נאוטרה ז"ל ושורד השבי נמרוד כהן). מן הסתם במשך תקופה מסוימת, האתר היה במרחב עם רמת סיכון ביטחונית אולם לאחר מכן, הבנתי שגם התקיימו בו טקסים ותפילות להשבת החטופים בכלל ושל חטופי וחללי ניר עוז ונירים בפרט. בפעם הראשונה שביקרתי במקום אחרי המלחמה, היו שם עבודות תיקון שלא הבנתי בדיוק את פשרם אך אי אפשר היה להתקרב לפסיפס. אתמול, במסגרת ביקור קצר באזור, קפצתי שוב לאתר (כפי שניתן לראות בתמונה הייתה שם קבוצה אחרת, אין לי קשר אליהם). אני חושב שהחליפו את הקונסטרוקציה של הפרגולה מעל הפסיפס. כך או כך, על אף העניין המקצועי שלי בתולדות האתר, המחקר הארכיאולוגי והקשרו הגיאוגרפי-היסטורי, החברתי והאמנותי, קשה יהיה מכאן ואילך וכנראה עד להודעה חדשה להתנתק מההקשר האקטואלי בכל ביקור שם.
מבחר לינקים לקריאה למעוניינים:
הפרסום הראשון של חפירות בית הכנסת על ידי ש' לוי (ארץ ישראל ו, תשכ"א 1960): https://www.jstor.org/stable/23615610
ניתוח פסיפס בית הכנסת בידי מיכאל אבי יונה (שם): https://www.jstor.org/stable/23615612
תגליות חדשות בבית הכנסת במעון לאור חפירות 1980 (ארץ ישראל יט, תשמ"ז 1987): https://www.jstor.org/stable/23621230
חפירות 1999-1998 בחורבת מעון (מנזר וכנסייה(, עתיקות 78 תשע"ד: https://www.jstor.org/stable/24114966
אתר חורבת מעין בסקר נירים (אתר 58): https://survey.iaa.org.il//#/MapSurvey/20/site/3043
דף בית הכנסת מעון נירים במאגר בורנבלום:
הרצאה מצולמת ביוטיוב של עדי ארליך על הפסיפסים בבתי כנסת וכנסיות באזור עזה: https://youtu.be/xhIPLHTtgk8?si=ZcWCgUk_mzdCbfKD
מאמר שלה על בסיסי הנ"ל בעתמול 286 (2024): https://files.ybz.org.il/periodicals/Etmol/286/286.2.pdf
בתחילת החודש הלך לעולמו דן גזית, איש קיבוץ גבולות, חוקר תולדות הנגב המערבי בכלל וחבל הבשור בפרט. במסגרת הסקר הארכיאולוגי של ישראל הוא חתום על מפת סקר אורים שגם נגיש במהדורה המקוונת (מפה 125, 2013). אחד האתרים הכי חשובים שנמצאים בתחום מפת הסקר הוא חורבת באר שמע. ב-1989-1990 ביחד עם ישעיהו לנדר הוא חפר בשולי היישוב חורבת באר שמע (או: חרבת אל-פאר) ליד הכביש בין אורים לצאלים. הכפר בירסמה (Birsama) מופיע לראשונה במקורות היסטוריים במחצית המאה הב' לסה"נ, ובמסמכים שונים בתקופה הביזנטית כאתר שבו הייתה יחידה של פרשים אילריים ותמודיים ובה מצודה וכן נזירים בתחום אחוזת גרר (Saltus Gerariticus). חשיבותו של המקום נעוצה בין השאר בכך שהוא כנראה היה תחנת דרכים חשובה בין עזה לחלוצה בדרך לסיני וגם כאחד מאתרי קו הלימס בתקופה הרומית. החוקרים ביקרו בחורבה מראשית המאה העשרים בימיו של אלואה מוסיל ובהמשך הוא זוהה כמקומה של באר שמע/צמא שנזכרה במקורות הנ"ל.
בחפירה של גזית ולנדר בשוליים המזרחיים של החורבה התגלה מכלול כנסייתי עם עשרות כתובות ופסיפס מפואר ברמה גבוהה מאד באולם התווך של הכנסייה (קדמוניות כה, תשנ"ב 1992). הכתובות באולם הכנסייה ובחדרים הנספחים שפכו אור על תושבי הכפר כולל אזכור מפורש של השם 'גרריס' היא גם גרריקי שנזכרה במקורות התלמודיים כמקום ש-"ניוויה רע". הפסיפס באולם התווך היה מטיפוס מדליוני הגפן המוכר גם מאתרים אחרים באזור עזה (כמו למשל זה במעון נירים) עם מגוון דמויות, בעלי חיים אקזוטיים, מזון, סצנות חקלאיות, ציד וכן אישה המטפלת בתינוק שלגביו יש כמה הצעות לפרש את משמעותו. ב-2006 נערכה חפירה ארכיאולוגית בחלק אחר של האתר בראשות טלי אריקסון גיני (ATIQOT 83, 2015( והתגלתה גת גדולה ומתקני אחסון נלווים כולל סימנים לבית יוצר לקנקנים, עדות לתעשיית היין ושיווקה המשגשג בכל מישור החוף הדרומי והחבלים הפנימיים. בנוסף לכך, באתר זוהו מסדים שכנראה היו חלק ממצודה, שרידי בית מרחץ. כדאי לציין שיש פער גדול מאד באופן שבו החופרים השונים העריכו את גדול האתר וחשיבותו בתקופה הביזנטית: עיירה נרחבת של 500 דונם לפי גזית או כפר בינוני של 30 דונם בלבד לפי אריקסון-גיני.
במשך שנים, היו תוכניות כיצד לשמר או להנגיש את הפסיפס המפואר באתרו אך לבסוף הוחלט להעביר לפחות את פסיפס מדליוני הגפן של אולם התווך למקום נגיש יותר. אני לא יודע מדוע מכל האפשרויות נבחר דווקא חצר בניין המועצה האזורית מרחבים ליד צומת גילת. כך או כך, לפני כמה חודשים הושלמה סוף סוף ההעברה של הפסיפס לשם וזכתה גם לפרסום תקשורתי. הפסיפס נגיש כעת למבקרים ומונגש בצורה נאה עם הסברים מפורטים ואפילו כמה שלטי חידון (בתמונות שצילמתי אתמול).
קצת חבל שלעת עתה אין שום שילוט בדרך למקום כולל בכניסה למתחם המועצה ואני מסופק אם למעט העובדים בבניין המועצה, כמה יודעים על עצם קיומו מאז העברתו בשנה שעברה. קצת חסר לי גם קירוי לימות הקיץ החמים או נגד אבק, מה שיעזור לחזות בצורה מיטבית בחלקי הפסיפס הנאים יותר מאשר במצב הנוכחי תחת השמש הקופחת. בכל אופן, למי שמטייל או מבקר באזור אופקים או פארק אשכול, שווה לקפוץ לביקור קצר באחד הפסיפסים המרהיבים ביופיים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בדור האחרון ואם מחברים את הביקור בפסיפס בית הכנסת העתיק במעון נירים וזה של באר שמע, אפשר לקבל תמונה חזותית נאה על יהודים ונוצרים במאה השישית באחוזות האימפריאליות בין עזה לבאר שבע..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה