פסיפס בית הכנסת בחורבת מעון (נירים) התגלה במהלך סלילת כביש גישה לניר עוז ב-1957 כשטרקטור עלה על חלקי פסיפס. חלקו המערבי של האולם נפגע לחלוטין אולם עיטור מנורה ושופר, לולב ושני אריות מצדדי המנורה ביחד עם כתובת ארמית העידה שכנראה מדובר על פסיפס של בית כנסת באזור שטרם נחשף בו בית כנסת קדום באותה העת. החפירות שנערכו בו ב-1957 וב-1958 (בראשות שלום לוי ול"י רחמני) חשפו את הפסיפס שנותר ביחד עם במה ואפסיס בכותל הצפוני הפונה לירושלים. כתובת הקדשה בארמית בחלק הקרוב לאפסיס ציינה את תרומת הקהל וכן שלושה תורמים נקובים בשם וכן כמה מילים ואותיות לא ברורות בשורה הרביעית. באזור שבין הבמה לאפסיס התגלו מספר קמעות מתכת מגולגלות שהונחו ככל הנראה בכוונה מתחת לארון הקודש. כמו כן התגלה בסמוך לאולם בור ותעלה המוליכה אל מתקן דמוי מקווה טהרה. מיכאל אבי יונה פרסם מחקר מפורט ב-1960 על הפסיפס העשיר תוך השוואתו לפסיפס דומה שהתגלה בכנסייה בחורבת שלאלה בפארק אשכול (נמצא היום ב....קנברה) והעלה את האפשרות שהמכנה המשותף הכללי בין סגנון ותוכן הפסיפס (שרידי גפן היוצאים מאמפורה וסדרת מדליונים עם דמויות בעלי חיים שונים בתוכם) מלמדים על קיומו של בית מלאכה מרכזי בעזה שאחראי על ייצור הפסיפסים לכנסיות ולבתי כנסת כאחד אם כי לא כולם (או כולן) קיבלו את ההצעה שלו (רחל חכלילי, ארץ ישראל יט 1987 וכן בסיכום מאמרה של עדי ארליך למטה). רק כמה שנים מאוחר יותר, התגלו שרידיו של בית הכנסת הגדול בעזה ועלתה האפשרות להשוואה בין המבנים והפסיפסים, סוגיה שמלווה את המחקר האמנותי עד ימינו ועלתה מחדש אחרי חשיפת הפסיפס המפואר והעשיר במיוחד בחורבת באר שמע בין אורים לצאלים.
