לקראת ראש השנה, עסקתי בסדרת פוסטים בתיאור המפורסם והמושך את הלב של מסלול השאת המשואות לשם הפצת הכרזת קידוש החודש עד התקנתו של מנגנון השליחים במקומו כפי המתואר במשנה במסכת ראש השנה (ב, ב-ד). האם זהו תיאור ריאלי מדויק של מערכת היסטורית פעילה או שזהו תיאור ספרותי עם דגשים רעיוניים גם אם הבסיס הוא גאוגרפי? לכאורה נראה ששתי הקריאות הללו לא יכולות לדור בכפיפה אחת- אם לפנינו תיאור עובדתי של מציאות היסטורית חיה ופעילה, הרי שצריך להתמקד בשחזור הריאלי שלה על שלל ההיבטים הכרוכים בכך. אך אם לפנינו תיאור ספרותי-רעיוני, הרי שיש להתמקד דווקא בו ואין מקום לדון בשאלות העובדות ההיסטוריות שכלל לא עניינו את העורך או מחבר המסורת. ואכן, לפעמים נראה שיש דו שיח של חירשים בין החוקרים שהתמקדו בהיבט הריאלי-היסטורי ובין אלו שעסקו בהיבט הספרותי-אידאולוגי. הטקסט הוא אותו טקסט אבל האופן שיש לקרוא אותו נראה על פניו כשני קוים מקבילים שאינם נפגשים. אך יש אפשרות שלישית- אפשרות שבה המסורת גם משקפת מידע היסטורי או גאוגרפי בסיסי גולמי ומאידך מביעה אותו באופן מאד מסוים שבו המשקל הרעיוני והמגמתי הוא המשמעותי. קשה להכריע את מאזן הכוחות בין שני הממדים הללו אך דומה שאין כאן שחור-לבן אלא מציאות וחזון המעורבבים ומשולבים אחד בתוך השני בצורה הדוקה ועמוקה עד שלעתים נדמה שכמעט בלתי אפשרי להבחין ולהפריד ביניהם. סדרת הפוסטים הנ"ל מובאת כאן כמעט ככתבה וכלשונה כפי שפורסמה כאשר הכותרות בגופנים הגדולים הם גם קישורים לפוסטים המקוריים. אין כאן בהכרח חידושים מחקריים כלשהם אלא סקירה של כמה סוגיות ונקודות ציון משמעותיות במחקר של אותן תחנות או של המשנה המציינת אותן, גם מהבחינה הריאלית (גאוגרפית-ארכאולוגית) וגם מהבחינה הספרותית ותהיות בסיסיות בנוגע לממשק ביניהם.
קיסריה הייתה "עיר הדגל" של השלטון הרומי בארץ ישראל כבר מימי הורדוס ועד ימי השלטון הביזנטי. אפשר להתווכח עד כמה ציפורי או טבריה היו ערים "יהודיות" או "רומאיות" אבל אף אחד לא מטיל ספק בכך שקיסריה לא הייתה עיר "יהודית" אלא רומאית מובהקת. כבר בימי מייסד העיר, הורדוס, הוא תכנן את העיר ואת הנמל כך שמי שהיה מגיע בספינה לנמל סבאסטוס ההרודיאני היה אמור לראות כבר מרחוק את מקדש רומא ואוגוסטוס מתנשא לגובה- הצהרה סמלית שהוא נכנס לטריטוריה רומאית מובהקת. גם אחרי ימי הורדוס, קיסריה המשיכה להיות מרכז הנוכחות הרומית בארץ ישראל ושם ישבו מושלי הפרוביניקה בכל מאות השנים שאחרי כן. החפירות האינטנסיביות שנערכו בקיסריה המחישו בכל דרך אפשרית את המימד הרומי שלה- הארמונות, מבני הממשל, מבני הבידור השונים והכתובות (הלטיניות) השלימו והעשירו את המידע ההיסטורי על "קיסרי בת אדום".
בפרק הרביעי של מסכת ראש השנה מצויות שתי עדויות על חידוש או שינוי
בעל משמעות בנוגע לפרקטיקה דתית שמאחוריה ככל הנראה עומדים סוגיות שהן רחבות יותר
מאשר עצם הפרקטיקות. לא מדובר במקרים זהים לחלוטין אבל אי אפשר שלא לקשור ביניהן,
אפילו אם למרבה האירוניה, אפשר לזהות דינמיקה הפוכה בכל אחד מהמקרים בקשר ליבנה- חדשני במקרה הראשון ומסורתי במקרה השני. אני מלכתחילה לא טוען שמשתקפים כאן
אירועים היסטוריים מדויקים ולכל היותר זאת אילוסטרציה ויזואלית-מוחשית לדרך שבה
האירועים הללו נתפסו בידי מי ששימר את הסיפורים (וכאן יש הבדלים מעניינים כפי
שנראה להלן). בהקשר ההיסטורי, בחינת התיאורים הנ"ל
גרמה לי לחשוב בכיוון קצת שונה על התהליך הזה שנקרא "מיהודה לגליל"
שנתפס כאירוע דרמטי של מעבר הסנהדרין מיבנה לאושא. אני לא אומר שזה לא קרה, אבל
אולי כדאי להסתכל עליו בדרך קצת שונה ממה שאנחנו רגילים להניח.
בחלק הראשון עקבנו אחרי התמורה בשאלת תיארוך בתי הכנסת הגליליים וכיצד הגישה שדחקה את תיארוך כלל בתי הכנסת הגליליים לתקופה הביזנטית אחרי תקופת המשנה והתלמוד, הפכה מעמדת מיעוט חריגה לעמדה שביססה את עצמה כעמדה הדומיננטית. אם כן, בהנחה שהם היו היכן שהוא, להיכן "נעלמו" בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? השאלה הזו הטרידה את הארכיאולוגים משני הכיוונים- אלו שהתעקשו על הגישה האדריכלית-סגנונית לא היו יכולים להתעלם מהממצא הארכיאולוגי והנומיסמטי החד-משמעי ולהתעקש שבית הכנסת הנראה היום בכפר נחום או ברעם הוא מהמאה השנייה-שלישית ואילו בעלי הגישה המאחרת היו צריכים להסביר מדוע בונים בית כנסת בתקופה הביזנטית בסגנון אדריכלי שהיה אופייני למספר מאות שנים לפני כן וכאמור, איפה בתי הכנסת הקדם-ביזנטיים, אלו של ימי החכמים?
