ה-"קאמבק" של בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד (חלק ג')

תקציר הפרקים הקודמים: 

בעקבות גילויים חדשים, התיארוך המקובל של בתי הכנסת הקדומים מאז ימי קוהל וואצינגר, התערער וכך התברר שרוב מוחלט של בתי הכנסת העתיקים המוכרים לנו תוארכו לתקופה הביזנטית. השאלה להיכן נעלמו בתי הכנסת שלפני התקופה הביזנטית, כלומר של תקופת המשנה והתלמוד עלתה ביתר שאת ומגוון התשובות לשאלה הזאת מעידה על הבעיה שניצבה בפני הארכיאולוגים וההיסטוריונים כאחד- מהגישה הקיצונית של סת' שוורץ (אכן, כמעט לא היו בתי כנסת בתקופת המשנה והתלמוד כי לא היה באמת ביקוש למעט קבוצה קטנה ושולית- חז"ל) ועד הפתרונות השונים, הן מנקודת ראות ארכיאולוגית ("דומוס אקלאסיה"; "ספוליה" וכדומה- בהרחבה בחלק השני) ומנקודת ראות היסטורית (קריאה ביקורתית מחודשת במקורות חז"ל שעוסקים במבנה בית הכנסת). 

הקאמבק של בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? (חלק ב')

בחלק הראשון עקבנו אחרי התמורה בשאלת תיארוך בתי הכנסת הגליליים וכיצד הגישה שדחקה את תיארוך כלל בתי הכנסת הגליליים לתקופה הביזנטית אחרי תקופת המשנה והתלמוד, הפכה מעמדת מיעוט חריגה לעמדה שביססה את עצמה כעמדה הדומיננטית. אם כן, בהנחה שהם היו היכן שהוא, להיכן "נעלמו" בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? השאלה הזו הטרידה את הארכיאולוגים משני הכיוונים- אלו שהתעקשו על הגישה האדריכלית-סגנונית לא היו יכולים להתעלם מהממצא הארכיאולוגי והנומיסמטי החד-משמעי ולהתעקש שבית הכנסת הנראה היום בכפר נחום או ברעם הוא מהמאה השנייה-שלישית ואילו בעלי הגישה המאחרת היו צריכים להסביר מדוע בונים בית כנסת בתקופה הביזנטית בסגנון אדריכלי שהיה אופייני למספר מאות שנים לפני כן וכאמור, איפה בתי הכנסת הקדם-ביזנטיים, אלו של ימי החכמים? 

הקאמבק של בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? (חלק א')

שחזור פנים בית הכנסת בכפר נחום לפי קוהל ווואצינגר

בראשית העניין הכל היה נפלא- כשראשוני החוקרים והארכיאולוגים חשפו את האתרים והמבנים הקדומים בארץ הקודש, הם הניחו כמובן מאליו שהשרידים החומריים והממצא הארכיאולוגי עולים בקנה אחד עם העדות הספרותית וממחישים אותה בצורה ריאלית. אלא שבשלב מסוים, הפרדיגמה ההרמונית הזאת התחילה להתערער בעקבות חפירות ארכיאולוגיות חדשות שמהם עלה שאת אותם שרידים צריך לתארך מאוחר יותר מאשר המקובל ולפיכך אין התאמה בין הכרונולוגיה הישנה המסורתית ובין המחקר הארכיאולוגי העדכני. הטענה "השערורייתית" הזאת גרמה לויכוח לוהט בין האסכולות הארכיאולוגיות השונות, הללו בכה והללו בכה- בעוד אלו מגינים על על הקונספט המוכר והטוב, הקולגות היו משוכנעים שבידיהם ראיות מוצקות כיצד הקונספט הזה אינו עומד בפני הביקורת. בעקבות חוסר ההתאמה בין הממצא הארכיאולוגי לעדות הספרותית, נכנסו לעסק גם ההיסטוריונים והגישה ההיסטורית המינימליסטית קיבלה חיזוק- מתוך היעדר הממצא הוסקו מסקנות מרחיקות לכת על התמונה ההיסטורית המקובלת עד אז. התיאוריה החדשה שבהתחלה הייתה חריגה הפכה ל-"בון טון" המחקרי אבל לאט לאט גם זה השתנה והמומנטום נהפך- חפירות ארכיאולוגיות חדשות ונתונים נוספים הפכו מחדש את הדינמיקה והכניסו את בעלי הכרונולוגיה המאוחרת למגננה מסוימת בהיפוך תפקידים ממה שהיה עד לפני שנים אחדות. הויכוח עדיין בעיצומו ובאופן "מקרי", חפירות חדשות שנערכו בידי ארכיאולוגים מהאסכולות השונות שביקשו לבסס את הויכוח על נתונים אמפיריים מוחלטים, "הוכיחו" את הטענה הבסיסית שלהם , זה לכאן וזה לכאן אף שהאתרים הללו לעתים סמוכים מאד אחד לרעהו.