בדפים האחרונים של מסכת הוריות, המסכת עוסקת בחטאים ובמנגנון הענישה שקיים כלפי דמויות מנהיגות כמו הכהן המשיח והנשיא. ה-"נשיא" המקראי התפרש במשנה כ-"מלך" או "נשיא ישראל" ועל פניו לא הייתה לשאלות הללו כל השלכה על נושאי התפקידים בזמן חז"ל כאשר אין מלכות ואין מקדש. אלא שבעידן שבו מוסד הנשיאות עדיין היה קיים, גם אם הוא לא היה זה הנשיא שעליו דובר במשנה, האסוציאציה ביניהם הייתה מתבקשת.
אנקדוטה מפורשת ומפורסמת מופיעה בירושלמי אצלנו (הוריות ג א מז ע"א; מקבילה זהה בירושלמי סנהדרין ב א יט ע"ד) מדברת בדיוק על האסוציאציה הזו ומעבר לתוכן ולמסר שלה, גם המעטפת הגיאוגרפית-ריאלית היא מעניינת. לפי המסופר שם, רבי שמעון בן לקיש (הוא ריש לקיש) קבע (יש להניח בבית המדרש או בית הועד בטבריה) שנשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלושה (ולא באינסטנציה גבוהה יותר של 23 או 71) ולפי ר' חגי הוא לא יכול לחזור לנשיאותו. הנשיא באותה העת היה ר' יהודה נשיאה (נכדו של רבי יהודה הנשיא) וכשהוא שמע את הדרשה הזאת הוא כעס ואפילו שלח "גנתון/גותיין" כדי לתפוס אותו. חלק מהחוקרים הציעו שמדובר על שומרי ראש גותיים שהיו ידועים כלוחמים ממוצא גרמאני שהיו חלק מהמשמר האישי של הנשיא כמו אצל הקיסר הרומי. רבי שמעון בן לקיש לא יכול היה להישאר בטבריה וברח מאימת הנשיא ושליחיו הגותיים. כאן המספר מצביע על שתי אופציות הימלטות: "בדא דמוגדלא" (מגדל) או "בדה כפר חיטיא"- כפר חיטים/חיטייא (ליד כפר זיתים של היום).
