בגליון האחרון של כתב העת תרביץ (פו, ד, תשע"ט, עמק 610-575), מבקש עוזי ליבנר מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית לחזור לאחת השאלות העתיקות והמסובכות של תקופת המשנה והתלמוד- מתי, למה ועל איזה רקע הסתיים עידן האמוראים בארץ ישראל, קרי חכמי התלמוד שפעלו בארץ ישראל המוזכרים ביצירות התלמודיות הארץ ישראליות- התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה הקלאסיים. הוא מבקש לגייס את המחקר הארכאולוגי העדכני של אזור הגליל בתקופה הרומית-ביזנטית במטרה לשפוך אור חדש על שאלה ישנה. הוא כבר עסק בשאלה הזו במסגרת מחקרים קודמים שלו בעקבות הסקר והחפירות שהוא ערך בגליל המזרחי התחתון אך כתוספת או תופעת לוואי של התמונה הארכאולוגית-יישובית העולה מתוך המחקר ואילו כאן, השאלה התלמודית-היסטורית עומדת במוקד המאמר והמידע הארכאולוגי מסייע להשערה שלו לגבי מה שקרה במחצית השנייה של המאה הרביעית לספירה שהוביל לסוף עידן האמוראים בארץ ישראל.
תקציר בעברית: https://jstudies.huji.ac.il/.../tarbiz_-_8604_-_00...
1. רקע תמציתי: הבעיה המרכזית עם היצירה הספרותית של חז"ל בתקופת המשנה ועוד יותר בתקופת התלמוד (במאות השלישית והרביעית לספירה, אני אתמקד כאן בארץ ישראל. בבל זה סיפור בפני עצמו) היא שמדובר ביצירה אנונימית שהיא בעיקרה אוסף גדול של יחידות ספרותיות (סוגיות ופסקאות קצרות) המוסבות באופן כללי על המשנה אך אינן יוצרות נרטיב או תוכן מסודר שעד תקופה מאוחרת כלל לא היו כתובות אלא בעלי אופי אוראלי. לפיכך, אפילו שאלות בסיסיות ואלמנטריות לגבי כל חיבור, כמו זהות המחבר/עורך והמסגרת הכרונולוגית של התחלה וסיום והמרכיבים השונים שיצרו את החיבור הזה, אינן כאלו שניתן להשיב לגביהם תשובות ברורות. אחת מן השאלות המרכזיות היא שאלת חתימת וסיום היצירה- מי ומתי הוחלט שאת התלמוד או את המדרשים צריך לחתום ולהפוך אותם לחיבור סגור כמו שעשה רבי יהודה הנשיא עם המשנה. לשם כך, החוקרים שעסקו בשאלה הזו (למעשה, זה כבר העסיק את הגאונים והראשונים), היו צריכים לשחזר את הכרונולוגיה של דורות האמוראים (חכמי התלמוד) עד השלב האחרון הידוע; למצוא רמזים אולי לאירועים חיצוניים שאפשר לעגן אותם בנתונים ההיסטוריים ולמצוא ממשקים לחיבורים אחרים כדי ליצור איזושהי מסגרת כרונולוגית כללית כדי להבין בכלל מתי זה קרה ורק מתוך כך, לנסות לשער מה היו הנסיבות שהובילו לכך. מה שדי בולט מתוך היצירה האמוראית בארץ ישראל הוא שעיקרה היה בגליל בכלל ובטבירה וצפורי בפרט- כשהירושלמי אומר "רבנן דהכא" (חכמים שכאן) הוא מתכוון בדרך כלל לטבריה. אמנם, ייתכן שחלק מהיצירה הזו נערכה גם באזורים אחרים בארץ ישראל (שאול ליברמן סבר שסדר נזיקין בירושלמי נערך בקיסריה, אחרים שללו את ההצעה הזו) והיו גם בתי מדרש ב-"דרומא" (לוד ושפלת יהודה) אבל המרחב העקרי של התלמוד הוא בגליל המזרחי. חוקרי התלמוד זיהו (גם בעזרת חיבורים כרונוגרפיים קדומים דוגמת "סדר תנאים ואמוראים" מתקופת הגאונים) ארבעה-חמישה דורות של חכמי תלמוד (אמוראים) והיה ויכוח לגבי מספר חכמים שאולי היו אולי קצת מאוחר יותר; מספר אירועים נרמזו בצורה ישירה ועקיפה כמו מרד גאלוס באמצע המאה הרביעית ואולי עוד אירוע או שניים. בנוסף לכך, האופי הקצר וה-"גולמי" של סוגיות הירושלמי יחסית לבבלי שבו הסוגיות הן ארוכות, מעוצבות ומשוכללות מבחינה תמטית, העיד לדעת כמה חוקרים על עריכה "חפוזה" (והיו כאלו ששיערו שכלל לא הייתה עריכה) או לפחות פחות מפותחת מזה של הבבלי. מכאן שתהליך ה-"עריכה" היה כנראה קצר יותר וקרוב יותר לסוף עידן האמוראים.
2. כצפוי, הדעות היו חלוקות אך בגדול טווח השנים שהוצע בקרב החוקרים לגבי זמן עריכת הירושלמי/סוף עידן האמוראים בארץ ישראל נע בין מחצית המאה הרביעית (לפי המקדימים) ועד תחילת המאה החמישית (לפי המאחרים) או תאריך כללי כלשהו בין לבין (360 או 370 לספירה). כל זה נכון לגבי הירושלמי אך לגבי מדרשי האגדה הארץ ישראליים הקלאסיים (בניגוד למדרשים המאוחרים יותר), חוקרי האגדה סברו ועדיין רובם סוברים שלמרות ששמות החכמים הם כמעט זהים לאלו של הירושלמי, העריכה הייתה מאוחרת יותר והם "נשענו" על הירושלמי (וכל חיבור אגדי נשען על חיבור שקדם לו) ולכן בדרך כלל מוצע לתארך את העריכה שלהם למאות החמישית והשישית לספירה. אם כן, היצירה הזו כוללת את שמות החכמים שנזכרו בתוך החיבורים (הירושלמי והמדרשים) ואת העורכים/מלקטים האנונימיים (שאיננו יודעים מי הם) שאפשר ופעלו זמן קצר אחרי האמוראים "המוכרים" או אולי אפילו זמן רב אחריהם (במקרה של מדרשי האגדה). ליבנר סבור (בניגוד לדעה הרווחת בקרב חוקרי האגדה) כי אין סיבה להניח שתקופת העריכה של מדרשי האגדה הקדומים (כמו ויקרא רבה או בראשית רבה) הייתה שונה מאשר זו של הירושלמי ובשני המקרים מדובר על עריכה/חתימה/ליקוט בקרבת זמן לסוף פעולת האמוראים הנקובים בשמותם בחיבורים אלו, כלומר לקראת סוף המאה הרביעית פלוס מינוס. בתקופות מאוחרות יותר, בשלהי התקופה הביזנטית (המאה החמישית ובעיקר המאה השישית לספירה ואילך) קיימת יצירה ספרותית מסוג שונה- הפיוטים (הקדומים המכונים "קדם-קלאסיים" אולי החלו לפעול כבר במאה החמישית), התרגומים, ספרות סוד ומאגיה וכן סוגה נוספת של חיבורי פסקים ומעשים קצרים. החכמים ובתי המדרש שלהם שפעלו עד המאה הרביעית הם חז"ל ה-"קלאסיים", אמוראי ארץ ישראל של המאה השלישית והרביעית. החכמים או היוצרים שפעלו בתקופה הביזנטית לא היו חז"ל ובאופן כללי, איננו יודעים מאומה עליהם (למעט הפייטנים כמובן), בעיקר לא מיהם. גם אם היו חכמים ובתי מדרש בארץ ישראל במאות החמישית-שישית-שביעית, איננו יודעים בוודאות אפילו שם אחד של חכם מוכר שפעל בארץ ישראל באותה תקופה (אם כי מספר שמות של "רבי X" מוכרות מכתובות הקבורה, כתובות בתי כנסת וכתובות פסיפסים מתוארכים לתקופה הביזנטית) וזאת למרות שחלק הארי של בתי הכנסת העתיקים נוסדו ופעלו דווקא אז. למותר לציין שזאת תופעה מעוררת השתאות- האם זאת בחירה מרצון של אנונימיות או עדות לכך שאכן מסוף המאה הרביעית, בתי המדרש הארץ ישראליים חדלו להתקיים באופן המוכר לנו והפעילות הדתית-לימודית המוכרת מימי חז"ל פינתה את מקומה לאפיקים אחרים לגמרי הקשורים יותר בעולם הפיוט, התפילה, המאגיה הקשורים לפעילות בבית הכנסת ולא בית המדרש. על רקע העדות הארכאולוגית העשירה של התקופה הביזנטית, חזר גם העניין ביצירה הרוחנית של אותה תקופה "בתר-תלמודית" בארץ ישראל (ראו בהרחבה אצל הלל ניומן, המעשים לבני ארץ ישראל: הלכה והיסטוריה בארץ ישראל הביזנטית, ירושלים 2011) אולם, בכל מה שקשור לעיסוק תלמודי-הלכתי, עדיין רב הנסתר על הנגלה- האם היו בתי מדרש בארץ ישראל באותה העת? מי היו החכמים ותלמידיהם אם בכלל ובמה הם עסקו- עריכת חיבורים מדרשיים; פנקסי הלכה ופסקים (בסגנון: ספר המעשים לבני ארץ ישראל הנ"ל); חיבורים בעלי אופי מיסטי או מאגי; חיבורים אפוקליפטיים; ליטורגיה ותפילה? הכל ייתכן אבל הניגוד החד בין שפע הידיעות הספרותיות על בתי המדרש בתקופת האמוראים לעומת ה-"אלם" המוחלט על בתי המדרש/חכמים של התקופה שאחרי כן היא אחת התופעות החידתיות ביותר בתולדות היצירה הרבנית.
3. הרקע ההיסטורי: כבר בתקופת הגאונים, גאוני בבל טענו שבני ארץ ישראל סבלו מתקופה של "שעת השמד" וכתוצאה מזאת איבדו את רצף המסורת ההלכתית ולפיכך המנהגים שלהם וההלכות שלהם אינם לגיטימיים וזאת בניגוד לרצף של ישיבות בבל הקלאסיות. החוקרים הראשונים שאימצו את ההסבר הזה, שיערו שתקופת השיא של חז"ל באה לקיצה עם הפיכת השלטון מרומי-אלילי לביזנטי-נוצרי ושהרדיפה של השלטון הנוצרי גרמה למשבר הרוחני ולסוף עידן האמוראים בארץ ישראל. אולם, כיום מקובל לטעון שהמעבר מהתקופה הרומית לתקופה הביזנטית לא הביא למשבר בחיי החברה והרוח של היישוב היהודי בארץ ישראל ושהתיאורים הנ"ל על "שמד" ורדיפות דתיות הם מוגזמים ופולמוסיים יותר מאשר היסטוריים. היו שטענו שאין הכוונה לאירועים בתחילת התקופה הביזנטית אלא רק בסוף הרבע הראשון של המאה החמישית כאשר מוסד הנשיאות התבטל וזה מתאים לתיאוריה המאחרת מאד את חתימת הירושלמי עד לאותה תקופה. אירועים אחרים במהלך המאה הרביעית שהיו יכולים להשפיע על תולדות היישוב היהודי הם אירועים כמו "מרד גאלוס" (באמצע המאה הרביעית) שבכמה מקורות דובר בהם על הרס עצום ביישובים היהודיים אך אין לכך אישוש במחקר הארכאולוגי. אם יש אירוע משמעותי שניכר היטב במחקר הארכאולוגי, אפילו יותר מאשר בעדות הספרותית הוא רעידת האדמה שאירעה ב-363 לספירה שמוכרת יותר בספרות על רקע היוזמה של יוליאנוס להקים מחדש את המקדש בהר הבית. כיום, החפירות באתרים השונים בגליל ובגולן מעידות על השפעתה ההרסנית של אותה רעידת האדמה על האתרים השונים.
4. המשבר של המאה הרביעית: המסקנה של ליבנר לאור הסקר האינטנסיבי שהוא ערך בגליל התחתון המזרחי ועל רקע החפירות בכפר היהודי בואדי חמאם הייתה שהיישוב היהודי בגליל התחתון סבל ממשבר יישובי חריף שראשיתו עוד בשלהי המאה השלישית אך הוא נמשך לאורך כל המאה הרביעית לספירה. לעומת תקופת השיא של מספר היישובים והיקפם המיושב בתקופה הרומית התכונה (מאות שנייה ושלישית), ניכר תהליך עקבי של ירידה במספר היישובים ובהיקף התחום המיושב שלהם במאה הרביעית. רעידת האדמה של 363 לספירה הייתה אירוע דרמטי אך התהליך של הירידה הדמוגרפית התחיל עוד לפני כן. היישוב היהודי בגליל (ובגולן) התאושש אמנם במאה החמישית אך מספר היישובים והתחום המיושב שלהם לא היה דומה בכלל לזה של המאות השנייה והשלישית. תמונה דומה עלתה גם בחפירות שנערכו ונערכות גם עתה באתרים אחרים בגליל של משבר עמוק באזור המאה הרביעית לספירה עד כדי נטישה והידלדלות עמוקה: העיירה מגדלא/טריכאי; שיחין/אסוכיס הסמוכה לציפורי; בית שערים וגם בערים דוגמת טבריה וצפורי ישנן עדויות ארכאולוגיות למשבר יישובי בעיקר לאור רעידת האדמה הגדולה של 363 לספירה אם כי שם התמונה היא קצת שונה מאשר זו העולה במגזר הכפרי. המסקנה שלו, לפיה התקופה הביזנטית הייתה פחות משגשגת מאשר זו של התקופה הרומית, מנוגדת לכיוון המחקרי של הדור האחרון שהצביע על התקופה הביזנטית כתקופת שיא של פריחה יישובית גם במרחב היהודי. לדעתו, הארכאולוגים וההיסטוריונים "הוטעו" בגלל בתי הכנסת המונומנטליים המתוארכים לתקופה הביזנטית כאילו הם מעידים על כך שמדובר ביישובים חזקים ופורחים. לדעתו, אמנם הייתה אז התאוששות וניכר מאמץ להשקיע במבנים אבל במבט רחב יותר- מספר היישובים היה קטן יותר מאלו של התקופה הרומית התיכונה והמאוחרת וגם התחום המיושב שלהם היה מצומצם יותר מאשר אלו של הקודמים, כך שמבחינה דמוגרפית מדובר על ירידה של ממש ביחס למצב הדמוגרפי בתקופה הרומית. בתי הכנסת של תקופת התלמוד אולי היו פחות מרשימים אולם מבחינה דמוגרפית-יישובית, היישוב היהודי היה אז בשיאו. הפריחה המחודשת של התקופה הביזנטית "העלימה" את המשבר החריף שהיה במהלך המאה הרביעית עד כדי כך, שגם ארכאולוגים והיסטוריונים ש-"התלהבו" מהחיוניות החומרית והתרבותית של התקופה הביזנטית, לא שמו לב לכך שמדובר על התאוששות ממשבר יישובי עמוק ולא המשך "חלק" של התקופה הרומית.
5. משבר המאה הרביעית וסוף עידן האמוראים: לאור המידע הארכאולוגי העדכני, ליבנר חזר לשאלה התלמודית-היסטורית של סוף עידן האמוראים. מתברר שהן העדות הספרותית על חתימת/עריכת הירושלמי ומדרשי האגדה ועל סוף פעולת האמוראים והן העדות הארכאולוגית על משבר יישובי חריף שהגיע לשיאו, אירעו באותה תקופה- המחצית השנייה של המאה הרביעית: "הירידה במספרם ובהיקף פעילותם של האמוראים בשליש האמצעי של המאה הרביעית עד היעלמם לקראת סוף אותה המאה מקבילה בצורה מפתיעה לתהליך הירידה היישובית שהצגתי לעיל". להשערתו, המשבר היישובי המתמשך פגע גם באפשרות להמשיך לקיים את בתי המדרש בלא התשתית הכלכלית, דמוגרפית ויישובית שתאפשר להם לפעול בצורה סבירה. במקביל לאותו משבר, היו גם אירועים הדרמטיים כמו ניצור האימפריה, מרד גאלוס, רעידת האדמה של 363 וביטול מוסד הנשיאות בראשית המאה החמישית. כל אלו, הובילו את החכמים להחלטה שאין עוד מקום להוסיף ולתעד את היצירה בתוך בתי המדרש ויש הכרח "לסגור" את החיבור (הן הירושלמי והן מדרשי האגדה) עם יצירת האמוראים בדורות שלפני כן. כך למעשה נוצר (ושוב יש להדגיש, זה לה היה חיבור כתוב) חיבור "סגור" שתיעד את היצירה הלימודית של האמוראים הנקובים בשמם שפעלו בעיקר בתקופה הפורייה והמשגשגת של היישוב היהודי בגליל בידי עורכים/חכמים שפעלו בתקופה משברית ושאת שמם איננו יודעים עד היום. לדעת ליבנר, אותם עורכים/חכמים פעלו זמן לא רב אחרי האמוראים ובאותו מרחב גיאוגרפי שבו פעלו בתי המדרש הוותיקים בטבריה ובצפורי. את כל התהליך הזה יש לשייך עדיין לשלהי המאה הרביעית, מה שאומר שבסופו של דבר, באזור שנת 400 לספירה, זה היה קו השבר שאיתו הסתיים סופית עידן חז"ל הקלאסי בארץ ישראל. היישוב היהודי התאושש אבל היצירה הרוחנית בארץ ישראל של התקופה הביזנטית כבר הייתה שונה לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה