המשניות בפרק העשירי של מסכת שבת עוסקות בדרכי הוצאה מרשות לרשות (בדרך כלל רשות היחיד לרשות הרבים) וליתר דיוק בהבדל שבין דרכי הוצאה "תקניות" שאסורות בשבת ובין כאלו שהן שונות מדרך הוצאה מקובלת. אחת הדוגמאות הראשונות מזכירה אלמנט בסיסי בכל בית או רחוב קדום- האסקופה, היא אבן סף או מפתן הבית:
"המוציא אוכלים ונתנם על האסקופה. בין שחזר והוציאם בין שהוציאם אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו [ב]בת אחת. קופה שהיא מלאה פרות ונתנה על האסקופה החיצונה. אף-על-פי שרוב הפירות ()[מבחוץ] פטור עד שיוציא את כל הקופה".
בדוגמא הראשונה, ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים (או להיפך) נעשית לסירוגין כאשר האוכל מונח על אותה "אסקופה" ורק אחרי כן הוא מוצא לרשות הרבים במקום שהיא תיעשה "בבת אחת". בדוגמא השנייה, אדם הוציא קופה (סל גדול) מלאה בפירות והציב אותה על "האסקופה החיצונה" כשרוב הקופה והפירות בתוכה, נמצאים למעשה כבר ברשות הרבים אך כל עוד חלק מהקופה עדיין מונח על האסקופה החיצונה, עדיין לא מדובר בהוצאה "תקנית" מרשות היחיד לרשות הרבים. האמת היא שהמציאות המתוארת בדוגמא השנייה היא לא ברורה לחלוטין- מהי אותה "אסקופה החיצונה" ומה ההבדל בינה ובין סתם "אסקופה"? ומה הקטע של הסל עם הפירות שחלקו בפנים וחלקו בחוץ?
1. מהי האסקופה?: לפני שננסה לענות על כך, צריך לציין כמה מילות הקדמה על האסקופה באופן כללי. המונח הזה מופיע עשרות פעמים בספרות התנאית והאמוראית אך הוא לשון חכמים ואין לו מקבילה מקראית קדומה או מילה יוונית ו/או לטינית. חוקרי הלשון סבורים שמדובר במילה ארמית שמקורה בצורה האכדית asquppa או askuppu, askuppatu. ברוב מוחלט של ההיקרויות שלה, הכוונה היא כאמור לסף או מפתן הבית (" ואין סף אלא אסקופה"- מכילתא דרבי ישמעאל פסחא בא, פרשה ו) כשהיא מתוארת כאלמנט המנוגד למשקוף או "שקוף" בלשון חכמים (משנת אהלות י ב). יש להניח כי הדמיון האטימולוגי בין "שקוף" ל-"אסקופה" השפיע על הבחירה בצורה הזו כדי לציין את מפתן הבית במילה החריגה הזו. יש כמה חריגים שזכו גם לדיון כמו "אסקופה העליונה", "האמצעית" (שפרבר, תרבות חומרית א, עמ' 48-47) ואולי גם במשנה שלנו, "החיצונה" אך המובן הפשוט שלה היא אבן הסף בחלל הפתח.
2. האסקופה בממצא הארכאולוגי: את האסקופה הקדומה קל מאד לזהות בממצא הארכאולוגי (הירשפלד, בית המגורים הארץ ישראלי, עמ' 157)- כמעט בכל אתר קדום, בוודאי גם אלו של תקופת המשנה והתלמוד, ניתן לזהות את אבן הסף בפתחי מבנים או חצרות. בדרך כלל מדובר באבן ברוחב הפתח או קצת יותר מכך בין שתי המזוזות הכוללת שני חלקים- חלק חיצוני וחלק פנימי נמוך יותר כמעין מדרגה או שקע ובו מגרעת או כמה באמצע או בצד שהיו פותות לציר הדלת. האבן הייתה יכולה להיות בגובה מפלס הרחוב או קצת מעליו ולכן אפשר היה ברוב המקרים לדלג עליה בכניסה למבנה או לחצר או במקרים מסוימים לטפס עליה, לעמוד ואז לרדת לתוך מפלס רצפת הבית או החצר. מדובר באלמנט פשוט ודי בסיסי חסר הדר או פאר. המונח "אסקופה נדרסת" (מקורו בבבלי עירובין צח ע"א ) שחדר לשפה העברית כמונח לגנאי לאדם שמשפיל את עצמו בפני הכל, הוא תיאור עובדתי של אותו אבן סף שעליה דרכו כל מי שנכנסו לבתים או למבנים (ראו עוד להלן). מצורפות כמה תמונות שצילמתי בביקורים באתרים שונים של אותה אבן סף/אסקופה.
3. האסקופה כמרחב ביניים לימינלי הלכתי: אולם, האסקופה החזל"ית הייתה הרבה מעבר לאבן סף סתמית ופשוטה. במקורות התנאיים האסקופה היא דוגמא מוחשית למרחב ביניים בין תחומים הלכתיים מוגדרים, בעיקר בהלכות שבת אך גם לא שם. שתי הרשויות הבסיסיות היו כמובן "רשות היחיד" ו-"רשות הרבים" שהוגדרו בצורה מדוקדקת. אך מעבר לאותם מרחבים בסיסיים, היו "מרחבי ביניים" שאינם רשות היחיד ואינם רשות הרבים שהכינוי המקובל שלהם בספרות האמוראית ועד ימינו הוא "כרמלית". מרחב הביניים של ה-"אסקופה" בתור האלמנט שנמצא בחלל הפתח שמבחין בין הבית (רשות היחיד) והרחוב (רשות הרבים) היה הדוגמא הכי מובהקת של אותו מרחב לימינלי שהיה כל כך אהוב על החכמים. דווקא בשל כך, מעמדה ההלכתי קיבל פנים שונות וזכה לדיונים מפורטים, לפעמים יצירתיים למדיי שביקשו להגדיר אותה באמצעים שונים כדי לברר את מעמדה ההלכתי המדויק. רק לשם ההדגמה- בתוספתא (שבת א ב) היא נמנתה מחד בין אותם מרחבי ביניים ("כרמלית"): "אבל הים והבקעה והכרמלית והאסטונית והאסקופה אינן לא רשות היחיד ולא רשות הרבים" שמלכתחילה לא מוציאין מהם לרשות היחיד או הרבים אך מאידך בהמשך (שם א ו) מעמדה ההלכתי היה שנוי במחלוקת: "אדם עומד על האיסקופא נותן לבעל הבית ובעל הבית נותן לו נותן לעני והעני נותן לו נוטל מבעל הבית ונותן לעני מן העני ונותן לבעל הבית שלשתן פטורין אחרים אומ' אסקופא משמשת שתי רשויות וכל זמן שפתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ היתה גבוהה עשרה טפחים הרי זו רשות לעצמה". היו דעות אפוא שסברו כי אותה אסקופה הייתה יכולה להיות רשות היחיד או רשות הרבים (תלוי אם הפתח סגור בדלת) ואם היא מספיק גדולה (רחבה כ-40-30 ס"מ וגבוהה כ-80 ס"מ בערך), אז היא רשות בפני עצמה. בתלמודים היו מאמצים רבים כדי ליישב בין האפשרויות השונות וכך הייתה הבחנה בין "אסקופות" שונות- של בית, של חצר, של מבוי (סמטה) או של רשות הרבים או להבחין בין גדלים שונים של אותה "אסקופה"- הרוחב (פחות מארבעה טפחים או יותר) והגובה (עד עשרה טפחים או יותר), הקירוי שמעליה וכדומה, הכל במסגרת הדיון התלמודי-הלכתי. במשנת עירובין (י ג) מדובר על מצב שבו אדם ניצב על האסקופה והספר מתגלגל בשוגג לרשות אחרת או דיון בענייני טלטול מפתח מהאסקופה לפנים הבית. לא רק בהלכות שבת אלא גם בהלכות טומאה, מעמד האסקופה היה חלק מדיון הלכתי (ראו משנת אהלות י ז; יא ה, ז; יב ח), למשל: "כלב שאכל בשר המת ומת ומוטל על האסקופה....ר' יוסה אומ'. רואין את הטומאה. מכנגד השקוף ולפנים. הבית טמא. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. ר' אלעזר או'. פיו לפנים. הבית טהור. פיו לחוץ. הבית טמא. שהטומאה יוצא דרך שוליו. ר' יהודה בן בתירה אומ'. בין כך ובין כך הבית טמא" ובמקום אחר (משנת אהלות ג ג), מתואר מצב שבו האסקופה היא משופעת ("נשפך על האסקופה והיא קטפרס"). האסקופה גם היוותה דוגמא למקום שהוא צמוד לרשות הלכתית (למשל, העזרה במקדש) אך כבר נחשבת מחוצה לה ("רחוקה"), למשל בהלכות פסח שני: "ואי-זו היא דרך רחוקה. מן המודיעית ולחוץ וכמידתה לכל רוח. דבר' ר' עקיבה. ר' אליעזר או'. מאיסקופת העזרה ולחוץ. אמ' רבי יוסה. לפיכך נקוד על ה. לומר. לא מפני שהיא רחוקה ודיי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ" (משנה פסחים ט ב). בקיצור, האסקופה הממשית הפכה בדיון התלמודי למרחב הלכתי לימינלי בעל דינמיקה משלו ובמסגרת המיון והקטלוג של הרשויות ההלכתיות, הם לא היססו גם "לפרק" את האלמנט הריאלי לגדלים שונים כדי שיתאימו לאותה קטגוריזציה הלכתית מפותחת.
4. האסקופה החיצונה: אם נשוב למשנה שבה פתחנו, תפקיד האסקופה כאן הוא של מרחב ממשי-הלכתי החוצץ בין הבית (רשות היחיד) ובין הרחוב (רשות הרבים) ולפיכך נתינת האוכל או הקופה (הסל מלא הפירות) על האסקופה "משבשת" את המעבר הישיר בין רשות היחיד לרשות הרבים. אותה "אסקופה החיצונה" המוזכרת בחלק השני של המשנה גרמה לקושי אצל פרשני המשנה ביחס לאסקופה הנזכרת בחלק הראשון בתור "אסקופה" סתם. הרמב"ם (פירוש המשנה) הסביר כי ההבדל הוא: "אסקופה: נקרא הסף התחתון של שער החצר או הבית וזולתן כמו שנקראת העליונה שקוף. ואסקופה החיצונה: היא האצטבה שעושין לפני סף דלתות הבתים, ונקראת חיצונה מפני שהיא סמוכה לרשות הרבים". מדובר אפוא לדעתו בסוג של איצטבה או מדף אבן הבנוי כהמשך למפתן הבית וצמוד לרשות הרבים. שמואל קרויס (קדמוניות התלמוד א, ב, עמ' 351) הבין אף הוא באופן הזה והסביר כי מדובר במדף
גדול דיו שניתן היה אפילו לשבת ולקיים סוג של מסחר: "ותתרחב אם כן האסקופה שלפני הדלת למסטוביתא' הגונה אשר יושבים עליה בישיבת אחים ורעים וגם משתמשים בה לצורך מלאכה ומסחר". אולם, נראה כפי שהציעו פרשנים אחרים (ראו למשל בפירוש של אלבק וספראי) כי מדובר באותה אבן סף ששימשה למפתן הבית אלא שהכוונה היא לחלק החיצוני שלה, כלומר למדרגה העליונה (מעל המדרגה שבהן נמצאות מגרעות הדלת) הצמודה לרחוב ואולי גם בולטת החוצה אך הקופה עדיין מונחת בחלקה על אבן הסף ולפיכך, מנקודת ראותם של חכמים, זאת לא הוצאה תקנית עד שהקופה תהיה לגמרי מחוץ לאסקופה.
5. האסקופה התחתונה והעליונה: האסקופה לא הייתה רק מושג הלכתי אלא גם הפכה לדימוי ציורי שאחד מביטוייו מוכר עד היום (אסקופה נדרסת). במדרש ארץ ישראלי (ויקרא רבה לד ו), הדימוי של ה-"אסקופה התחתונה" הובא בקשר למצבו של העני: "שבעה שמות נקראו לו. עני. דל. אביון. מסכן. רש. מך. דך....מך שהוא מך לכל. שהוא עשוי כאסקופה התחתונה". בירושלמי סנהדרין (ו ב כג ע"ב) ישנה אנקדוטה על בנו של שמעון בן שטח שנידון למוות בתואנת שווא וביקש מאביו בעקבות אותה עלילה שנועדה לפגוע בו לא להציל אותו אלא : "עשה אותי כאסקופה". אין כמעט ספק כי אסקופה סתם הנידונה בספרות חז"ל היא "אסקופה התחתונה". אולם, בהיגד מפורסם מפיו של רבי אלעזר הקפר נזכרו לראשונה מספר אסקופות שיש ביניהן הבדל: "ר' אלעזר הקפר אומר. אל תהא כמשקוף העליון שאין יד אדם יכולה ליגע בה. ולא כאיסקופה העליונ' שמנבלת פרצופות. ולא כאסקופא האמצעית שמנגפת הרגלים. אלא הוי כאסקופ' תחתונה שהכל דשין בה וסוף כל הבניין נסתר והיא במקומה עומדת" (אבות דרבי נתן נו"א פרק כו). למימרה זו יש כמה מקבילות מעניינות אך שונות במקצת: "אל תהי כאסקופה עליונה שמנגפת את הרגלים ולא כאמצעית שכל מי שיושב עליה זועף וסופה להסתר. הוי כאסקופה התחתונה שרוב בני האדם דורסין עליה ולסוף כל הבנין כולו נסתר והיא במקומה עומדת" (מסכת דרך ארץ זוטא ג ט, ראו גם שם א ב). אם האסקופה "התחתונה" היא אותה אסקופה רגילה, מה לגבי השאר? בהיגד זה דן לפני שנים לא מעטות דניאל שפרבר (תרבות חומרית א, עמ' 48-46) ושם הוא טען כי לא דומה ה-"אסקופה העליונה" של מסכת דרך ארץ זוטא שהיא אבן סף גבוהה "שמנגפת את הרגליים" ל-"אסקופה העליונה" של אבות דרבי נתן שהיא לדעתו משקוף (מעין אבן סף עליונה) הפתחים הנמוכים של הבתים (בלטינית Limen Superium) שבשל נמיכותם, בני האדם היו עלולים להתנגש בהם ולהיפגע בפנים ("שמנבלת פרצופות") כפי שהוא מצא אצל סופר רומאי בשם Novius מהמאה הראשונה לפני הספירה שקבל על כך שהפתחים הנמוכים שברו את ראשו המסכן. לעומת זאת, המשקוף היה בעיקר בבתי אמידים ולפיכך שם "אין יד אדם יכולה ליגע בה". את סוגי האסקופות המנויים ברשימת דרך ארץ הוא תיאר כחלקים שונים של מפתן הפתח, כך שבמקור אחד "אסקופה העליונה" יכולה להיות כינוי לאחד מחלקי המפתן התחתון ובמקור שני "אסקופה העליונה" היא כינוי למשקוף הנמוך בפתחים הרגילים של הבתים. אני מודה שהפתרון שלו קצת קשה בעיני ולי נראה שבכל המקרים הכוונה היא לאבני סף בגדלים שונים- היו גבוהות יחסית, היו בינוניות והיו נמוכות השקועות באדמה והן אלו שנותרות גם כאשר הבניין כולו נחרב ונהרס עד היסוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה