1. התגלית בשלהי 2011: לפני קצת פחות מעשר שנים, בחפירה של תעלת הניקוז שמתחת לריצוף הרחוב ה-"הרודיאני" שעבר מתחת לקשת רובינסון, התגלה ממצא שעורר התרגשות רבה וזכה לפרסום רב בתקשורת הישראלית והעולמית. במהלך הסינון של העפר, התגלה חפץ זעיר (בגודל כפתור, כשני סנטימטרים קטרו) עשוי טין, ועליו טבועה כתובת בארמית המורכבת משתי שורות – החופרים (אלי שוקרון ורוני רייך) קראו את הכיתוב כך שבשורה העליונה הופיעה המילה "דכא", ומתחתיה "ליה". את המילה העליונה הם תרגמו כ-"טהור" (דכא/דכי) ואילו את המילה התחתונה "ליה" הם תרגמו ל-"ה' (קיצור של שם האל המוכר גם במשנה- "ליה") ואם כן הכיתוב בחפץ היה "טהור לה'" בארמית. הפירוש האינטואיטיבי שלהם היה שלפנינו החפץ שימש לסימון מוצר טהור שהובא לבית המקדש. את החפץ הם זיהו עם ה-"חותם" שנזכר במשנת שקלים (להלן) כחלק מהמנהל של עבודת המקדש המתוארת במשנה שם ואם כן "הוא מהווה עדות ארכאולוגית ישירה לפעילות בהר הבית ולעבודת המקדש בימי הבית השני". הפרסום ערב חנוכה תשע"ב נקשר באופן טבעי גם במסורת על פך השמן שהיה "מונח בחותמו של כהן גדול".
2. שבועות ספורים לאחר מכן, פרופ' שלמה נאה מן החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית הציע הצעה חלופית לזו שהציעו הארכאולוגים בפרסום הראשוני. הוא פיתח את ההצעה במספר מאמרים מוקדמים לפני פרסום מאמר מקיף ומלומד בכתב העת תרביץ (פא תשע"ג, עמ' 23-5). ההצעה שלו עוררה דיון לגבי הפרשנות החדשנית שהוא הציע ועדיין העניין פתוח להצעות והשערות. אני לא ארחיב כאן בכל פרטי הדיון המלומד והמעמיק שלו אבל עיקרי ההצעה שלו מבוססים על אותו מקור שגם הוזכר אצל הארכאולוגים הנ"ל אולם בדרך אחרת לגמרי. ההשערה הראשונית לפיה מדובר על "חותם טהרה" של רשויות המקדש העלתה כמה קשיים- מדוע החותם בארמית ולא בעברית "טהור לה'"; הצורה הזו של "טהור ל-X" אמנם מוכרת גם במשנה וגם באוסטרקונים ממצדה כמו "לטהרת הקודש" או "טהור לתרומה", "טהור לחולין" וכדומה אבל לא הצורה של "טהור לה'"- אפשר היה לכתוב לקרבן או לנסכים אבל מה עניין שם ה' כאן?; אם הכוונה היא לחותם טהרה, הרי שהוא היה צריך להיות דבוק ומשולב ממש בתוך כלי או חפץ כמו ידית הקנקן, מגופת החבית וכדומה של תוצרת טהרה אבל לא באופן ה-"חופשי" של החפץ הזה. לבסוף, ההפניה למשנת שקלים היא עצמה מראה שהפירוש שהוצע הוא בעייתי שכן שם כלל לא נזכר הכיתוב הנ"ל אלא כיתוב אחר והחותמות שם אינם "חותמות טהרה" לכשעצמם אלא חלק מתיאור המונופול של המקדש על אספקת נסכים באמצעות אותן חותמות. במקום זאת, שלמה נאה טען שאכן משנת שקלים הזו היא אכן המפתח להבנת הממצא הזעיר המיוחד ושאותו ממצא שופך אור חדש וחשוב על הרקע הראלי של אותה משנה.
3. משנת החותמות: הפרק החמישי במשנת שקלים פותח ברשימה מפורטת של "ממונים" שהיו במקדש (שילוב של פקידים, ספקים וקבלנים). לאחר מכן במשנה ג' מתחילה רשימה נוספת של "ארבעה חותמות שהיו במקדש"- מעין "תלושים" או אסימונים שבאמצעותם ניתן היה לרכוש את הנסכים שליוו את הקרבנות והמשנה מתארת בפרוטרוט את האופן שבו התנהלה הרכישה וההחלפה של ה-"חותמות" בין הממונים השונים והחשבון ביניהם. הנה לשון המשנה כולל התיאור הרהוט של הפרודצדורה הבירוקרטית (השמטתי את סוף המשנה השלישית):
"אַרְבָּעָה חוֹתָמוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְכָתוּב עֲלֵיהֶן: עֵגֶל, זָכָר, גְּדִי, חוֹטֵא.
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה הָיוּ, וַאֲרָמִית כָּתוּב עֲלֵיהֶן: עֵגֶל, דכָר, גְּדִי, חוֹטֵא דַּל, וְחוֹטֵא עָשִׁיר....
מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ נְסָכִים, הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל יוֹחָנָן, שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַחוֹתָמוֹת; נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת, וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ חוֹתָם. בָּא לוֹ אֵצֶל אֲחִיָּה, שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים, וְנוֹתֵן לוֹ חוֹתָם, וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ נְסָכִים. וְלָעֶרֶב בָּאִין זֶה אֵצֶל זֶה, וַאֲחִיָּה מוֹצִיא אֶת החוֹתָמוֹת, וּמְקַבֵּל כְּנֶגְדָּן מָעוֹת. וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לַהֶקְדֵּשׁ, וְאִם פָּחֲתוּ, הָיָה מְשַׁלֵּם יוֹחָנָן מִבֵּיתוֹ; שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה:
מִי שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ חוֹתָמוֹ, מַמְתִּינִין לוֹ עַד הָעֶרֶב; אִם מוֹצְאִין לוֹ כְּדֵי חוֹתָמוֹ, נוֹתְנִין לוֹ; וְאִם לָאו, לֹא הָיָה לוֹ.
וְשֵׁם (כל) הַיּוֹם כָּתוּב עֲלֵיהֶן, מִפְּנֵי הָרַמָּאִין".
ה-"חותמות" כאן היו לצורך אספקת ה-"נסכים" שנלוו לקרבנות השונים. האדם שנדרש להקריב קרבן ונסכים, היה צריך לשלם לממונה על החותמות, "יוחנן" (אני כותב במרכאות את השם שכן שני השמות מופיעים ברשמית הממונים לעיל, לצורך העניין זה כמובן היה יכול להיות כל שם אחר של ממונה על החותמות והנסכים). הלה העניק לו בתמורה את אותו "תלוש" שבו נכתב אחד מסוגי הבהמות שהובאו לקרבן (לכל אחד הייתה מידה אחרת של נסכים). עם אותו תלוש/אסימון, הלך האדם אל "אחיה" הממונה שאחראי על אספקת הנסכים עצמם. הוא נתן לממונה את ה-"חותם" ובתמורה קיבל את הנסכים. אותו ספק, "אחיה", קיבל בסוף היום בתמורה לאותן "חותמות" את הסכום שהצטבר אצל "יוחנן" שנגבה מהלקוחות. המסגרת הבירוקרטית הזו היא חלק מהייצוג הכללי של מנהל המקדש במסכת שקלים המציגה את המקדש כסוג של מונופול מסועף ומפוקח באמצעות רשת פקידים וספקים מסודרת. מהתיאור עולה שהסידורים הללו נועדו גם לפקח על טהרת המוצרים ועל שירות מסודר לצרכנים וגם לצמצם עד כמה שאפשר את הרמאות ואת השחיתות שהייתה עלולה להתלוות למערך העצום של כלכלת המקדש כאשר זה פעל במלואו.
4. הכיתוב על החותמות: לגבי הכיתוב על החותמות, המשנה מציגה מחלוקת בין הדעה הראשונה (חכמים) לפיה היו ארבעה "חותמות" כתובים בעברית לעומת דעת בן עזאי לפיה היו למעשה חמישה "חותמות" שהיו כתובות בארמית, אם כי נאה הציע שזאת לא מחלוקת של ממש- המשפט הראשון הציג את עצם התופעה ואילו בן עזאי תיאר את האופן המעשי שבו בפועל החותמות היו כתובים בארמית.
בסוף המשנה, מתברר שהיה כיתוב נוסף- "ושם (כל) היום כתוב עליהן מפני הרמאין", כלומר בנוסף לסוג הבהמה שהנסכים נלוו אליה, גם היה כתוב תאריך "שם היום" כדי למנוע מעשה רמאות של שימוש בחותם שנאבד, כלומר שהחותמות היו תקפים רק לאותו יום. הירושלמי על אתר תוהה- הרי הרמאים עשויים להמתין לאותו יום בשבוע הבא ולהשתמש בחותם הזה שוב ("הגע עצמך שזיווג אותו היום?") ולפיכך הוא מציע שהיה כתוב עוד אלמנט "שם משמר היה כתוב עליו". כידוע, עבודת הכהנים במקדש חולקה לפי משמרות (היו 24 משמרות) שעבדו בכל שבוע בתורם במקדש. אם כן, בנוסף ליום עצמו, גם נכתב "שם המשמר" של אותו שבוע ולפיכך אי אפשר היה להשתמש בו בשבוע שאחרי כן. ועדיין הירושלמי תוהה- הרי הרמאים בכל זאת עלולים להמתין למחזור הבא של המשמר (כעבור 24 שבועות) ולפיכך הירושלמי מוסיף ומציין כי "שם היום, שם שבת, שם חודש היה כתוב עליהן" וכך האפשרות להשתמש בהם ביום אחר הייתה כמעט בלתי אפשרית.
5. לא "חותם טהרה" בארמית אלא "חותם מתוארך": הקטע הזה בירושלמי הוא המפתח להצעת שלמה נאה לכיתוב על החותם- הוא הציע כי לא מדובר בשני מילים בארמית אלא קיצור של סוג הקרבן והתאריך כפי שצוין במשנה ובהסבר הירושלמי: "דכ"= זכר בארמית כפי שציין בן עזאי במשנה; "א" (או: "ג" לפי קריאה אחרת)=היום הסידורי בשבוע, ראשון או שלישי; "ליה"=ליהויריב, שם המשמר, כלומר היום הראשון או השלישי של משמר יהויריב. נאה גם שיער שהמשנה עצמה רמזה לכך שהכיתוב היה לא רק היום גופו אלא היא ציינה לפי כמה מהנוסחים "שם כ-ל היום" שלפירושו רומז לכך שלא מדובר רק היום הסידורי בשבוע אלא על ההרכב המלא של היום- היום הסידורי של המשמר.
לדעתו של נאה, המשמעות של החותם הזה היא כפולה: לאור המשנה והירושלמי ניתן להציג הסבר אפשרי לתפקידו הממשי של החותם הזה אולם יותר מכך- החותם והכיתוב שעליו מאשש את עדות המשנה על מנהל החותמות שהיה במקדש בימי בית שני ועל הכיתוב שהיה על החותמות כולל העדות של בן עזאי שהכיתוב היה בארמית ושהיה גם תאריך כפי שמופיע בסוף המשנה. ולא עוד אלא שגם הצעת הירושלמי על כך שהיה "שם משמר" כתוב אינו אפשרות למדנית לאור קושיה אלא מציאות ריאלית של ממש שהייתה קיימת כבר בימי בית שני של תיארוך ימים על פי שם המשמר השבועי. אולם, נאה ציין בנוסף לכך שלהתאמה הנדירה יש גם משמעות עקרונית נוספת: "אין להניח שהתאמה זו היא מקרית , ולפיכך העדות הארכאולוגית על המסורת במשנה אחת, לא על משנה זו לבדה יצאה ללמד; היא צריכה לכוון את הנחות היסוד באשר לשאלת המהימנות של המסורות שנשמרו בידי החכמים על המקדש והתנהלותו" (שם, עמ' 23). הוא רומז לכך שבשנים האחרונות, הגישה הרווחת במחקר מתייחסת למסורות חז"ל על המקדש כתיאורים אידיאליים או אוטופיים שאינם משקפים את התמונה ההיסטורית בבית המקדש השני ולפיכך אין לקבל אותם כעדות מהימנה על מה שאירע במקדש ובירושלים בשלהי ימי בית שני. הוא אפוא מזהיר מתפיסה כוללנית השומטת את המהימנות של התיאורים שהרי החותם הזעיר הזה, לפי פרשנותו של נאה, מלמדת על כך שגם המסורות התנאיות המאוחרות כביכול, משמרות עדויות מהימנות או לפחות שההנחה היסודית צריכה להיות הרבה יותר פוזיטיבית מאשר זו המקובלת בפועל כיום.
6. כפי שציינתי קודם, היו שערערו על ההצעה שלו מסיבות שונות- בעיקר לאופן שבו הוא פירש את הקטע בירושלמי. הוא טען שהתיארוך היה על פי היום של המשמר ופירש שזה גם הפירוש של "שם שבת" כלומר ש-"שם שבת"="שם משמר", אולם אבי שוויקה (תרביץ פג, תשע"ה, עמ' 511-495) טען שלאור מקור אחר בתוספתא בבא בתרא המונה את סדר התאריכים בשטרות, מסתבר שהכוונה היא לשבת הסידורית בחודש ולא שבת של המשמר כפי שטען נאה. הוא הוסיף עוד כמה קשיים בהצעתו של נאה (למשל, היכן בחותם יש את התיארוך של החודש שצוין במפורש בירושלמי) והגיע למסקנה שהדיון בירושלמי הוא דיון תיאורטי ולא יכול לבאר את הכיתוב על החותם. על כך, ענה נאה במאמר משלים משלו (תרביץ פד, תשע"ו) שבו הוא ביקש לאשש את האפשרות שבימי בית שני כן תיארכו את השבתות לפי שם המשמרות וניתח מחדש את הטקסט בירושלמי ובמקורות המקבילים לאור הפירוש שלו. לבסוף הוא הדגיש שהבירור שלו לא נועד לטעון כי הדיון בירושלמי הוא תיעוד מפורט של ההווי הריאלי של חותמות המקדש אלא שהמסורת על "שם המשמר" שצוינה בו היא מסורת "אמיתית" ושהתיאור הבסיסי במשנה על הכיתוב על החותמות לא היה תיאור תלוש מהמציאות. בסיום מאמר התגובה, הוא הדגיש כי השילוב בין המקורות ובין הממצא "יוצרת מצב של הארה הדדית אך לא תלות הדדית", כלומר שהם עשויים להאיר את הממצא מחד ואת הטקסט הכתוב מאידך אולם זה לא אומר שהם צריכים להיות חופפים לחלוטין.
7. זאב ספראי ( חידושים בחקר ירושלים, כב, 2017) הסתייג אף הוא מההצעה של נאה וטען שקשה להאמין שבחותם "דכא ליה" נרמז תאריך לפי שם המשמר כשם מתארך. הוא העלה את האפשרות שהשוואה לתארוך שטרות מאותה תקופה מעלה שסביר יותר לחפש כאן תאריך של חודש ושייתכן לקרוא "דכ(=דכר,זכר) אלו[י] (=אלול) ה (=ה' באלול)". לחילופין, הקריאה של הארכאולוגים "טהור לה'" היא אפשרית אולם היא מעוררת תהייה לנוכח הארמית שכן בדרך כלל, המקדש בוודאי בכל מה שקשור לענייני טהרה, העדיף להשתמש בלשון עברית ולא ארמית.
8. ואם זה לא מספיק, גם במאמרו של נאה וגם בהרצאתו של ספראי, התברר שבנוסף ל-"חותם" שהתגלה בחפירות הארכאולוגיות, בשוק העתיקות הסתובב חפץ זהה כמעט לגמרי עם כיתוב זהה שהגיע גם לאוסף יסלזון. אם אכן מדובר בחפץ אותנטי, הרי שהאפשרות שמדובר על כיתוב של תאריך מדויק נראית קצת בעייתית שכן על סמך ההגיון הזה, היה מצופה למצוא חותמות עם כיתוב שונה בהתאם לאפשרויות השונות המצוינות במשנה או שם משמר או תאריך שונה ולא עוד חפץ זהה כמעט לגמרי. סימני השאלה סביב מקורו של החפץ השני והקריאה המסובכת גם של החותם שהתגלה בחפירות, משאירים את חידת ה-"דכא ליה" וזיקתו למנהל החותמות של המקדש המתואר ברהיטות במשנת שקלים עד שיתגלו פריטים נוספים מסוג זה וישפכו אור נוסף על הפונקציה המדויקת של החפץ הזה.
לינקים קצרים לקריאה (מעבר למאמרים המלומדים שצוינו כאן):
ההודעה על גילוי החותם/חפץ באתר רשות העתיקות (דצמבר 2011): http://www.antiquities.org.il/Article_heb.aspx?sec_id=25...
תקציר ההצעה של שלמה נאה באתר האקדמיה העברית עוד לפני פרסום המאמר בתרביץ: https://hebrew-academy.org.il/wp-content/uploads/nae2013.pdf
כתבה בהארץ על שתי ההצעות לפונקציה של החותם:
הרצאתו של פרופ' זאב ספראי על החותם בכנס חידושים בחקר ירושלים (2017): https://www.youtube.com/watch?v=JK1sYjNde9g...
