הפרק השישי של מסכת יומא מסתיים עם התיאור הציורי של מסעו האחרון של השעיר לעזאזל (או בלשון חז"ל: השעיר המשתלח) ומי שהופקד על הולכתו מירושלים ועד השלכתו אל הצוק. התיאור במשנה הוא יישום של האמור בתורה (ויקרא טז 22-21):
"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".
הפסוקים עצמם מזכירים את שילוח השעיר בידי "איש עתי" אל "המדברה"/ "במדבר" או "ארץ גזרה", אולם שום דבר מעבר לכך. אני אתמקד כאן רק בהיבט הגיאוגרפי של התיאור המשנאי והזיהויים שהוצעו ביחס לכך, אולם צריך לזכור כי פרשת שילוח השעיר לעזאזל היא פרשה מורכבת ואליה נקשרו עוד בימי בית שני מסורות מיתיות על חטאם של מלאכים ועונשם כפי שמובא בספרות החיצונית (ספרי חנוך והיובלים למשל). הנה התיאור המפורסם במשנה (יומא ו, ד-ה):
(ד) וכבש עשו לו, מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו, ואומרים לו "טול וצא, טול וצא". מיקירי ירושלים היו מלוין אותו עד סוכה הראשונה. עשר סוכות מירושלים ועד צוק, תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל. על כל סוכה וסוכה אומרים לו "הרי מזון והרי מים", ומלוין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו: מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר - עד שנעשה אברים אברים".
התחנה האחרונה של השעיר ומי שליווה אותו היה "צוק"- מילה חריגה יחסית שאינה מקראית אבל מופיעה כבר בספרות של ימי בית שני וחז"ל. אמנם לא ברור אם הכוונה רק לתיאור המצוקים של ההר שממנו מושלך השעיר או שהכוונה לשם של מקום בהא הידיעה- "הצוק". כך או כך, המשנה מציינת במפורש את המרחק המדויק מירושלים ועד "צוק": תשעים ריס ולא עוד אלא שהיא "מתרגמת" את המרחק "ריס" למידת המרחק הנפוצה יותר בימיהם של חכמים- מיל. ה-"ריס", היא מילה ממוצא פרסי המקבילה למילה סטאדיון (Stadion), מרחק האורך של זירת תחרות הריצה בסטאדיון (מתקן לתחרויות אתלטיקה) שנע במקורות העתיקים השונים בין 180/185 מטר ועד כמעט 200 מטר וזהו הריס/סטאדיון. לפי המשנה, הריס (סטאדיון) הוא אחד חלקי שבע וחצי של המיל. באשר ל-"מיל" של חז"ל, אמנם הפרשנות המסורתית-הלכתית נקטה בדרך כלל כי הכוונה למרחק של 2000 אמה (קילומטר בקירוב), בעיקר הודות להמשך התיאור במשנתנו של הסוכות במרחק מיל אחד מרעותה לעניין ליווי בשבת, אולם יואל אליצור (מקום בפרשה, 2014, עמ' 430-425) טען די בצדק כי קרוב לוודאי שבאופן עקרוני ה-"מיל" של חז"ל לא היה שונה מה-"מיל" הרומי- 1480 מטר. המרחק של הצוק מירושלים היה 90 ריס שהם 12 מיל אולם מברייתא בתוספתא ובתלמודים עולה שהיו גם הצעות אחרות הנוקטות "רק" 1 מיל והמשנה משקפת את דעת רבי מאיר. אליצור אף הציע הצעה מעניינת לפיה הסיבה שהמרחק שננקט באמצעות ה-"ריס" ולא "מיל" היא שלא מדובר כאן בדרך ראשית או תוואי סלול בין שני מקומות שסומן בדרך כלל באמצעות ה-"מיל" (בדומה לאבני המיל) אלא ציון של מקום מרוחק באזור לא מיושב ובכל זאת היה צורך ל-"תרגם" אותו למידת המיל.
כך או כך, לפי המשנה המרחק בין ירושלים והצוק היה 90 ריס/12 מיל שזה לפי מידת המיל הסטנדרטית קצת פחות מ-18 קילומטר או פחות אם מדובר במרחק של 10 מיל או לפי המדידה של מיל=2000 אמה. מכאן שאת "הצוק" שממנו הושלך השעיר יש לחפש ברדיוס של 18-15 קילומטר לערך מירושלים, מן הסתם כלפי מזרח. אלו שביקשו לאתר את הצוק הקדום, הסתייעו בפרט מזהה נוסף של המשנה האחרונה בפרק:
" אמרו לו לכהן גדול: הגיע שעיר למדבר. ומנין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר? דירכאות היו עושין, ומניפין בסודרין - ויודעין שהגיע שעיר למדבר. אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להם! מירושלים ועד בית חדודו/חרודו שלושה מילין. הולכין מיל, וחוזרין מיל, ושוהין כדי מיל - ויודעין שהגיע שעיר למדבר!".
הכהן הגדול ששהה במקדש המתין עד שהשעיר הגיע ל-"מדבר" כדי להמשיך את סדר העבודה. כיצד ידעו שהשעיר הגיע למדבר והרי מדובר לעיל במרחק של תשעים ריס?! תשובה אחת מזכירה את שיטת המשואות בראש השנה: היו מציבים מעין משמרות על ראשי הגבעות או ההרים הבולטים ומסמנים באמצעות הנפת ה-"סודרין" שהשעיר הגיע לצוק. לעומת זאת, רבי יהודה טען שאין צורך כלל בכך- מספיק שהשעיר יגיע ל-"מדבר" גם אם לא הגיע לצוק והמקום שמתחיל את המדבר היה "בית חדודו/חרודו" (להלן) שנמצא במרחק שלושה מיל ולכן מספיק שיחכו זמן הליכה של שלושה מיל כדי להמשיך לקיים את הטקס במקדש. ההבנה הרווחת היא שאותו מקום "בית חדודו" נמצא על תוואי ההליכה אל הצוק הנזכר לעיל ולפיכך, אם נזהה את מקומה של "בית חדודו", נוכל לדעת בצורה מדויקת יותר גם את הנתיב ואולי אפילו את המקום המשוער של אותו "הצוק" שנמצא מן הסתם בהמשכה של אותו נתיב שעבר אל המקום ההוא.
1. ההצעות המרכזיות לזיהויים של הצוק ובית חדודו/חרודו: שתי ההצעות המוכרות ביותר (יש גם הצעות אחרות אך הן דחוקות) הן המצוקים של נחל תקוע (ואדי חריטון) וג'בל מונטאר. ההצעה לזהות במנזר חריטון בנחל תקוע מבוססת על מה שנאמר בחיבור "חיי חריטון" במאה השישית או השביעית, לפיה חריטון הנזיר במאה הרביעית הלך למקום הסמוך לתקוע ושם קבע את מקומה בלאורה הקדושה המכונה SUKA בארמית בפי תושבי המקום. נראה שכבר ר' אשתורי הפרחי הכיר את ההצעה הזו שכן הוא מציין כי מירושלים לעזאזל זה מרחק שלוש שעות והיא נמצאת בסמוך לתקוע ולחלחול (לא חלחול מדרום לחברון אלא חלחול אל-כביר, מדרום-מזרח לתקוע) אם כי ייתכן שהוא הכיר צוק אחר מאשר השם הארמי של מנזר חריטון.
הצעת הזיהוי הרווחת ביותר והמוכרת גם למטיילים היא לזהות את "הצוק" בג'בל מונטאר (=הר השומר או הר הצופה), הנקודה הגבוהה ביותר בהרי מדבר יהודה. כבר אנשי קרן החקר הבריטית הציעו לזהות את ג'בל מונטאר עם הצוק של העזאזל על סמך המרחק מירושלים (15 קילומטר), הגובה שלו והמצוק התלול בצידו המזרחי ועל סמך כינוי של אחד הבורות בתחתיתו- ביר א-סוק. בתקופה הביזנטית התקיימו על פסגתו מנזר בת של סבאס על שרידי מגדל מימי הקיסרית לשעבר אוודוקיה אולם אין רמז במקורות הספרותיים מהתקופה הביזנטית לקשר בין הפסגה הבולטת הזו ובין מסורת הצוק של השעיר לעזאזל.
2. בית חדודו: בכתבי היד של המשנה, שם המקום אינו אחיד- בית חדודו בדפוס; בית חרורו בכתבי יד של המשנה או בית הרודו ואצל הרמב"ם אף מופיע "בית חורון" אם כי כמובן בלתי אפשרי לזהות אותה עם בית חורון בדרך אל השפלה, הן מפאת המרחק המצוין במשנה והן בשל העובדה שמדובר באתר במדבר. לפי תרגום יונתן, השם היה "בית הרודי" או "הרודו" והיו כאלו שסברו שאולי מדובר אפילו בהרודיון. בשטר נישואין, פפירוס מורבעאת 20 הוזכר מקום בשם "חרדונא" שזוהה עם חרבת חרדאן או חרזאן, במורד נחל קדרון, מזרחית לצור באחר של היום. לשיטתם, "בית חרודו"/"חרודן" הייתה אפוא תחנת ביניים בין ירושלים ובין "הצוק" הוא ג'בל מונטאר אם כי החורבה עצמה אינה נמצאת על תוואי הנתיב שבין ירושלים ובין ג'בל מונטאר. יואל אליצור עצמו הסתפק באפשרות שמדובר במצוקי נחל קדרון באזור מר-סבא (לשיטה שמדובר ב-10 מיל) או במצוקי נחל דרגות העליון (לשיטה שמדובר ב-12 מיל). אבי ששון ( מחקרי יהודה ושומרון, 5, 1996) הסתייג מההצעות הללו שכן המרחקים אינם מתאימים לאמור במקורות והם אינם על אותו נתיב כפי שעולה מצירוף המשניות לעיל. הוא העדיף לחפש את "בית חדודו/חרודן" ואת "הצוק" בנתיב צפוני יותר ולפיכך הוא הציע שיש לאתר אותה במקום בשם "עין אל-חוד" ליד אל-עזרייה של היום ואת ה"צוק"/עזאזל של המשנה באזור מעלה אדומים/ חאן אל-חתרורה בהמשך אותו נתיב דרך קדום. הנתיב הזה היה כנראה אחת מנתיבי דרך עולי הרגל לירושלים בימי בית שני ויש שהציעו שהיא אולי אף הייתה הדרך העיקרית של עולי הרגל שעלו לירושלים ולא בנתיב הצפוני המוכר של הדרך הרומית בין ירושלים ליריחו. הבעיה העיקרית עם הצעתו של ששון היא בדיוק זו- הנתיב שהוא הציע כנראה הייתה דרך די מוכרת אולם המסלול של השעיר הייתה אמורה להיות אל המדבר, אל "ארץ גזרה", המרוחק מאזור השטח המיושב ואילו התוואי שהוא הציע אינו הולם את התיאור הנ"ל.
בכל מקרה, לנוכח הדיונים המפורטים בהצעות השונות שקיימות עד היום, כדאי להעיר או להאיר כמה הערות לגבי האופי הגיאוגרפי-ריאלי של התיאור המשנאי שבגינן צריכים להיות אולי יש להיות קצת יותר מסוייגים לגבי זיהויים היסטוריים מדויקים:
א. הנחת היסוד של רוב החוקרים שחיפשו את מקום הצוק לאור הרמזים הבולטים בתיאור, היא שמדובר בתיאור מהימן ומפורט של מה שקרה בעיצומו של טקס עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בימי בית שני. מאחר שמדובר בעובדות היסטוריות ריאליות ממשיות, הרי שהסימנים במשנה הם סימנים גיאוגרפיים-ריאליים מדויקים שניתן לבדוק בשטח. אולם, כיום הגישה המחקרית כלפי תיאורי הטקסים במשנה היא הרבה יותר זהירה וביקורתית. אין זה אומר שמה שנכתב או נאמר לא היה ולא נברא (יש גם גישות כאלו) אלא שלפחות האופן שבו הטקסים תוארו לא נועד לתאר את העובדות כפי שהם אלא הייתה מטרה פרשנית, רעיונית או מגמתית שעיצבה את האופן שבו הטקסים הללו תוארו עד לפרטים הכי קטנים. כאשר התנאים מתווכחים על מספר המילים שבין ירושלים והצוק או מספר הסוכות שעמדו בדרך; האם המלווה היה כהן או ישראל; האם הודיעו על השלכת השעיר באמצעות הנפת בגדים או שהיה חשבון זמן הליכה עד תחילת המדבר- אלו אינם מחלוקות על מה שקרה באמת אלא הם חלק מויכוח הלכתי או עקרוני בין תנאים שחיו בדורות שאחרי חורבן המקדש. שוב, קשה לדעת כמה ממסורות אלו משוקעות ידיעות היסטוריות קדומות וכמה מדובר על תיאורים אידיאליים של "כך היה צריך לקרות" בלשון עבר. כאשר מבקשים לזהות אתרים שהוזכרו במקורות הללו, צריך להיות מודעים שסביר שהתיאור במשנה אינו "מפה גלויה למחפשי הצוק הקדום" אלא הוא שילוב של אלמנטים ריאלים-היסטוריים ואלמנטים ספרותיים-הלכתיים.
ב. במקרה של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, התיאור של סדר העבודה הוא עוקב בצורה די הדוקה אחרי התיאור המקראי תוך הרחבה פרשנית-מדרשית לפי דרכם של החכמים, אולי בעקבות הפרושים. במקרה של שילוח השעיר לעזאזל, התיאור במשנה שלפיו השעיר לא סתם נשלח למדבר אלא הוא מוצא להריגה במקום מרוחק בצורה משמעותית נראה כתרגום פרשני מרחיב של המונחים המקראיים "למדבר" ו-"לארץ גזירה" על בסיס ההנחה שה-"עזאזל" הוא שם המקום שאליו נשלח השעיר להיות מושלך. במדרש ההלכה ספרא (אחרי מות, פרשה ב, פרק ב) ובמקבילות בברייתא בתלמודים נאמר במפורש כי: ""לעזאזל". למקום הקשה שבהרים. יכול ביישוב? תל'-לו'. "המדברה". מנ' כשיהא צוק? תל'-לו'. "אל ארץ גזרה".". במילים אחרות, התיאור המפורט של הצוק הגבוה במיקום מרוחק במדבר היה למעשה ביטוי של פרשנות מרחיבה לפסוקים בתורה באמצעות תיאור נרטיבי מפורט ובהתאם לכך, גם המחלוקות ה-"ריאליות" שבין התנאים במשנה ובברייתות הן למעשה ויכוחים הלכתיים-פרשניים במסווה של תיאור טקס או מרכיבים שלו. למשל, הויכוח אם הכהן הגדול היה צריך להמתין עד הריגת השעיר (באמצעות הנפת הסודרים) או מספיק היה שהוא ישולח למדבר (באמצעות המרחק למקום שסימן את המדבר-בית חרודן).
ג. ויש אפשרות נוספת להסביר את ההדגשה החריגה על סימון המרחק הממשי והפן הריאלי של תיאור הטקס של שילוח השעיר למקום ספציפי בשם "צוק". כבר הוזכר בהתחלה שהיו מסורות ספרותיות שנרמזות קמעא בספרות חז"ל אך מוכרות בספרות החיצונית (ספר חנוך) וגם במקורות מאוחרים יותר על כך שעזאזל הוא שם של מלאך בשם עזאל או עזזאל שהיה אחד מהמלאכים שחטאו עם בנות האדם בטרם המבול כולל תיאור של עונש לאותם מלאכים חוטאים שמזכיר את השלכת השעיר ביום הכיפורים. ייתכן אפוא שהתיאור המשנאי שמעצים את הפן הגיאוגרפי-ריאלי של העזאזל כמקום מוגדר שאליו שולחים את השעיר המשתלח אל הצוק- יש כבש שיוצא מהעיר, קיים מרחק נקוב שם מירושלים ועד הצוק, יש סוכות ריאליות שבהם נמצאים מלווים נוספים- כל אלו מעצימים את הדגש על כך שהטקס הוא חלק מסדרי המקדש ושהשילוח אינו לשם ישות מלאכית או על רקע מסורת מיתולוגית אלא ש-"עזאזל" הוא כינוי למקום גיאוגרפי באמצעות הסימון של המדבר, ארץ גזרה "קונקרטית" המשתקף באותו צוק "קונקרטי" המצוי במרחק מוגדר. התפקיד של התיאור הריאלי במשנה לא היה לגלות לקוראים היכן יש לחפש את הצוק הקדום אלא לחדד את הפרשנות שה-"עזאזל" אינו אלא מקום ושהטקס המדובר אינו טקס "מאגי" הקשור במלאכים חוטאים אלא בהליך טקסי מסודר ומפוקח.
