לפני כשלושה שבועות, לומדי הדף היומי התחילו ללמוד את מסכת בבא בתרא, המסכת השלישית (בסדר הנהוג כיום) בסדר נזיקין אחרי בבא קמא ובבא מציעא. מסכת זו, הן המשנה והן התלמודים עמוסה ורוויה במושגים ומונחים מעולם התרבות החומרית והריאליה של קדמונינו שרק מפאת חוסר הזמן והפנאי לא ציינתי אליהם עד כה. הפרק השני של המסכת שבמוקדו דיני הרחקה של מתקנים שונים בין שכנים או מהתחום המיושב, רווי במיוחד במונחים מהעולם הריאלי הקדום וכמעט בכל אחד מהם ניתן להכיר אותו טוב יותר היום לנוכח המידע הארכאולוגי המצטבר בארץ ישראל: כותלי הבית והחצר, הבור, השיח והמערה, נברכת הכובסין, הגפת, המחרשה, התנור , הכירה, המעזיבה, העליה, חנות של נחתומים ושל צבעים, רפת בקר, הסולם והשובך, הגורן, הבורסקי, המשרה ועוד.
הלכה אחת העסיקה כמה מהחוקרים המוכרים ביותר של הריאליה התלמודית והיא מוכרת עד היום לכל מי שהתעניין בריאליה התלמודית העתיקה של ספרות חז"ל: מתקני הטחינה העתיקים ובמיוחד ההבחנה בין "רחיים של יד" ובין "רחיים של חמור". מאמר קצר יפה ומחכים של אחד מגדול חוקרי התלמוד, שאול ליברמן עם הכותרת הקצרה "רחיים והמכודנין להן" שיצאה לקראת סוף ימיו בראשית שנות השמונים של המאה שעברה מהווה עד היום 'טקסט חובה' ללומדי הריאליה התלמודית עד ימינו. דא עקא, חלק מהשערותיו באותו מאמר לא התקבלו על ידי חוקרי ריאליה אחרים דוגמת רפאל פרנקל (שהלך לעולמו לפני כשנה) שהציע זיהויים אחרים שמבוססים על הממצא הארכאולוגי העדכני. הדומה והשונה בין המסקנות של חוקר תלמודי דגול ובין אלו של מומחה בכיר בריאליה החקלאית והתעשייתית הקדומה היא מרתקת גם בשל דרך העבודה השונה שלהם. להלן סקירה קצרצרה והפניה למאמרים למעוניינים:
1. המקורות התלמודיים: המשנה בראש הפרק השני קבעה לגבי הרחקה של ריחיים מכותל חברו כי "...מַרְחִיקִין אֶת הָרֵחַיִם שְׁלֹשָׁה מִן הַשָּׁכָב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרָכָב...". התוספתא (ב"ב א ג) הרחיבה והבחינה בין שני סוגים של 'ריחיים': "(ג) מרחיקין את הריחים של יד שלשה מן השכב, שהן ארבע מן הרכב, של חמור, שלשה מן האצטרוביל, שהן ארבעה מן הקלת. ר' יהודה אומר: תוקע יתד בארץ וסומך עליו את הקורה, ובלבד שלא יתקע לתוך של חבירו". התלמוד הירושלמי על אתר בנוגע למשנה הבחין בין רחיים של שם ('תמן') שבה עוסקת המשנה ובין הרחיים המוכרות לו ('דידן): "הָדָא דְתֵימַר. בְּרֵיחַיָּא דְתַמָּן. בְּרַם בְּרֵיחַיָּא דִידָן שְׁלֹשָׁה מִן הָאִיצְטְרוֹבִיל שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַקֶּלֶת". התלמוד הבבלי (כ ע"ב, הדף שנלמד לפני יומיים) הכיר אף הוא את ההבחנה בין שני הסוגים אך הוא עסק יותר בסיבה להרחקה- רעידות/זעזוע המתקן או הקול שהוא משמיע: "מַרְחִיקִין אֶת הָרֵיחַיִם שְׁלֹשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרֶכֶב וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם טִירְיָא. וְהָא תַּנְיָא: וְשֶׁל חֲמוֹר – שְׁלֹשָׁה מִן הָאִיסְטְרוֹבֵיל שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַקֶּלֶת; הָתָם מַאי טִירְיָא אִיכָּא? אֶלָּא מִשּׁוּם קָלָא". אם כן, המשנה הציגה רחיים ששני החלקים שלהם כונו "שכב" (האבן המלבנית התחתונה) וה-"רכב" (האבן העליונה). התוספתא חילקה בין רחיים 'של יד' (שכב ורכב) ובין רחיים 'של חמור' שם החלוקה היא בין 'איצטרובל' (החלק התחתון) ובין 'קלת' (החלק העליון). מההערה הקצרה בירושלמי עולה שהרחיים של המשנה אינם במקומו של המעיר/עורך אלא "תמן" (שם) ואילו במקומו או בזמנו של העורך/המעיר "דידן" (שלנו), הרחיים כוללים את האיצטרובל והקלת.
2. ההבחנה בין "רחיים של יד" ובין "רחיים של חמור" מוכרת גם במקורות אחרים בספרות התנאית כמו למשל הנחיה שבבית של שוכר מותר להעמיד רחיים של חמור אך לא של יד (תוספתא ב"מ ח ל) וכן שה-"איצטרובל" נכלל במכירת הבית אבל לא הקלת (משנה ב"ב ד ג) וכן גם מוזכר "רחיים של אדם". הפרשנים המסורתיים (למשל, רש"י, רבינו חננאל ובעלי התוספות בדף כ ע"ב) התווכחו ביניהם לגבי טיבו של המונח "חמור" (בהמה או מתקן בסיס/כן שעל גביו עמדו הריחיים) וגם המונחים כמו "איצטרובל" או "קלת" ויחסם ל-"שכב"/"רכב" היו קצת זרים להם אך מתוך שילוב המקורות הגיעו לשחזור כללי שלהם. עוד יותר מסובך היה להבין את הערת הירושלמי- מהו "רחיא דתמן" או "דידן"- בבל לעומת ארץ ישראל (אולם המשנה היא כמובן לא בבלית)? כרונולוגי- העבר לעומת ההווה (בניגוד לפירוש הרווח של תמן במובן הגיאוגרפי)? ואף הוצעו גם תיקוני גרסה (דתמן-דחמר [של חמור]; דידן-דידא [של יד]) כדי שיתאימו לתוספתא הנ"ל (כך הציע לפני שנים רבות ע"צ מלמד).
3. לפני קצת יותר מארבעים שנה, פרופ' שאול ליברמן פרסם מאמר קצר ויפה (תרביץ נ, תשמ"א) עם השם הקצר "רחיים והמכודנין להן". במאמר קצר זה (שכנראה הוא תקציר של הרצאה שהוא נשא כמה שנים לפני כן), הוא הציע לפרש מחדש את הסוגיה הזו ואזכורים נוספים של הרחיים בספרות התלמודית (וכן במדרש אגדה מעורפל) מתוך השוואה לריאליה העתיקה כפי שהוא הכיר וחקר אותה. בקיצור נמרץ, נציין שאת ה-"רחיים של יד" הוא זיהה כרחיים מלבניות לא קבועות בקרקע שהיו עלולות לזעזע את הקרקע ואת הקירות ולכן כאשר שוכרים בית אין להכניס רחיים של יד. את ה-"רחיים של חמור" הוא זיהה כרחיים סיבוביות שלהשערתו ניתן היה להזיז אותם באמצעי מכני כגון גלגל. לפי השחזור שלו, הירושלמי הבחין בין הרחיים "הפרימיטיביות" (רחיים של יד) ובין הרחיים המכניות המתקדמות (רחיים של חמור) כאשר לפי פירושו של ליברמן "תמן" אין פירושו בבל אלא בגליל ואילו "דידן" היא לא אחרת מאשר קיסריה שכן במקום אחר הוא טען שהירושלמי נזיקין נערך בקיסריה ולא בטבריה. לפי ההסבר שלו, בטבריה ובציפורי או בגליל היהודי עדיין המשיכו להשתמש באותן רחיים ותיקות ('פרימיטיביות'), רחיים של יד, ואילו 'במקום מרכזי ותרבותי כקיסרין' כבר השתמשו ברחיים סיבוביות וממוכנות, הן ה-"רחיים של חמור".
4. לפני קצת יותר מעשרים שנה, ד"ר רפאל פרנקל, איש בית העמק, אחד מהבולטים בחקר מתקני חקלאות, ייצור ותעשייה קדומה, מאמר מרכזי שעסק במיון רחיים ומתקני טחינה עתיקים וזיהוים במקורות התלמודיים (קתדרה 110, תשס"ד). במקרה שלו, הוא הגיע מתוך היכרות הממצא הארכאולוגי והריאלי עד ימינו ורק אחרי כן ביקש למצוא להם הד במקורות התלמודיים כפי שהוא הבין אותם. בעת העתיקה היו כמה סוגים של מתקני טחינה: מהרחיים הפשוטות שכללו אבן שכב ורחב גולמית ועד טחנות קמח על בסיס מים ורוח בעת החדשה. אולם לצורך הנדון כאן הוא הבחין בין שלוש סוגים מרכזיים שהיו נפוצים בעת העתיקה באזורינו: הרחיים האולינטיות, רחיים סיבוביות של יד ורחיים פומפיאניות (על שם המקומות כמובן- אולינתוס ופומפיי).
• "הרחיים האולינטיות" היו נפוצות מאד בתקופה הרומית ומוכרות בעיקר בזכות אבן הרכב: אבן מלבנית עם שקע/חריץ במרכז שאליו נשפכות גרעיני הדגן ומגרעות בשני הצדדים הצרים שאליהם חובר מוט- חלק אחד עוגן ביתד או בקיר והשני שימש כידית ובעזרתו אדם הזיז את המוט בצורת קשת וכך הגרעינים נטחנו. לדעתו, רחיים אלו היו "ריחיים של יד" במקורות חז"ל ובעיקר אלו שמוזכרים בספרות התנאית. הערתו של רבי יהודה בתוספתא על כך שאדם תוקע יתד על הארץ מתייחסת לאותו עוגן של מוט שניתן היה להתקין אותו על הארץ או בכותל. בניגוד לליברמן, הוא הסביר שהוא היה קבוע יותר בחדר (בית) ולכן הייתה הגבלה להציב אותו בתוך בית שכור בניגוד ל-"רחיים של חמור" שלא היו זקוקים לעיגון בקרקע או בכותל.
• "רחיים סיבוביות של יד": במקרה הזה, הרכב והשכב היו עגולות והרכב מסתובב על השכב בצורה סיבובית. פרנקל טען שמתקנים כאלו הגיעו לארץ ישראל במאה הראשונה, היו נדירים יחסית בארץ ישראל עד שלהי התקופה הרומית אך נפוצים הרבה יותר בתקופה הביזנטית. לפיכך, הוא גם שיער שבתקופת התלמוד, כאשר דיברו על "רחיים של יד" ייתכן שהם כבר הבינו שהכוונה היא לרחיים הסיבוביות ולא לרחיים האולינטיות הנ"ל. אם הבנתי נכון את פירוש ספראי למשנת ארץ ישראל, הוא חושב שעל כך מדברת המשנה אבל אני לא בטוח למה הוא התכוון שם.
• "רחיים פומפיאניות": הרחיים הללו המוכרים עד היום מחפירות פומפיי נראים כמעין שעון חול. האבן התחתונה בנויה בצורת חרוט מלא ואילו החלק העליון בנוי בצורה דו-קונית עם פתח למטה ופתח למעלה להכנסת הגרעינים. בחלק העליון בדרך כלל יש מגרעות וחורים שעליהם התקינו את המתקן שאליו חוברה הבהמה (חמור) או אדם. מתקנים אלו היו יכולים להיות גדולים מאד ולייצר כמות קמח משמעותית כחלק מאזור תעשייתי אך היו גם דגמים בינוניים וצנועים יותר בגודלם שהיו יכולים לשמש גם את המשק הביתי. לפי פרנקל, בארץ ישראל, רחיים אלו הופיעו בארץ ישראל כבר בתקופה ההלניסטית עוד לפני הרחיים הסיבוביות של יד ואלו כונו :רחיים של חמור או בלטינית mola asinarius. החלק התחתון (שכב) הוא ה-meta קיבל את הכינוי "איצטרובל" ואילו החלק העליון (רכב) הוא ה- Catillus קיבל את הכינוי "קלת". בזמנו, דניאל שפרבר ביאר מקור קצת סתום בתוספתא כלים על "צינורות התופסות את הריחיים מלמעלה" באמצעות הריאליה של הרחיים הפומפיאניות (תרבות חומרית, כרך א, עמ' 142).
5. הצעותיו של ליברמן לא התקבלו ברובם על ידי פרנקל. מסקנתו היא ש-'רחיים של חמור' אינן כינוי לרחיים ממוכנות של הכרכים אלא הן הן הרחיים הפומפיאניות המוכרות היטב. בעוד הריחיים המכניות כמעט ולא מוכרות בארץ ישראל באותה העת, הרחיים הפומפיאניות בהחלט היו מוכרים. יתירה מזו, בגליל ובגולן נמצאו עדויות ארכאולוגיות שונות לכך שהמתקן הזה היה מוכר היטב ביחד עם הרחיים האולינטיות הנפוצות יותר ואולי אף ייצרו כמה מהם באזור זה. לפיכך, ההשערה של ליברמן שיש להבחין בין הרחיים של יד הפשוטות בגליל ובין הרחיים המתקדמות בקיסרין אינה עומדת בפני הביקורת. המשנה ציינה באופן סתמי "רחיים" ואפשר והיא התייחסה רק ל-"רחיים של יד" (הרחיים האולינטיות). התוספתא הכירה את שני הסוגים גם יחד כפי שהם כונו בטרמינולוגיה הרווחת ובמובן הזה היא פותחת צוהר גם לטרמינולוגיה של קדמונינו שהכירו את שני סוגי הרחיים בימיהם. ייתכן שהירושלמי מסביר שהמשנה שלא ציינה במפורש רחיים של חמור ואת חלקיו, נועדה גם למקומות שבהם הרחיים הפומפיאניות לא היו מוכרות (בבל?) כמו בארץ ישראל הרומית.
6. לאחרונה, בספר החדש בעברית של עוזי ליבנר על חפירות ואדי חמאם (היישוב הכפרי בגליל בעת העתיקה, ירושלים תשפ"ד), צוין שמהחפירות באתר מהתקופה הרומית הקדומה וכן בשלב המאוחר יותר התברר שבכל בית היה לפחות זוג אחד של רחיים לטחינת דגנים מהסוג של הרחיים האולינטיות (רחיים של יד) כחלק מהכנת הלחם במשק הביתי (עמ' 52). בחפירות של הכפר מהתקופה הרומית המאוחרת התגלו גם כמה חלקים של שכב ורכב (לא של אותו מתקן ממש) וכן בשימוש משני בכפר הסמוך שניתן לזהות אותם עם 'רחיים פומפיאניות" (רחיים של חמור) שכמותם היו מוכרים ברובע התעשייתי בגמלא מהתקופה הרומית הקדומה (עמ' 142). הממצא שם ביחד עם מקומות אחרים שופך אור נוסף על כלכלת משק הבית בכפר היהודי בתקופת המשנה והתלמוד ועל מקומו של הכנת הלחם. Hadass Shambadal
7. הנה כי כן, אותה הבחנה עתיקה בין "רחיים של יד" ובין "רחיים של חמור" וחלקיהם השונים עברה כברת דרך ארוכה מהקטעים הקצרים בספרות התלמודית, דרך הפרשנות המסורתית ועד המחקר הפילולוגי-תלמודי מחד והריאלי-ארכאולוגי מאידך. עיקר המחקר של ליברמן היה במקורות הספרותיים שאותם הוא הכיר מלפני ולפנים וביקש להנהיר ולהבהיר באמצעות הריאליה החיצונית את המקורות העמומים/משובשים. לעומתו, פרנקל שהגיע מהכיוון של הריאליה שאותה הוא הכיר מלפני ולפנים, ביקש להתאים בין הטקסונומיה של הקדמונים ובין מנעד המתקנים והכלים הארכאולוגיים כפי שהם מוכרים כיום בתרבות החומרית של הטחינה בעת העתיקה מבלי להזדקק לפתרון יצירתי כפי שליברמן נקט. כיום, זה כבר הרבה יותר ברור שכמעט בכל סוגיה, קטנה כגדולה, מהנושאים "הכבדים" ועד המונח/ים הכי "זניחים", נדרש עיון מעמיק הן במקורות הטקסטואליים והן בניתוח הממצא הארכאולוגי כדי להגיע, במקרה הטוב, לשחזור המהימן של הריאליה של קדמונינו.
מקורות לעיון והרחבה למעוניינים:
1. המאמר של ליברמן "רחים והמכודנין להן" (תרביץ נ תשמ"א, עמ' 135-128): https://www.jstor.org/stable/23595581
2. המאמר של פרנקל על רחיים ומתקני טחינה בספרות התלמודית (קתדרה 110 תשס"ד, 2003): https://www.jstor.org/stable/23406442
תקציר של המיון שלו גם כאן באתר הרשות העתיקות: https://www.antiquities.org.il/Article_heb.aspx?sec_id=17...
סקירה מתומצתת (באנגלית) של פרנקל ושל מחברת נוספת (Natalia Alonso) במאמר בשם "A survey of ancient grain milling systems in the Mediterranean" (2014), אפשר לקרוא במרשתת כאן (כולל תמונות רבות): https://books.openedition.org/artehis/4039
