מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"
המעשה
המפורסם המובא בתחילת ההגדה במסגרת הקטעים העוסקים בשבח הסיפור ביציאת מצרים מתאר
התכנסות של חמישה חכמים נודעים בני דור יבנה בליל פסח (בהנחה ש-"כל אותו הלילה" הכוונה אכן לליל פסח) בבני ברק ובו הם סיפרו כל הלילה על יציאת מצרים
עד שתלמידיהם הזכירו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. על אף שזה לא נאמר במפורש,
הציון של המקום- בני ברק- המוכר גם ממקורות אחרים (להלן) בתור מקומו של רבי עקיבא (אני אכתוב "עקיבא" עם א' ולא "עקיבה" עם ה' כפי שמופיע בדרך כלל בכתבי היד הטובים כי זה השם המוכר בדרך כלל),
מלמד שהחכמים התכנסו בביתו או במקומו של רבי עקיבא. הסיפור אינו מוכר מתוך ספרות חז"ל אולם למרות זאת הוא התקבל בדרך כלל כסיפור מהימן או לפחות מסורת תנאית אותנטית והיא גם הייתה למוקד פרשנויות, רמזים חינוכיים, רעיוניים ואף היסטוריים והיו שקשרו את המעשה להכנות נסתרות לקראת מרד בר כוכבא, אם במישור הרעיוני ואולי אפילו האופרטיבי. אלא שכבר בעבר ועוד יותר בשנים האחרונות, החוקרים סימנו כמה "חוליות חלשות" בולטות בסיפור הזה ולפיכך המהימנות ההיסטורית (במובן של מקור תנאי או לא, לאו דווקא במובן של "היה או לא היה" בפועל) היא מפוקפקת ומתרבות הראיות שמדובר באנקדוטה שאמנם יוחסה לחכמים קדומים אך מועד גיבושה וחיבורה הוא מאוחר יותר ואולי אפילו מדובר ביצירה בבלית מעובדת ומעוצבת היטב הנשענת על מרכיבים ספרותיים שונים שגובשו יחדיו לכדי מעשה קדום. אני לא אתייחס כאן לשלל ההיבטים שנידונו בצורה יסודית בידי פרשנים וחוקרים אלא לגבי נקודה אחת: המיקום של המעשה והכינוס בבני ברק.
