1. "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ולמה אמרו 'שתי שורות במרתף'? מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים: שתי שורות החיצונות שהן העליונות" (משנה פסחים א א)
המשנה הראשונה במסכת פסחים עוסקת בהליך בדיקת חמץ. אך היכן צריך לבדוק ולחפש את החמץ? המשנה מציינת כלל הגיוני אם כי דווקא לגבי היכן *אין* צורך לבדוק: "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ- אין צריך בדיקה". המשך המשנה "מסבך" את הכלל ומתייחס למקום ש-*יש* צורך לבדוק: " ולמה אמרו 'שתי שורות במרתף'? מקום שמכניסין בו חמץ. בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף ובית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות". המשנה מצטטת אפוא מקור קדום ("אמרו") שציין מקום ספציפי שבו צריך לבדוק "שתי שורות במרתף" וכדי להתאים אותו לכלל הנ"ל היא מסבירה שבמקרה הזה הוא "מקום שמכניסין בו חמץ". ואם זה לא מספיק, מובאת מחלוקת קדומה בין בית הלל לבית שמאי לגבי זיהויין של אותן "שתי שורות במרתף". המשנה מתחילה אפוא בכלל מקיף, ממשיכה באזכור של מקור קדום המציין מקרה קונקרטי ומסתיימת במחלוקת עתיקה לגבי היישום הפרטני של אותו מקרה קונקרטי.
הסדר הקצת חריג הזה הטריד כבר את התלמוד הבבלי שהתקשה להבין מדוע המשנה דנה לפתע במרתף- "מרתף- מאן דכר שמיה?" (בבלי פסחים ח ע"ב) וכדרכו, הציע השלמה אפשרית של המשנה כדי למלא את החלל ההלכתי. התפיסה המסורתית היא שנקודת המוצא הוא הכלל האמור במשנה ושהפרטים ביניהם השורות שבמרתף הם הרחבה של אותו כלל. גם במחקר המודרני, נעשו ניסיונות לשחזר את השלבים השונים של המשנה הזו כפי שעולה מתוך האמור כאן ובמקורות מקבילים- מן המשנה הקדומה העתיקה ועד המשנה כפי שהיא מופיעה לפנינו ואני לא אכנס כאן לפרטים השונים. מה שמעניין היא ההשוואה לתוספתא, שם למעשה עולה כי המקרה הפרטי של "שתי שורות במרתף" שצוין במשנה היה רק פרט אחד מתוך רשימת פרטים אחרים:
2. תוספתא פסחים א, ב-ג
(ב) בית שמיי או' : שתי שורות על פני כל המרתף שורה החיצונה הרואה את הפתח והעליונה הרואה את הקורות אבל שלמטה הימנה ושלפנים הימנה אין צריך בדיקה; בית הלל אומ': שורה החיצונה היא העליונה הרואה את הפתח ואת הקורות שלמטה הימנה אבל שלפנים הימנה אין צריך לבדוק;
(ג) חורי הבית העליונים והתחתונים היציע והדות וגג הבית וגג המגדל בית התבן בית הבקר ובית העצים ובית האוצרות אוצרות של יין אוצרות של שמן ואוצרות של תבואה אינו צריך לבדוק. רבן שמעון בן גמליאל או' : מטה החוצצת את כל הבית והיו תחתיה עצים ואבנים בודק צד החיצון ואין צריך לבדוק את צד הפנימי.
בניגוד למשנה, התוספתא אינה מציינת את כלל "מקום שמכניסים בו חמץ...כל מקום שאין מכניסים בו חמץ" אלא מציינת בהלכה ג' רשימה ארוכה של מקומות (להלן) ש*אין* צורך לבדוק ואולם לפני כן בהלכה ב' מובאת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי המרתף שבו יש חלק ש*כן* צריך לבדוק ויש פירוט ריאלי נרחב יותר מן האמור במשנה- "שורה החיצונה הרואה את הפתח והעליונה הרואה את הקורות....שורה החיצונה היא העליונה הרואה את הפתח ואת הקורות...". היו חוקרים (דוגמת י"נ אפשטיין) שסברו שהמשנה הקדומה ("אמרו") ציינה באופן כללי היכן צריך לבדוק (בתים, חצרות ושתי שורות במרתף) והיכן לא (דוגמת הרשימה בהלכה ג' בתוספתא) אלא שרבי יהודה הנשיא קיצר ובמקום הרשימה הארוכה קבע כלל יסודי "כל מקום שמכניסים בו חמץ". היו חוקרים (דוגמת מרדכי סבתו) ששיערו שלמעשה הכלל שנקבע במשנה לא היה מוסכם על הכל אלא משקף את עמדת בית הלל ושהמחלוקת הפרטנית על המרתף לא הייתה רק יישום הכלל של "להיכן עלולים להכניס חמץ" אלא ויכוח עקרוני באשר לכלל הקובע את היקף החיפוש אחרי החמץ ושהכלל האנונימי של המשנה הוא למעשה הכרעה כשיטת בית הלל. דעה נוספת (של שמא פרידמן) הציעה שהתוספתא משקפת את חומר הגלם הקדום כולל הניסוח המפורט של מחלוקת בית הלל ובית שמאי ואילו המשנה היא השלב המאוחר שבו עובד, קוצר ונוסח מחדש החומר הקדום כולל ניסוח הכלל. במילים אחרות, כמו במקרים לא מעטים אחרים של תולדות ההלכה, הכלל ההלכתי הגורף לגבי המקומות לבדיקת החמץ אינו זה שקדם לרשימת פרטים אלא בהתחלה היו דיונים לגבי פרטים או אפילו רשימה ורק מאוחר יותר נוסח כלל הלכתי ש-"כיסה" את כל המקרים.
3. כך או כך, הרשימה בתוספתא לא הייתה רק עניין לחוקרי הלכות בדיקת חמץ וגלגוליה של המשנה הראשונה במסכת אלא גם עניינה מאד את חוקרי הריאליה של בית המגורים הקדום בתקופת המשנה והתלמוד. בראש ובראשונה, שמואל קרויס בחיבור שלו "קדמוניות התלמוד" (המהדורה העברית, א ב, עמ' 399-395) שסקר את הרשימה של חלקי הבית והחצר שנזכרו כאן ביחד עם אזכורים מקבילים רבים אחרים כדי לשחזר לדעתו את "המראה הנפלא אשר נתגלה לעיננו.כמה וכמה צדדים לעבודתו של האיכר הישראלי!..החצר הגדולה הזאת עם כל טובה ומלואה ועם החומה סביב לה- לה יקרא בצדק "כרכא דכולא בה"". בקונגרס הארכאולוגי השמיני (1981), זאב ייבין ביקש לבחון לאור הברייתא הנ"ל את מרכיביו של בית המגורים מתקופת המשנה והתלמוד על רקע הממצא הארכאולוגי (בעיקר בכורזים) ובפסיפסים מהתקופה הרומית-ביזנטית המתארים בתים ונספחים שלהם. המאמר יצא כעבור כמה שנים בשנתון של מוזיאון ארץ ישראל (ישראל-עם וארץ, כרך ד תשמ"ו-ז עמ' 242-235). באותה העת יצא גם לאור המחקר היסודי של יזהר הירשפלד- "בית המגורים הארץ-ישראלי בתקופה הרומית-ביזאנטית" (ירושלים תשמ"ז, יד בן צבי) שבו הוא שילב בין מחקר ארכאולוגי של טיפוסי הבתים, סקר בתים מסורתיים שהוא ערך באזור הר חברון והמקורות הספרותיים הקדומים של תקופת המשנה והתלמוד.
נשאיר בינתיים (אולי לפוסט אחר) את שאלת ה-"מרתף" כפי שהיא עולה מהדיון כאן ולשאלה עד כמה יש לה הד ארכאולוגי. דווקא הרשימה השנייה- המקומות שאין צורך לבדוק בהם- מציינת אלמנטים ומרכיבים שהיו חלק מהנוף הפיזי של הבית והחצר או הכפר/עיירה או לפחות חלקם בתקופת המשנה והתלמוד. הרשימה (יש כמה הבדלים בין הרשימה בתוספתא ובין המקבילות בירושלמי ובבבלי) לא כוללת את הבית עצמו על חדריו (כולל כנראה גם העלייה שלא נזכרת כאן) שבו הייתה חובה לבדוק למעט המקרה של מיטה שחוצצת בין קירות הבית ותחתיה יש עצים ואבנים (דעת רבן שמעון בן גמליאל) אלא הכוונה היא לנספחים שונים מעליו או בחצר הצמודה או במבני אחסון שונים סמוכים לחצר או לרובע מגורים. למרות הפיתוי לחבר את המקורות הספרותיים הלכתיים לממצא המוחשי שנחשף בחפירות רבות של רבעי מגורים וחצרות בתים ועל אף הנסיונות של החוקרים והארכאולוגים השונים (וגם במקומות תיירותיים כמו למשל הכפר התלמודי בקצרין או בסוסיה הקדומה) לזהות את המרכיבים השונים, עדיין יש לא מעט סימני שאלה וספקות לגבי זיהויים מוחלטים של האלמנטים הארכיטקטוניים המוזכרים במקורות עם הממצא בשטח:
א. "חורי הבית העליונים והתחתונים"- ככל הנראה הכוונה היא לחללים קטנים, לא בתוך כתלי הבית אלא בקיר החיצוני של הבית, זה הפונה לעבר החצר (הירשפלד, עמ' 145) כשלפי הירושלמי שניהם היו בחלקו הגבוה של הקיר.
ב. "היציע"- הוא מוזכר בהקשרים נוספים בספרות התנאית ביחד עם העלייה והדות/חדות. ייבין שיער שהכוונה לחלק העליון הבנוי של הבית (קשור בעלייה או נפרד ממנה) או שאולי הכוונה להרחבה או נספח מוגבה כלשהו שנבנה ליד הבית.
ג. "הדות"/"חדות": אלמנט שמוזכר גם במקומות אחרים במשנה ובספרות חז"ל, בעיקר עם "הבור". משום מה, ייבין סבר שכמו היציע והעלייה, גם כאן הכוונה לאלמנט שנמצאת מעל הבית. אולם, ברוב או כל המקורות,ככל הנראה הכוונה לחלל חפור או בנוי או פיר תת-קרקעי, שהיה כנראה קטן יחסית מבור ובוודאי ממרתף או אוצר. בירושלמי אצלנו נזכר "חדות שיש לה ליזבוז", מעין שפה או מעקה קטן סביב החלל התת-קרקעי.
ד. "גג הבית (ובגרסאות אחרות: הבד, כך גם בירושלמי) או גג המגדל": מאחר וגג הבית גופו היה מקום שבו הייתה פעילות שוטפת לכל אורך השנה, מסתבר שדווקא שם יש מקום לבדוק את החמץ ולכן יש מקום להניח שהכוונה היא אכן לגג של מבנים או מתקנים אחרים כמו "הבד" (קורת אבן?) או "המגדל" (מבנה גבוה מעץ או אבן) שהיו בחצר או ליד הבית ושם אין סבירות להכנסת חמץ.
ה. "בית התבן", "בית הבקר", "בית העצים"- מוזכרים גם במשניות אחרות- סוג של חדרי שירות שהיו בחצר המשותפת או לפחות בחצרות הגדולות.
ו. "בית האוצרות, אוצרות יין, אוצרות שמן, אוצרות תבואה": באופן כללי, המונח "אוצר" כמחסן של תוצרת מוזכר כבר במקרא והמשיך לשמש גם בתקופת חז"ל אם כי יש כמובן הבדל בין מחסנים גדולים של ארמונות (למשל במצדה) או של תעשייה חקלאית רחבת היקף ובין מחסנים ביתיים של יחידים או של חצרות או של עיירות. התלמודים כאן מתייחסים לאבחנה הכללית שבין ה-"מרתף" שבו יש חובת בדיקה מסוימת ובין ה-"אוצרות" שאין צורך לבדוק אם כי יש חריגים ("יש מרתף שהוא כאוצר ויש אוצר שהוא כמרתף"). גם כאן ייבין סבר שה-"אוצרות" המוזכרות כאן היו במפלס תת-קרקעי בתוך החצר אולם בדרך כלל, האוצרות היו על פני הקרקע ולא מתחת לפני האדמה. נראה שהמרתף בדרך כלל הוא תת-קרקעי לעומת ה-"אוצרות" (מחסנים) שמצויים על פני השטח או שהמרתף מצוי בשטח החצר בקרבת הבית או אזור האכילה בחצר בעוד ה-"אוצרות" עשויים להיות מחוץ לחצר ופחות קרובים לבתי המגורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה