הפרק השישה-עשר של מסכת שבת עוסק במה שניתן להציל מדליקה בשבת. המשנה הרביעית עוסקת בבגדים שניתן להציל בשבת: "ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף. רבי יוסי אומר: שמנה עשר כלים (=בגדים) וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי". המשנה לא מפרטת מהם אותם שמונה עשר בגדים שרבי יוסי (בן חלפתא, דור אושא) ציין שניתן ללבוש או להתעטף בהם. ברם, רשימה מפורטת נמצאת במקורות התלמודיים על אתר, הן בירושלמי (טז ג טו ע"ד) והן בבבלי (קכ ע"א).
"רבי יוסי אומר שמונה עשר כלי ואילו הן: (1) מקטורן (2) ניקלי ו(3)-פונדא ו-(4) פיליון ו-(5) מעפורת ו-(6) קולבין של פשתן ו-(7) חלוק של צמר ו- (9-8) שתי אמפליות (11-10) שני סבריקין ו- (13-12) שני אבריקין ; (15-14) שני מנעלין ו-(16) כובע שבראשו ו-(17) חגור שבמתניו ו-(18) סודרין שעל זרועותיו" (ירושלמי).
"...רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים ואלו הם שמנה עשר כלים: מקטורן אונקלי ופונדא קלבוס של פשתן וחלוק ואפיליות ומעפורת ושני ספרקין ושני מנעלים ושני אנפילאות וב' פרגד וחגור שבמתניו וכובע שבראשו וסודר שבצוארו" (בבלי)
הרשימה הזו פותחת צוהר מרתק ל-"מלתחת הבגדים" התלמודית מעבר לבגדים הבסיסיים (החלוק, הטלית והסנדל). באופן טבעי היא גם משכה את תשומת לבם של חוקרי הריאליה התלמודית, משמואל קרויס (קדמוניות התלמוד, ח"ב) ועד דניאל שפרבר (בעיקר בח"ב של תרבות חומרית בארץ ישראל) וגם אצל חוקרי הטקסטיל והאריגים הקדומים לאור הממצא הארכאולוגי (בעיקר במערות מדבר יהודה, שם השתמרו חומרים אורגניים) אך גם בציורי הקיר (דוגמת בית הכנסת בדורא אירופוס מן המאה השלישית, למשל בתמונה) והפסיפסים של בתי הכנסת או של בתי מידות מפוארים, שם גם דמויות קדומות או ניצבים בסצנות מקראיות "התלבשו" בלבוש האופייני לזמן יצירת הציורים ו/או הפסיפסים. הרשימה מלקטת גם ציון של מלבושים שונים הנזכרים במקורות תנאיים ואמוראיים, הלכתיים ואגדיים כאחד, וקשה להניח שהיא משקפת "מלתחת בגדים" ממוצעת של אדם אלא מעין "רשימת מצאי" של הבגדים הנפוצים או המוכרים מעבר לבגדים האלמנטריים שהיו אצל כל אדם. נראה כי רבי יוסי ביקש להרחיב את רשימת הבגדים שניתן להציל בדליקה בשבת גם למכלול בגדים ולבושים מסוגים שונים המנויים ברשימה זו.
על ההקשר הספרותי וההלכתי של רשימה זו כתבתי כאן למעוניינים: https://www.facebook.com/groups/1778041112485689/permalink/2772133893076401/
הרשימה כוללת שמות רבים שמקורם ביוונית ואף בלטינית (מספר חריג יחסית: 9 מתוך 14 הפריטים כש-6 מתוכם הם כנראה שאולים מהלטינית) אך חדרו לאוצר הכינויים הרגיל של הבגדים בחברה שחז"ל היו חלק ממנה. אין מדובר בהכרח בבגדים יקרים ובחלק מן המקרים מדובר בלבושים פשוטים ואף בגדי עבודה אך הז'רגון היווני-לטיני התקבע לכינוי רווח שלהם. יחד עם זאת, דווקא משום הז'רגון המשותף, צריך להיזהר ממסקנה שכל בגד עם כינוי שמוצאו יוונית או לטינית הוא ממש אותו לבוש מוכר מהסביבה היוונית-רומית הנכרית או מאזורים אחרים באימפריה הרומית. לעיתים רבות, בחינה של הכינוי בהקשרים ההלכתיים או האגדיים שלו, מגלה שהכינוי היה אולי אותו שם, אבל בפועל היה הכוונה ללבוש בעל פונקציה אחרת במידה מסוימת ולעיתים אפילו שונה בצורה משמעותית. חלק מהדיונים והויכוחים בין הפרשנים והחוקרים שביקשו לזהות את הבגדים ברשימה זו הוא בדיוק על רקע ההבדל בין הפרשנות הרגילה של המינוח היווני-לטיני ובין ההקשר שלו במקורות חז"ל שמורה על פונקציה שונה או בעלת אופי ייחודי וחריג מהמקובל . במקרים כאלו, התופעה היא מרתקת אפילו יותר: הכינוי ה-"אוניברסלי" שהגיע מהסביבה היוונית-רומית הוטמע לפחות באוצר המילים והכינויים של החברה היהודית (העירונית או הכפרית) והפך לשימושי גם לפריטי לבוש "מקומיים" או בעלי תפקיד פונקציונאלי אחר כפי שעולה מההקשר של האזכורים במקורות השונים.
לא כאן המקום לדון בפרטי הרשימה- יש הבדלים בכמה פרטים בין הרשימה בירושלמי ובין אלו שבבבלי- וגם לא בנסיבות היווצרותה (ראו דיון ארוך אצל ספראי בפירוש משנת ארץ ישראל, שבת, ב' עמ' 146-133, זמין ב-"כותר" למנויים) אלא רק לציין בקצרה את התפקיד והזיהויים של כמה מהפרטים הפחות מוכרים (על פי ספראי, בפירוש הנ"ל) וגם כאן, רק בקיצור נמרץ :
1. מקטורן (מלטינית amictorium): מעיל עליון, גלימה, יריעת אריג שקופלה ונתפרה בצורת שק. לדעת ספראי, ה-"מקטורן" במקורות חז"ל דומה יותר ל-Paenula הלטיני (לבוש חיצוני עם בית ראש), אולם יש הסוברים ששם הכוונה לפיליון (שפרבר, תרבות חומרית).
2. ניקלי/אונקלי (מיוונית ANAKOLOS או ANGALEׁׂׂ): במקורות חז"ל נזכר במגוון הקשרים שמהם עולה כי הוא מקביל גם לסוג של חלוק (בגד תחתון) או גם לסוג של יריעת בד מוארכת וצרה לכיסוי שרוולים או הזרוע.
3. פונדא (מלטינית FUNDA) כינוי רווח בספרות חז"ל לחגורה רחבה בעלת כיסים. זה היה לבוש נפוץ בקרב עובדים פשוטים ומוכר גם מפסיפסים דוגמת אלו של ואדי חמאם וחוקוק בסצנות הבנייה של מגדל בבל.
4. פיליון (מיוונית PILION או לטינית PILEUMׂ): בגד עבה, מעיל עליון שעשוי מאריג מלבני גדול שנועד לכסות את חלקו העליון של הגוף. ברשימה המקבילה בבבלי, נמנה הפרגוד במקומו.
5. מעפורת: מעין חלוק עבודה מרובע שנזכר בקשר לעבודת הספרים (כמו היום, למנוע נשירת השערות על הגוף או הבגדים), מעין רדיד ריבועי המכסה חלק מהגוף.
6. קולבין של פשתן (מיוונית KOLOBIONׂ): כנראה דומה באופיו לזה של המעפורת (הוא נזכר ביחד איתה) או סוג של כתונת גדולה שעשויה מפשתן ולא צמר.
7. אמפליות/אנפלאות (מלטינית IMPILIAׂׂ): כינוי לנעליים דקות (מעין נעלי בית) או סוג של גרביים עבות במקום הנעליים הרגילות.
8. סבריקין /אבריקין (מהמילה הלטינית BRACAEׂׂ): ככל הנראה, הכוונה לסוג של מכנסיים שהיו הרבה פחות נפוצים בלבוש בתקופה זו או חותלות. הם לא מוזכרים ברשימה המקבילה בבבלי.
"את מי מעניין מה לבשו אביי ורבא?": על רשימת הבגדים ("שמונה עשר כלים") בתלמודים (קכ ע"א)
במשנה שנינו (טז ד):
"לשם מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף
רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי".
הפירוש המקובל הוא שרבי יוסי מצמצם את היתר הלבוש של בגדים מפני הדליקה ל-"שמונה עשר כלים" ותו לא אך המשנה לא מציינת אותם (זאת הפעם השנייה במשנה שבת שבה המשנה מזכירה "18" דברים ולא מפרטת אותם- גזירת שמונה עשר דבר במשנה א ד). בתלמודים הם כן רשומים בתור חלק מברייתא (לא בתוספתא לפנינו שכלל לא מתייחסת להוצאת בגדים לבושים בפרק המקביל למשנה) ועל בסיסם מנה אותם הרמב"ם בפירוש המשנה- בבבלי (קכ ע"א):
"ת"ר לובש מוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפילו כל היום כולו דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים ואלו הם שמנה עשר כלים מקטורן אונקלי ופונדא קלבוס של פשתן וחלוק ואפיליות ומעפורת ושני ספרקין ושני מנעלים ושני אנפילאות וב' פרגד וחגור שבמתניו וכובע שבראשו וסודר שבצוארו"
ובירושלמי (טז ג טו ע"ד):
"רבי יוסי אומר שמונה עשר כלי ואילו הן מקטורן ניקלי ופונדא ופיליון ומעפורת וקולבין של פשתן וחלוק של צמר ושתי אמפליות שני סבריקין ושני אבריקין שני מנעלין וכובע שבראשו וחגור שבמתניו וסודרין שעל זרועותיו ואומר לאחרים בואו והצילו עמי שכן דרכן להשאיל כלים בשבת".
הרשימה שזהה כמעט לחלוטין בתלמודים (למעט חריג אחד או שניים) כוללת רשימה של אביזרי לבוש שברובם מוכרים גם ממקורות תנאיים ואמוראיים אחרים אך לא מדובר ברשימה של אביזרי הלבוש הבסיסיים (חלוק, טלית, סנדל) וגם לא של אביזרי לבוש פנימיים הצמודים לגוף (דוגמת האפיקרסין)- נראה שמדובר בסוג של "רשימת מצאי" של אביזרי לבוש נוספים לפריטי הלבוש הבסיסיים שלגביהם אין ויכוח, ייתכן שהם משקפים את "מלתחת הבגדים" הנפוצה או הכללית במרחב היהודי וייתכן שמדובר בליקוט של רשימת הבגדים המוזכרים במקורות התנאיים (דוגמת משנת כלים כז וכדומה) שהוסבה גם לענייננו. כבר ממבט ראשון, ניכר המספר הרב של כינויים שמוצאם ביוונית ולטינית- מתוך 14 הפריטים המוזכרים ברשימה, לא פחות מתשעה הם שמות יווניים ולטינים של פריטי לבוש אך למשל הטוגה ("טגא" בלשון חכמים) לא מוזכרת כאן. דיון מפורט ברשימת הפריטים הזו קיים בפירוש משנת ארץ ישראל (כרך ב', עמ' 146-133) וגם שפרבר דן בחלק מהפריטים בעיקר בחלק השני של "תרבות חומרית בארץ ישראל בתקופת התלמוד". על אף, השמות היווניים ואף לטיניים, לא תמיד הפירוש המילולי והרווח של המילה הולמת את השימוש שלה במקורות חז"ל ולכן צריך לבחון גם את ההקשרים של האזכורים השונים של פריטי הלבוש במקורות חז"ל כדי להבין את האופן שבו הכינוי הזה הובן בהקשר ההלכתי או האגדי וזה יצר לא מעט קשיים בהתאמה בין הפירוש המילולי של המילה מיוונית או לטינית ובין משמעותה במקורות חז"ל (ראו באריכות בפירוש ספראי הנ"ל). האם הרשימה הזו משקפת "מלתחת בגדים" של חברה אמידה או ממוצעת? האם היא משקפת הווי עירוני או כפרי? האם זה מעיד על הטמעה לפחות של טקסונומיה של לבוש במרחב היווני-רומי? אלו רק מקצת השאלות שניתן לשאול לנוכח הרשימה הזו.
הברייתא מציגה את הרשימה כפירוט של המשפט שלפניו "שמונה עשר כלים" אולם קשה לדעת אם המספר קדם לרשימה או שמא הרשימה (שאולי מקורה הוא בדין אחר) הייתה עצמאית והברייתא (או אפילו רבי יוסי גופו) שילב אותה לתוך הדיון הזה. כך או כך, לאור אופי הרשימה, נראה שבניגוד להבנה הרווחת, לא מדובר ברשימה דווקנית שמצמצמת את ההיתר להציל רק מספר בגדים מוגדר אלא דווקא להרחיב את ההיתר של הוצאת הלבושים והעטיפות- לא רק חלוק, טלית וסנדל אלא גם רשימה מגוונת של סוגי בגדים ומנעלים נוספים שכלולים במלתחה או ארון הבגדים המוכר גם אם לא בשימוש יומיומי (שמונה עשר הוא מספר גדול, כמו "עד ארבעה וחמישה פעמים", כלומר הרבה בגדים ולא "רק אלו"), כך שגם הסיפא "וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים בואו והצילו עמי" היא המשך דברי רבי יוסי או שהיא מבטאת את ההרחבה המדורגת של ההיתר במשנה: (1) לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף (כמות פיזית של לבושים על הגוף); (2) רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים (לא רק חלוק וטלית אלא גם סוגי בגדים נוספים); (3) וחוזר ולובש ומוציא (מותר לעשות את הנ"ל כמה פעמים ולא רק פעם אחת); (4) ואומר לאחרים בואו והצילו עמי (לא רק בעל הבגדים אלא גם אחרים).
ועוד נעיר כי דניאל שפרבר (מבוא לתרבות חומרית ח"ב, עמ' 17-12 ובעוד מספר מקומות בספריו) השתמש ברשימתנו כדי להראות שלא רק החוקרים התעניינו "מה לבשו אביי ורבא" אלא גם רש"י השתמש ברשימתנו בנוגע לשאלה אם היו מכנסיים בזמן חז"ל. באחת מהתשובות המיוחסות לרש"י או לתלמידיו, הוא הסביר את העובדה שהוא היה מתפלל בלא חגור (בניגוד לאמור בברכות כד ע"ב) שכן "כמדומה לי באותן הימים לא היה להם לחכמים מכנסיים...דבמסכת שבת פרק כל כתבי תנן מצילין מפני הדליקה ומפרש שמונה עשר כלים שיכול אדם להציל בשבת...כולהו מפרש התם [מכנסיים לא הוזכרו] שמע מינה שלא היו לחכמים מכנסיים אבל אנו שיש לנו מכנסיין ובלא שום אזור יש הפסק בין הלב לערווה מותרים אנו להתפלל בלא אזור". שפרבר דן שם באריכות וטוען שברשימה בירושלמי "אבריקין", הכוונה לכינוי למכנסיים מסוימים ולכן הטענה של רש"י כי הרשימה לא הזכירה מכנסיים אינה נכונה ושבפועל המכנסיים היו מוכרים במכלול הלבוש של חז"ל גם אם זה לא היה נפוץ ולא לבוש רגיל כמו החלוק והטלית. אך שפרבר למד מכך שלרש"י או תלמידיו, כן היה חשוב לדעת אם התנאים לבוש מכנסיים או לא ושזה היה חלק מהדיון ההלכתי "אם כן, לפעמים ידיעה של חיי היום-יום בזמן התלמוד עשויה לתרום תרומה מכרעת להבנת המקור התלמודי ולקביעת ההלכה המסתעפת ממנו" (שם, עמ' 17).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה