1. בשבוע האחרון הדף היומי סיים את מסכת שבת ועבר למסכת עירובין, המסכת השנייה בסדר מועד. עקרונית, לא מדובר במעבר לנושא שונה לגמרי ולמעשה המסכת הזאת היא הרחבה של כמה נושאים שנידונו כבר לפני כן במסכת הקודמת (ולדעת מספר חוקרים, היא הייתה פעם חלק ממסכת "שבת" רחבה): הוצאה בשבת מרשות יחיד לרשות הרבים וטלטול או אף הליכה ברשות הרבים או מעבר לתחום שבת. השאלות הללו הן שאלות מעשיות מאד שהטרידו את קדמונינו ויש להן השלכות מעשיות נרחבות עד היום. באופן כללי, המסכת עוסקת במספר פתרונות הלכתיים יסודיים שיש להם מכנה משותף של "שינוי" הסטטוס המשפטי של רשויות, מרחבים ותחומים למרחב אחיד משותף, לפחות בנוגע להלכות שבת: עירוב חצרות, שיתוף מבואות ועירוב תחומין שהם או חלקם רלוונטיים עד ימינו. מצד שני, בשל הפרטים הדקדקניים, המידות והשיעורים הקפדניים והאופי הכאוטי של המשנה שלא מציגה תיאור מסודר של העקרונות אלא ישר קופצת לדינים פרטניים, זאת מסכת מאתגרת שמעולם לא הייתה פופולרית (יחסית למסכתות האחרות בסדר מועד) ודורשת מאמץ וריכוז לא מבוטל וגם סיוע כמו איורים וציורים להמחשה שהם נחוצים מאד ובמקרים מסוימים, כמעט בלתי אפשרי להבין במה מדובר ללא תיאור חזותי כלשהו שילווה את הטקסט. ספרות העזר החזותית למסכת עירובין היא אחת המפותחות ביותר, כבר מקדמת דנא, ועד לטובת לומדי הדף היומי של ימינו ובוודאי באמצעים הדיגיטליים הנוכחיים. יש כאלו שמאד אוהבים את המסכתות המאתגרות הללו, במיוחד כאלו עם חוש אדריכלי או הנדסי ואני לא אחד מהם. כל פעם שאני חוזר למסכת הזו, אני מתייאש די מהר מהפרטים והדיונים המסועפים במקרי קצה או במצבי ביניים מורכבים שקשה מאד לא לאבד כיוון ולהתייאש מהמעקב המפרך אחרי המבוך המסועף של המקרים השונים.
בשנים האחרונות היו כמה מחקרים שהוקדשו לעקרונות הרעיוניים והפרקטיים של הלכות עירוב הקדומות והזיקה שבין הריאליה ובין הקונספטואליזציה שלהם בעולם החכמים. לפני מספר שנים, חוקרת בשם שרלוטה פונרוברט מאונ' סטנפורד פרסמה מספר מאמרים חשובים בנושא הזה. פירוש משנת ארץ ישראל של ספראי על עירובין (תשע"ג) הוא מקור חשוב להיבטים הריאליים וההלכתיים של חז"ל. יצאו כמה מאמרים באנגלית על רקע תערוכות באוניברסיטאות בארה"ב שהוקדשו לתופעת העירוב עד ימינו וחלקם עסק גם בהיסטוריה העתיקה שלהם. לפני כמה שנים, הוקדשה עבודת הדוקטורט של בועז הוטרר (Boaz Hutterer) לסקירה על התפתחות דיני העירוב מהעת העתיקה ועד ימינו ובפרק הראשון יש סקירה ודיון נרחב על העקרונות והפתרונות ההלכתיים של העת העתיקה על רקע הריאליה.
*לאחד המאמרים של פונרוברט על העירוב בתפיסת חכמים: https://www.academia.edu/.../Neighborhood_as_Ritual_Space...
*לסקירה קצרה ותמציתית באנגלית של תולדות העירוב מאת margaret olin בספר שיצא בשנה שעברה על הארכיטקטורה הדתית היהודית: https://www.academia.edu/.../_The_Eruv_From_the_Talmud_to...
*לינק לעבודת הדוקטורט של הוטרר שבה יש דיון נרחב מאד במקורות חז"ל וברקע הריאלי של העירוב בפרק הראשון: http://asif.co.il/.../kitvey-et/avodod/avodot-tlmod/100.pdf
2. האתגר הוא לא רק בפרטים אלא בעקרונות היסוד מחד והריאליה הממשית מאידך. מסכת עירובין מציגה מפגש שבין ריאליה מאד קונקרטית: בתים, חצרות, מבואות (רחובות או סמטאות), פתחים, חלונות, קורות, בורות, רחבה, בקעה, יחידות מגורים ומחסנים, גגות ועוד שורה של אלמנטים אדריכליים ובין מרחבים משפטיים מגוונים: רשות היחיד, רשות הרבים, "כרמלית", הכשר מבוי, לחי וקורה, עירוב/שיתוף, צורת הפתח, שיעורי מינימום ומקסימום, אופני מדידה מסובכים ועוד. כדי להבין את הדיונים, צריך להכיר את "הקוד ההלכתי" שהנחה את הדיונים ומיותר לציין שהוא עצמו עשוי להיות שנוי במחלוקת וכנראה גם השתנה לאורך הזמן. לא פחות מאתגר הוא הנסיון להבחין בין השאלות ההלכתיות הפרקטיות שליוו את כלל הציבור והתושבים ובין הדיונים התיאורטיים-מופשטים של החכמים בתוך בית המדרש ובמקרים רבים, קשה לדעת את הגבול בין הפרקטיקה המעשית שהייתה בפועל, ובין דיונים תיאורטיים על מקרי קצה והגדרות משפטיות שעניינו יותר את יושבי בית המדרש מאשר את הציבור הכללי, אם בכלל. בהכללה גסה ניתן לקבוע שהפתרונות המעשיים המקובלים (לפחות על רוב הציבור) לשאלות של הוצאה מרשות לרשות ביחידות/רבעי המגורים (מבננים או "אינסולות" בשפה הארכאולוגית) קדמו לדיונים המשפטיים המורכבים שפיתחו, הרחיבו ושכללו את השיח המשפטי-תיאורטי כך שמוקד הדיון עבר מפתרונות מעשיים קונקרטיים פשוטים לדיונים מופשטים עקרוניים ומורכבים.
3. במובן הזה, הארכאולוגיה והכרת הריאליה של מבנה היישובים היהודיים הקדומים בתקופת המשנה והתלמוד (רק בארץ ישראל, אין אפשרות כזאת לגבי בבל למעט שחזור מתוך הטקסטים) עשויה להיות פרודוקטיבית כדי להבין עד כמה הפתרונות שהציעו חכמים היו מיושמים בשטח או לחילופין, לזהות את הפרקטיקה העתיקה שהיוותה את המצע לדיונים ההלכתיים בספרות חז"ל. במהלך השנים, נחפרו מספר לא מבוטל של רבעי מגורים של יישובים יהודיים עתיקים מימי בית שני ומתקופת המשנה והתלמוד הכוללים את המבנים, חצרות, רחבות וסמטאות ביניהן. היו גם נסיונות לשחזר את דמותה הפיזית של "העיירה היהודית" מטיפוס הכפר המכונס כמו למשל של זאב ייבין, זאב ספראי, יזהר הירשפלד, שמעון דר, אייל ברוך ואחרים. אפשר כמובן לבקר באתרים כמו סוסיא, ציפורי, עין גדי, גמלא, בית שערים ועוד רבים כולל כמה שנחפרו בשנים האחרונות כמו מגדלה, ואדי חמאם ועוד ולראות בעין כיצד נראו רבעי המגורים וה-"שכונות" של תקופת המשנה והתלמוד. לכאורה, אפשר לבוא אל האתרים הללו או לפחות לעיין בתכנית הפיזית של רבעי המגורים כפי שנחפרו והתפרסמו בפרסומים מדעיים, לקחת את משנת עירובין ולהתחיל "להתאים" את הדיון של החכמים במבואות, הבתים והחצרות לממצאים בשטח. זה הרי עדיף מאשר האיורים המוכרים השונים של ספרות העזר- האיורים עצמם הם "המחשה חזותית", במקרים רבים סכמטית של הדיונים התנאיים והאמוראיים אך הם לא תיאור ריאליסטי של המציאות הקדומה. כעת, משיש כבר עדויות ארכאולוגיות לאותם עיירות, כפרים ורבעי מגורים של תקופת המשנה והתלמוד, הרי שניתן לקרוא את הטקסט הקדום על בסיס מציאות ריאליסטית מוצקה יותר.
4. היו נסיונות כאלו- בהתחלה, היו נסיונות "לשחזר" את דמות הכפר/עיירה כולל הרחובות, מבואות על סמך העדויות המפורטות מספרות חז"ל (למשל, שמואל קרויס הקדיש לכך חלק נכבד בכרך הראשון של "קדמוניות התלמוד") אבל זה די מורכב ומבחינה מתודית זה מציב בעיות רבות. ככל שהצטבר המידע המעשי והארכאולוגי, כך היה בסיס מוצק לריאליה הקדומה ואז אפשר היה לשלב ואף לזהות בין העדויות הספרותיות ובין הממצא החומרי. גם פה יש מכשולים אפשריים- קריאה לא מבוקרת של הטקסטים העתיקים, רצון-יתר למצוא הד של המקורות הקדומים בממצא החומרי המוחשי, פערים כרונולוגיים בין הטקסטים ומקורם ובין הממצא הארכאולוגי. במקרה של משנת עירובין, התשתית היישובית הבסיסית שעומדת מאחורי ההלכות והמשניות אכן מתבהרת לאור הממצא הארכאולוגי והתמונה היישובית שנחשפה בחפירות (בדרך כלל מדובר כמובן בקטעים די מצומצמים) של הכפרים והעיירות היהודיות (או גם רבעי המגורים בערים הגדולות), שופכת אור על המצע הריאלי שבו חיו ופעלו החכמים, לפחות בארץ ישראל. יש יישובים שבהם טיפוס הכפר המכונס היה מאורגן ומתוכנן היטב (ואדי חמאם היא אחת הדוגמאות האחרונות), ובמקרים אחרים, רמת התכנון או הארגון (אלו שני מונחים נפרדים) היא פחות מסודרת והרחובות/סמטאות התפתחו לאור הבנייה המתפתחת או במקרים שבהם מבני שדה יחידאיים התפתחו לכפר או מקבץ מבנים/יחידות מגורים. לעתים, הרחובות/סמטאות שבין החצרות הן תוצר של תכנון והן ישרות ומסודרות ולעתים, מדובר על מעברים צרים ומפותלים שהתעצבו על רקע בניות ותוספות של יחידות המגורים השונות שחוברו באופן מגובב אחת לרעותה. במקרים רבים, אפשר גם לזהות בצורה די מהימנה חלק מהכינויים של הפריטים האדריכליים או של יחידות בנויות באזור המגורים. אולם זה לא אומר שכל פרט ופרט, הלכה או משנה מעוגנת או מזוהה במציאות ממשית שהייתה בשטח. אדרבה, אפילו אפשר לראות את הפער בין רבעי המגורים "הממוצעים" (מונח קצת בעייתי) של הכפרים /עיירות ובין הקונסטרוקציות המשפטיות המורכבות שענייננו את יושבי בית המדרש.
5. כך לדוגמא, ה-"מבוי", כינוי לסמטה או רחוב צר, בדרך כלל סגור משלושה צדדים שבו היו הפתחים לחצרות ולבתים ("סתום" בלשון חכמים) שהבחין בין יחידות מגורים (חצרות ובתים) והוביל לרחובות הציבוריים (או לפחות לרחובות פתוחים מסוג ה-"מבואות המפולשים"), הפך בבית המדרש למערכת מסועפת של "מבואות"- סתום, מפולש, עקום, פרוץ, גבוה או צר, עם "קורות" מסוגים שונים, "לחיים" (מזוזות או אומנות, לאו דווקא בנויות מאבן) מסוגים שונים ולכל אחד מהמקרים יש דין מיוחד עם מחלוקת ואפשרויות שונות ומשונות. מן הסתם היו אכן סוגים שונים של "מבואות" (סמטאות) בהתאם לאופי המבננים ויחידות המגורים שנכללו בהם אך מה שעניין יותר את החכמים היה המעמד המשפטי המיוחד שלהם כמרחבי ביניים בין החצר והבתים שהיו הליבה של רשות היחיד ובין הדרך/רחוב/רחבה ציבורית שהייתה הליבה של "רשות הרבים" (מבלי להיכנס להגדרות המשפטיות-הלכתיות המורכבות). ה-"מבוי" הריאלי הפך ל-"מבוי" הלכתי-משפטי שנידון בפרוטרוט, הרבה מעבר לפתרון ההלכתי הפונקציונאלי של שאלת ההוצאה אליו בשבת. הפתרון המעשי של "לחי" ו-"קורה" או "צורת הפתח", הפך בספרות חכמים לנקודת מוצא לדיונים מסועפים של הגדרות, מקרי קצה וחיפוש עקרונות כלליים ומופשטים מעבר לפתרון הקונקרטי. האיורים הנאים שבספרות העזר של המסכת הם תיאורים חזותיים של הדיונים אך ברוב המקרים, המציאות בשטח הייתה פשוטה ובנאלית הרבה יותר מאשר התרחישים השונים המוצגים בספרות חכמים. אלא שספרות חז"ל, בעיקר התלמוד הבבלי, הפכו ברבות הזמן למקור המידע הסמכותי בכל מה שנוגע לפסיקת הלכה, כולל בענייני עירוב (המונח המקורי התייחס למזון המשותף ולאו דווקא להתקנת המחיצות) וכך מושגים שמקורם בפתרון קונקרטי למבוי/סמטה העתיקה בין החצרות שהכילו את יחידות המגורים (בתים, חדרים וחדרי שירותים נוספים), "תורגמו" לקביעות הלכתיות כוללניות עד לעירוב הכללי במובן המודרני עד ימינו- הטרמינולוגיה הקדומה השתמרה אך הפונקציה שלה הופנתה לצורות יישוב אקטואליות מימות הביניים ועד ימינו.
6. אם נחזור ל-"הכשר המבוי" הקדום של תקופת המשנה והתלמוד המתואר במשניות הראשונות של מסכת עירובין ונידון בהרחבה בתלמודים על אתר. ברמת העקרון, כדי להכליל את המבוי באמצעות העירוב/שיתוף (הכינוי המקורי היה למזון המשותף של בני חצר והמבוי), היה צורך בקיומו של אלמנט שיבחין בינו ובין רשות הרבים ויהפוך אותו למרחב "סגור"- באמצעות "צורת פתח" או אלמנטים פיזיים שיעידו על כך שמדובר במרחב נפרד מרשות הרבים: לחי ו/או קורה. לפני כמה שנים, ביקשו יגאל ויותם טפר (ספר הזכרון ליזהר הירשפלד, ירושלים תשע"ו, עמ' 88-75) להראות כיצד יש לכך הד גם בחפירות הארכאולוגיות ושמדובר בפרקטיקה שכיחה ודי רווחת שלעתים גם החופרים לא היו מודעים אליה. כבר בחפירות גמלא, שמריהו גוטמן ואחריו, דני שיאון וצבי יבור, זיהו "מבואות" טיפוסיים ברובע של בית הכנסת וברובע המערבי, שם גם הוצע לזהות שתי "מזוזות" (אומנות אבן בנויות) בכניסה למבוא/סמטה עם ה-"לחי/ים" של הכשר המבוי המתוארות במשנה. דוגמא נאה אפשרית נוספת, זיהה יזהר הירשפלד בחפירות עין גדי של התקופה הרומית המאוחרת, שם היה סף/אסקופה וכניסה תחומה בשתי מזוזות/אומנות לאחד הרחובות ברובע המגורים. הם מנו עוד כמה דוגמאות אפשריות- הן מימי בית שני (כולל בהר גריזים, לטענתם מהשלב החשמונאי וכן בקומראן) והן מתקופת המשנה והתלמוד (עין גדי, סוסיא, מירון, ח' שמע, קצרין העתיקה ועוד). לפרשנותם, לא מדובר באלמנט "נורמלי" של סמטאות/רחובות פנימיים ולפיכך, האפשרות הסבירה ביותר לפרש שמדובר ביישום הפתרון ההלכתי של "הכשר מבוי" לצורך טלטול בשבת באותם רבעי מגורים.
7. ההשערה שלהם (הם דנו גם בכתובות "תחום שבת", זה עניין לפעם אחרת) הייתה שמדובר היה בתופעה רחבה ושכיחה שראשיתה אולי אפשר לייחס כבר לתקופה החשמונאית אך הייתה נפוצה בעיקר בתקופה הרומית. עקב ההתיישבות היהודית המואצת, נוצר הצורך לפתור את השאלות המעשיות של נשיאת משא והוצאה בשבת והפתרונות הללו של "לחי" ו-"קורה" בפתח המבוי אפשרו את הטלטול של הכלים באותו רובע מגורים. מכאן נגזרה גם מסקנה נוספת מרחיקת לכת: "נראה כי זיהוי התקני "מבוי" ו-"מבוא" מציעה היבט אדריכלי לזיהוי יישובי יהודים ומגורים של אוכלוסיה יהודית באתרים קדומים בארץ ישראל בתקופה הרומית, הביזנטית והמוסלמית הקדומה" (תשע"ו, עמ' 85). אולם, מלכתחילה, כלל לא ברור כי בניית אותם "פתחים" למבואות/רחובות, במיוחד (אם לא בעיקר) במבואות ה-"סתומים" שהוליכו אל פתחי החצרות ויחידות המגורים הייתה מנימוקים הלכתיים הקשורים לטלטול בשבת ולא בשל מניעים אחרים. למעשה, מן המקורות התנאיים עולה שהצורך ב-"לחי" ו/או "קורה" הוא רק אם אין במבוי מאפיינים ממשיים שמבחינים בינו ובין רשות הרבים, למשל אם כבר יש בו "צורת הפתח" ("ואם יש לו צורת הפתח אף על פי שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט", משנה עירובין א א. בהמשך הכינוי "צורת הפתח" הפך בעצמו לאמצעי פתרון מלאכותי של "קנה מכאן ומכאן וקנה על גביהן"). רק כאשר, אין באותן רחובות/סמטאות את המאפיינים הללו (וחכמים כמובן ידונו באותם גדרים ומידות בהרחבה רבה...) והוא מצטייר כ-"שלוחה" של רשות הרבים, יש צורך ב-"הכשר מבוי" באמצעות יצירת "פתח" סמלי של "לחי" ו-"קורה" ובגדרים שלהם החכמים דנו בהרחבה. במקרים של המבואות הנ"ל בגמלא או בעין גדי, הרי שקרוב לוודאי שלא היה צורך ב-"הכשר מבוי" מלאכותי בדמות לחי או קורה. ייתכן אמנם שמלכתחילה, כאשר נבנו יחידות המגורים השונות עם אותן "מבואות", הכניסות לאותן סמטאות נבנו עם אלמנטים בנויים, בין השאר כדי לאפשר את מנגנון "שיתוף המבואות" שעיקרו הוא באמצעות המזון המשותף של בני החצרות. במקרים רבים, סביר להניח שגם אם היו לחי וקורה בכניסה למבואות, הם לא שרדו בממצא הארכאולוגי שכן בדרך כלל לא מדובר באלמנטים בנויים אלא בהתקנים מעץ, מתכת וכדומה ששולבו באופן מלאכותי בפתח המבוי אם לא הייתה בו כניסה בנויה או דומה לפתח.
8. במסגרת ההסדרים המקובלים שמחייבים את כל בני החצר הקשורים למבוי/רחוב פנימי נאמר (תוספתא בבא מציעא יא יח) כי "כופין בני חצר זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי"- אפשר שהכוונה היא להתקנת כניסה מסודרת לרחוב הפנימי ("מבוי סתום") מנימוקי בטחון אך סביר להניח שהלחי והקורה שם קשורים לאותו "הכשר מבוי" של עירובין ושלדעת החכמים, היה מרכיב חשוב מספיק כדי שיחייב את כל בני החצר, אם הם מעוניינים לקיים שיתוף מבואות. בעיני חכמים, בוודאי מצופה היה שכל מבוי יהיה בנוי באופן שניתן יהיה לקיים בו את שיתוף המבואות ולהוציא אליו וממנו בשבת, אולם אני בספק אם השיקול הזה "עיצב" בצורה מכוונת את הבנייה של יחידות המגורים ובפרט את אותן "מבואות" (בעיקר ה-"סתומות" כלומר שיועדו לכניסה רק ליחידות המגורים) ועד כמה, מעבר לפתרון מעשי ופרקטי, הדיונים המסועפים בהכשר המבוי, הלחיים והקורות, הטרידו בכלל את הציבור הרחב, גם את אלו שהקפידו על שמירת שבת ועל טלטול משאות בשבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה