הרבה זמן הזנחתי את הפינה הזו. זה הזמן להתרענן קצת גם אם אין לכך קשר ישיר לסוכות אך כן לסעודת יום טוב, כך שיש קשר כלשהו. בדף היומי של אתמול (ביצה כא ע"א) שעסק בהיתר או איסור לבשל ביום טוב גם לאורחים לא-יהודים, הובאה ברייתא הקיימת גם בתוספתא (ביצה/יום טוב ב ו) שממנה עולה כי כבר בשלהי דור יבנה היה על כך ויכוח. בסיפור המובא שם, דמות בשם "שמעון התימני" מספר על כך שקבוצה או יחידה רומית/נציגי השלטון ("בלשת של גוים") נכנסה לעיר והם הכינו להם אוכל ביום טוב כדי שלא יכעסו אך מתברר שמה שהוא עשה לא היה לרוחו של דמות אחרת, רבי יהודה בן בבא. לדמותו ומוצאו של אותו חכם יוקדש הפוסט הקצר הזה (בהתחלה קיוותי שהוא יהיה קצר, כצפוי לא כל כך יצא קצר...).
נצטט קודם כל את המעשה כפי שהוא מובא בתוספתא לעומת הורסיה בבבלי. יש כמה שינויי נוסח פנימיים בכל אחת מהגרסאות אך השינויים הבולטים הם בין גרסת התוספתא ובין גרסת הבבלי. מפאת קוצר הזמן, לא אוכל כאן להתעמק בכלל בשינויים הלשוניים ואסתפק בהבאת הורסיות:
-התוספתא: "אין עושין לא לאכילת גוים ולא לאכילת כלבים ביום טוב. מעשה בשמעון התימני שלא יצא בלילי יום טוב לבית המדרש, לשחרית מצאו ר' יהודה בן בבא. אמר לו: מפני מה לא באתה אמש לבית המדרש? אמר לו: מצוה אחת אירע לי ועשיתיה- בלשת של גוים נכנסה לעיר, והיו מתיראין שמא יצחיבו את בני העיר. עשינו להם עגל, והאכלנום והשקינום וסכנום, כדי שלא יצחיבו את בני העיר. אמר לו: תמהני עליך אם לא יצא שכרך בהפסדך, שהרי אמרו אין עושין לא לאכילת גוים ולא לאכילת כלבים ביום טוב.
-בבלי (אני מביא את גרסת הדפוס, יש שינויים חשובים בכתבי היד אבל מפאת קוצר המקום, אני אוותר עליהם): "והתניא מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לבית המדרש. בשחרית מצאו [ר'] יהודה בן בבא. אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום. אמר לו: תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לעובדי כוכבים".
כמה הערות רקע לפני שאתמקד בשאלת זיהוי מוצאו של אותה דמות, שמעון התימני:
1. הרקע ההלכתי: כאמור, הרקע הוא היקפו או יותר נכון צמצומו של ההיתר העקרוני לבשל אוכל במהלך יום טוב לצורך אכילה. לפני המעשה מובאת דרשה הלכתית (היא מפותחת במכילתא דרשב"י וכן בדיון בסוגיה לפני כן) המצמצמת את היתר הבישול והכנת האוכל ביום טוב רק "לכם" ומצמצמת את ההיתר רק לבני אדם (ולא לכלבים) ורק ליהודים (ולא לגויים/עובדי כוכבים). מובן שלהגבלת ההיתר יש גם משמעויות רגישות למערכת היחסים בין היהודים ובין הגוים השכנים והסוגיה בכללה מעידה על כך שהיו אמנם דוגמאות לכך שכן הכינו אוכל גם בעבור לא יהודים אך הייתה הסתייגות של חכמים אחרים בארץישראל וכן בבבל מהתופעה הזו. יש לציין שכמובן שאם מדובר על פיקוח נפש, אז אין שום בעיה הלכתית כך שמדובר במקרים שבהם ההיתר או האיסור לא עלול להוביל לסכנת נפשות אך עלולה להשפיע על מערכת היחסים או שעלולים להיות לה השלכות ממוניות כאשר מדובר בשלטון זר.
2. הרקע ההיסטורי-חברתי: במעשה דנן לא מדובר על יחסי יהודים-גוים כשכנים קרובים (לדעתי, רוב הכפרים והעיירות בארץ ישראל היו הומוגניים כמעט לחלוטין מבחינה דתית-אתנית למעט חריגים, בערי הפולייס זה היה סיפור אחר) אלא על הכנת אוכל על ידי תושבי העיירה היהודים לאותה קבוצה/יחידה קטנה של חיילים רומים או אולי משלחת של פקידים נציגי השלטון המכונה "בלשת של גוים". במשנת עבודה זרה (ה ו) הובא מקרה שבו "בלשת של גוים" נכנסה לעיר והיה חשש לגבי חביות יין אם הן נאסרו מחמת איסור נסך: "בלשת שנכנסה לעיר בשעת שלום. חביות פתוחות אסורות. וסתומות מותרות. בשעת מלחמה. אילו ואילו מותרות. שאין ()[פניי] לנסך". אם כן, אותה "יחידת סיור/משלחת פקידים" (בלשת בלשון חז"ל היא בדרך כלל לשון חיפוש) יכולה להיכנס לעיר בנסיבות של "בשעת שלום" או על רקע מתיחות בטחונית "בשעת מלחמה". הנוכחות המעובה של הצבא הרומי בפרוביניקיה יודיאה/פלסטינה בארץ ישראל אחרי מרידות היהודים הביאה למפגשים תדירים בין תושבי הפרוביניקיה ובין היחידות הצבאיות שקבעו את מקומם במחנות או בשולי הערים במרחב הסמוך אם כי כפי שעולה למשל מהסיפור שלנו, בדרך כלל הכניסה של יחידה צבאית או קבוצה לעיר (עיירה) הייתה אירוע חריג או לפחות לא יומיומי. לא כל המפגשים היו בעלי אופי עוין ודווקא יש עדויות ספרותיות וגם ארכאולוגיות למערכת קשרים כלכלית וחברתית בין האוכלוסייה האזרחית ובין הצבא או פקידי השלטון ואף בספרות חז"ל יש לכך רמזים שונים.
למעשה, גם הסיפור שלנו עשוי להעיד על כך- מעדותו של שמעון התימני לפי גרסת התוספתא, מתואר החשש היה שאותה בלשת "שלא יצחיבו/יצהיבו בנו"- אין הכוונה לסכנת נפשות, לפחות לא ישירה וכנראה לא גם חשש החטיפה כפי שמובא בגרסת הבבלי אלא שהם לא יריבו או יתרגזו (ראו דיון בגרסה ובפירוש המילה אצל ליברמן בתוכ"פ על אתר). זאת ועוד, לפי המסופר מדובר היה לא רק על הכנת "חפלה חגיגית" אלא גם על בונוס של טיפול קוסמטי " עשינו להם עגל, והאכלנום והשקינום וסכנום". כדאי לשים לב לכך שבתיאור המעשה שמעון התימני הקדים ואמר כי הסיבה שהוא לא בא לבית המדרש בליל יום טוב היה "מצוה אחת אירע לי ועשיתיה" כלומר שהוא התגאה בכך ואף הגדיר את מה שעשו בני העיר כ-"מצוה" ולא חש שום בעיה בעצם קיום האירוע על אף שמדובר היה ביום טוב יהודי. קשה לדעת מה הייתה תכלית בואם של אותה "בלשת של גוים" ומה היה החשש האמיתי אך נראה שאותה "קבלת פנים חגיגית" לא מדובר היה באירוע חד-פעמי אלא בנורמה מקובלת שבה בני הכפר המקומי מארחים את החיילים הרומאים או נציגי השלטון כאשר הם מסיירים בכפר/עיירה בצורה מפנקת ובתמורה השלטון לא פוגע בשגרת חיי הכפר ו/או נמנע מחיפושים תקיפים אחרי מסים- זאת הייתה כנראה נורמה רווחת שבמקרה דנן אירעה דווקא בליל יום טוב. אם אכן, הסיפור הזה חושף טפח ממערכת יחסי הגומלין בין נציגי השלטון/חיילים ובין בני הכפר/עיירה, לא רק בעיתות מלחמה או מתיחות אלא כחלק מהנורמה השגרתית, ייתכן וגם ניתן לעמוד על מניעי ההסתייגות של רבי יהודה בן בבא: הנימוק הוא אמנם הלכתי " תמהני עליך אם לא יצא שכרך בהפסדך, שהרי אמרו אין עושין לא לאכילת גוים ולא לאכילת כלבים ביום טוב" אך לכאורה, הרי שמעון התימני הסביר בטוב טעם מה היה החשש- שלא יצהיבו בנו- לא לעצבן את החיילים/נציגי השלטון. ייתכן שזה בדיוק מה שהפריע לרבי יהודה בן בבא- אם לא מדובר על סכנת נפשות, אז אין לנו שום עניין ביחסים שפירים עם השלטון הזר, אדרבה, רצוי אפילו שתהיה אוירה של מתיחות או חשדנות הדדית שעולה אפילו מעצם האיסור לבשל ביום טוב לגויים. הוא כביכול מאשים את שמעון התימני שבמקום להיות איתנו "בבית המדרש" (בין אם הכוונה ללמוד ובין אם הכוונה לסעוד ביחד את סעודת החג), הוא "בילה" באותה חפלה חגיגית שערכו תושבי העיר עם השלטון ואפילו התגאה בכך. מה ששמעון התימני תיאר כעשיית מצוה, נראה בעיניו של רבי יהודה בן בבא כהפסד מצוה. המעטפת ההלכתית של הסיפור "כיסתה" על גישות יסוד עמוקות ושונות באינטראקציה עם השלטון ונציגיו- האם כדאי לשאוף ליחסי שלום ושלווה כדי לשרת את האינטרס המקומי של העיר/כפר מול השלטון החזק או שיש לשמור על היבדלות וסלידה מאינטראקציה אפילו אם היא כרוכה בהגברת המתח הלאומי ובחשש מנקמה של נציגי השלטון. הויכוח הזה מקבל פנים מעניינות שכן נראה שמדובר במעשה שאירע זמן לא רב לפני פרוץ מרד בר כוכבא, והוא אולי חושף זווית נוספת לויכוח פנימי שהיה אולי אפילו בתוך עולם החכמים לגבי היחס הנאות לנציגי השלטון או לצבא הרומי.
3. הרקע הביוגרפי: שמעון התימני הוא חכם שמוזכר מספר פעמים לא רב בספרות התנאית בלא שם לוואי "רבי" בדומה לשמעון נוספים מאותה העת- שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי וייתכן שהכינוי "התימני" נועד להבחין בינו ובין חכמים אחרים שנשאו את השם הנ"ל. מהמקורות התנאים עולה שהוא דן בפני רבי עקיבה שאותו הוא מכנה גם "רבי" אולם הוא לא מהסס לחלוק עליו, כך שלא מדובר על תלמיד מובהק אלא קולגה צעירה, סוג של תלמיד-חבר. בתוספתא ברכות (ד יח) מסופר כי: " מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין בבית שער של ר' יהושע. אלעזר בן מתיא וחנניא בן כינאי ושמעון בן עזאיי ושמעון התימני. והיו עסוקין במה ששנה להם ר' עקיבא. מפני מה זכה יהודה למלכות. מפני שהודה בתמר. הוסיפו הן מעצמן. "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבתם להם לבדם נתנה הארץ" וגו'". מסורת אחרת בבבלי סנהדרין יז ע"ב משבצת אותו ביחד עם רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי עקיבא אך קצת נחות מהם: "וביבנה היו בה ארבעה. ואלו הן. ר' אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה. ושמעון התימני דן לפניהם בקרקע". לפי הסיפור במקור שאנחנו עוסקים בו, הוא היה אמור להיות ביחד עם רבי יהודה בן בבא, מאחרוני חכמי דור יבנה המוכר במסורת האמוראית כאחד מהרוגי המלכות בשעת גזירות השמד כאשר הוא סמך את התלמידים הנותרים של רבי עקיבא "בין אושא לשפרעם". מתבנית הסיפור ומהערת הנזיפה של רבי יהודה בן בבא, נראה שהוא היה הדמות החשובה באותו בית מדרש אם כי שניהם היו כנראה במעמד יחסית זהה אך חסרים לנו פרטים- האם בית המדרש המדובר היה בית מדרש של חכמים או כפי שהציע לפני שנים אחדות פנחס מנדל, שבתחילת ימי התנאים מדובר בבית מדרש שבו דרש החכם בפני הציבור בשבתות ובמועדים והתלמידים הצטרפו לאותו מעמד. מי היה החכם שדרש או שעמד בראש בית המדרש הזה- רבי יהודה בן בבא או אולי בכלל מדובר על בית מדרשו של רבי עקיבה? האם "העיר" המוזכרת כאן היא עירו של שמעון התימני (להלן) או עיירה אחרת ביהודה והאם בית המדרש היה בתוך אותה עיר או במקום אחר סמוך אליה.
4. "התימני": רש"י על אתר מסביר כמו במקומות אחרים כי "מתמנת היה כדכתיב (שופטים טו") שמשון חתן התמני". הוא קרא כאן "התימני" בחיריק וזיהה כי מדובר באותה עיר שמוזכרת בסיפורי שמשון בתור תמנת/תמנתה או שהוא מוכיח כי הכינוי הוא על שם מקום כפי שמופיע כינוי דומה לגבי שמשון. כידוע, שם מקום "תמנה" במקרא מופיע במספר הקשרים (וכבר חז"ל אמרו בירושלמי ובבלי סוטה שהיו שתי תמנות, אחת ביהודה ואחת בדן)- פעם אחת במסגרת תיאור המקום שבו גזז יהודה את הצאן במעשה יהודה ותמר; פעם בתור תמנת סרח/חרס בהר אפרים וכמובן "תמנתה" בעלילות שמשון. את "תמנת/תמנתה" המקראית המוכרת מסיפורי שמשון מקובל לזהות בתל בטש במערב נחל שורק (ליד היישוב טל שחר) שם נערכו גם חפירות ארכיאולוגיות בשנות השמונים והתשעים. השם עצמו לא נשמר בחורבה אלא השתמר בחורבת תבנה מספר קילומטרים מדרום-מזרח לתל הקדום.
שם מקום בשם "תמנה" מוכר גם אחרי תקופת בית ראשון. הוא מוכר היטב מהמקורות ההיסטוריים בתקופות המאוחרות הסמוכות יותר לימי שמעון התימני. בראש ובראשונה, תמנה/ תמניטיקי הייתה אחת מבירות המחוז (טופרכיה) ביהודה בסוף ימי בית שני באזור דרום השומרון ומערב הרי בית אל. היא מזוהה היום עם חורבת תבנה/תל תמנה הגדול בסמוך דיר נזאם וליישוב נווה צוף על אם הדרך הקדומה בין אנטיפטריס לגופנה. בקיץ האחרון, משלחת חפירות מטעם אוניברסיטת בר אילן הייתה אמורה להתחיל חפירות נרחבות יותר במקום אך לבסוף לא קיבלה אישור לחפור שם ובמקום זאת ערכה את החפירות בחורבת חייה בתחום היישוב איתמר. תמנה או תמנת-פרעון מוזכרת גם ברשימת ביצורי בקחידס בתקופת מרד החשמונאים וגם לגבי זיהויה היו הצעות קריאה שונות עד ימינו. מאוחר יותר, במקורות מהתקופה הביזנטית דוגמת האונומסטיקון וכן במפת מידבא, מוזכר כפר גדול בדרך שבין לוד לירושלים בשם THAMNA המזוהה על ידי המחברים עם המקום שבו גזז יהודה את הצאן בסיפור על יהודה וכלתו תמר אם כי ייתכן ומדובר על שני אתרים שונים. במסגרת המופעים השונים של הטופונים הזה במרחב של יהודה, גם שאלת זיהוי מוצאו של "שמעון התימני" בספרות חז"ל הייתה חלק מהדיון- האם הכוונה לתמנה של דרום השומרון, תמנה בשפלת יהודה או אולי בכלל מקום אחר ביהודה (להלן).
לחילופין, היו (ר' יעקב עמדן למשל) שקראו את השם התימני עם צירי, כלומר שמעון שמקורו בארץ תימן וכך זה מופיע בכמה משניות מנוקדות עד ימינו. ההצעה הזו השתרשה די מהר ואפילו בנציקלופדיה יודאיקה השם באנגלית של החכם היה SIMEON OF TEMAN וכך עדיין מרבים לצטט עד היום. בויקיפדיה באנגלית כינוי שם החכם הוא כבר Simeon the Yemenite. היו שטענו שלו היה מדובר בשמעון מהעיר תמנה שמו היה "שמעון איש תמנה" אך בדומה ל-"יוסי הגלילי" או "נחום המדי", הכינוי "שמעון התימני" רומז לכך שמדובר על אדם שמוצאו הוא מחבל ארץ ולא משם מקום ספציפי. הרב ראובן מרגליות אף ביקש לטעון כי מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, ניתן להוכיח כי היו שני (!) חכמים בשם שמעון התימני, אחד עם חיריק ואחד בצירי. אולם, ראשית הניקוד הזה אינו מאושש בכתבי היד וכאמור ברור שרש"י עצמו קרא את זה עם חיריק. שנית, בספרות חז"ל לא מוכר כינוי "התימני" הקשור לארץ תימן (כך טען ספראי). באחד מכתבי היד של המשנה (LOW) מופיע השם "התבני" כשם החורבה תבנה/תמנה וזה חיזק את דעת החוקרים שהכוונה היא אכן לשם החורבה תבנה=תמנה אם כי זאת עדות יחידאית ובכל שאר כתבי היד השם הוא תמני/תימני. לפיכך, הדעה הרווחת אצל החוקרים היא ששם הלוואי "הת(י)מני" אכן מעיד על מוצאו ממקום בשם תמנה ביהודה והקריאה בצירה וההנחה שמדובר בשמעון מתימן אינה נכונה.
5. זיהוי "תמנה" בדור יבנה: כאמור, השם תמנה/תמנתה/תמני מוכר במקורות הספרותיים כבר במקרא אך גם מעבר לכך בימי בית שני ועד לתקופות המאוחרות יותר. שמעון התימני חי ופעל בשלהי דור יבנה עד ערב מרד בר כוכבא (גורלו לא ידוע), ואם אכן שם הלוואי הוא על שם עיירת מוצאו ועוד יותר אם המעשה במקרה שלנו אירע בעירו או שהוא פעל שם, אז צריך לחפש עדות למקום בשם תמנה בתחילת המאה השנייה לספירה. כאמור, בימי בית שני מוזכר השם תמנה בכמה הקשרים, כבר בתקופה ההלניסטית המאוחרות ובוודאי כאשר מדובר בעיירת המחוז תמנה בדרום השומרון בשלהי ימי בית שני.
6. תמנה=חורבת תבנה/תל תמנה בדרום השומרון: ההצעה הזו של שמואל קליין ואחרים אומצה על ידי רוב החוקרים עד ימינו, על סמך אזכור שם המקום במקורות ההיסטוריים השונים לפני דור יבנה ואחרי כן. לפני שנים אחדות, במסגרת סקר דרום שומרון החדש, האתר נסקר מחדש בידי דביר רביב ואחרים ("שרידים מתקופת בית שני ועד מרד בר כוכבא בתל תמנה שבדרום השומרון" במעבה ההר, תשע"ח) וכאמור לעיל, היה אמור לצאת לדרך מפעל חפירות באתר זה בשנה האחרונה. בין השאר התגלו גם ממצאים מהתקופה שבין המרידות אם כי גודלו של האתר באותה תקופה אינו ידוע לעת עתה, כך שייתכן והאתר המשיך להיות מיושב על ידי יהודים עד כדי כך שחכם בשם שמעון הוזכר בשם "התמני" על שם העיירה. אם היא הייתה יישוב משמעותי גם בתקופה הזו, ייתכן שהכינוי "התמני" ולא "איש תמנה" מלמד על כך שייתכן והוא לא היה מהיישוב הזה עצמו אלא מאחד היישובים הקטנים בתחום תמנה ולכן הוא כונה "התמני", כלומר שמקורו מאזור שקיבל את השם מהיישוב המרכזי באזור. היישוב היהודי בתמנה התקיים עד דיכויו של מרד בר כוכבא. כאמור, כפר גדול בשם THAMNA או THAMNITIKE בדרך שבין לוד לירושלים מוזכר גם במקורות הספרותיים המאוחרים מהתקופה הרומית-ביזנטית כאשר באותה העת המתיישבים באתר היו תושבים פגאנים לא יהודים.
7. תמנה=חורבת חושם בשפלת יהודה: כאמור, תמנה המקראית מסיפורי שמשון מזוהה כיום בתל בטש בשפלת יהודה בגבול שבין יהודה לפלשת. השם השתמר בחורבת תבנה ממערב לבית שמש של היום. לפיכך, היו כאלו , אולי בעקבות רש"י הנ"ל, שהציעו שגם שמעון הת(י)מני, הכוונה היא לחורבה הזו ולא לתמנה/תבנה בדרום השומרון. לפני שנים אחדות, בועז זיסו ואיתן קליין (חידושים בחקר ירושלים, הקובץ העשרים, תשע"ה 2014) חזרו לדון בשאלה הזו אגב דיון בתולדות חורבת חושם (ליד המכללה הלאומית לשוטרים של היום, אין קשר לחושם מלך התימני, אחד ממלכי אדום בספר דברי הימים) היושבת על פסגה נישאת. בסקרים שנערכו באתר לפני כמה שנים, התגלו שרידים של אתר מבוצר מהתקופה החשמונאית-הרודיאנית, מקוואות טהרה, וגם שרידי מערכות מסתור ומאגרי מים במדרונות הפסגה הבולטת. הם הציעו כי חורבת חושם היא תמנת/תמנה מרשימת ביצורי בקחידס ולא תבנה/תמנה בדרום השומרון שהייתה מחוץ ליהודה. ומה לגבי חורבת תבנה הסמוכה ממערב לחורבת חושם? המחברים ציינו כי בסקרים שנערכו במקום לא נמצאו שרידים לפני התקופה הביזנטית ומימי הביניים ולפיכך הם הציעו כי השם תמנה הקדום התחיל בתל בטש. בהמשך השם "נדד" לאתר המבוצר והנישא של חורבת חושם, היא "תמנה" של ביצורי בקחידס ורק בתקופה הביזנטית, השם "נדד" שוב לחורבת תבנה, 2 קילומטר מחורבת חושם והיא זאת שמשמרת את גלגולי השם הקדום. בהקשר לכך, ועל רקע הממצאים מהתקופה שבין המרידות שהתגלו במערכות המסתור באתר, הם הציעו (עמ' 158) כי מוצאו או מקום פעילות העיקרי של שמעון התימני שפעל כאמור בשליש הראשון של המאה השנייה לספירה עד ערב מרד בר כוכבא (גורלו לא ידוע) היה בחורבת חושם היא "תמנתה" היהודאית (להבדיל מזו בדרום השומרון) מהתקופה ההלניסטית והרומית. במובן הזה, למעשה הם קצת חוזרים אל מה שחשב רש"י בפירושו- מוצאו של שמעון התמני הוא המשך למקום פעילותו של שמשון חתן התמני אלא שהשם "תמנה" נדד מתל בטש אל חורבת חושם.
הפניות קריאה למעוניינים:
1. על הסקר של חורבת תבנה במסגרת סקר דרום השומרון, המאמר של דברי רביב ואחרים (במעבה ההר, קובץ שביעי, תשע"ח, 2017): https://biblewalks.com/.../Bemaabe-HaHar-7_Heb_Article-1...
2. ההצעה לזהות את תמנתה ואולי גם את מוצאו של שמעון התימני בחורסת חושם בשפלת יהודה, המאמר של איתן קליין ובועז זיסו (חידושים בחקר ירושלים כ תשע"ה, 2014): https://www.academia.edu/.../Klein_E._and_Zissu_B._2014...
3. על ההצעה לקרוא שמעון התימני בצירה וההשערה של מרגליות על שני חכמים בעלי שם זה: https://nosachteiman.co.il/%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7.../
