"תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה"ר ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו" (בבלי, שבת כא ע"ב)
*"הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת, מֻתָּר בָּעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עֲלִיָּה בִּכְלָל הַבָּיִת. הַנּוֹדֵר מִן הָעֲלִיָּה, מֻתָּר בַּבָּיִת" (משנה נדרים ז ד, בבלי נדרים נו ע"א)
1. הפרק השישי והשביעי של מסכת נדרים הנלמדות בימים אלו במסגרת הדף היומי הם פרקים רוויים בריאליה קדומה שמהוות דוגמאות פרטניות לדיון עקרוני בשאלה מה נכלל בלשון הנדר של האדם המציין סוג אוכל, לבוש, מגורים וריהוט. כמעט כל אחת מהדוגמאות המובאות במשניות (ובמקורות התנאיים והאמוראיים אחריהם) הם מקור מרתק לקולינריה, למלתחה, לחפצי הבית וכיוצא בזאת של קדמונינו. אחת מן הדוגמאות שהוזכרו במשנה ונלמדו שלשום בדף היומי מציינת מחלוקת בין החכמים ובין רבי מאיר, האם אדם שמציין בנדרו שהוא נודר "מן הבית", האם הנדר הזה כולל גם את "העליה" (לפי חכמים) או שה-"עליה" היא מרחב נפרד, לפחות בטרמינולוגיה של התקופה ולכן גם אם "הבית" אסור על האדם שנדר שלא להיכנס ל-"בית", מותר להיכנס ולהשתמש ב-"עליה".
2. כמו רבים, הדיון הזה ש-"נפל" על חנוכה, הזכיר לי מקור תלמודי מפורסם שמהווה את המקור לאחת ההלכות הבסיסיות של נר חנוכה- היכן יש להדליק את נר/נרות חנוכה. המקור הזה הוא חלק משלוש "ברייתות" ('תנו רבנן') הפותחות את שלושת הדפים הכמעט יחידים שעוסקים באופן מלא ורצוף בהדלקת נר חנוכה- לא במשנה או בתלמוד הירושלמי אלא בתלמוד הבבלי במסכת שבת (דפים כא-כג). הברייתא השלישית מזכירה שלוש אפשרויות למיקום ההדלקה- המצווה (כלומר, הדרך המובחרת) היא "פתח ביתו מבחוץ". ברם, כאשר אדם "דר בעלייה" (כלומר, אין לו פתח ישיר החוצה), הרי שבמקרה שלו ההנחיה היא "מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים" כדי לפרסם את הנס כמו זה שמניחה על פתח ביתו מבחוץ. האפשרות השלישית היא "בשעת הסכנה- מניחה על שולחנו ודיו". האפשרות הזו ורקעה ההיסטורי (שעת הסכנה- גזירות השמד אחרי מרד בר כוכבא או הסכנה של הכמרים הזורואסטרים ['חברים'] בבבל הסאסאנית) שנויה במחלוקת פרשנית ומחקרית רחבה והיו לה גם השלכות על המנהג היהודי במשך הדורות אך לא בכך נעסוק כאן (בפוסט לפני קצת יותר משנתיים כתבתי על הרקע ההיסטורי המשוער).
בהמשך, הן בתלמוד הבבלי והן במסכת סופרים, נוספו עוד הנחיות בקשר למקום ההנחה הרצוי- "אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח....והילכתא משמאל כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין" (שם כב ע"א). עוד עלתה הבעיה, מה קורה כאשר יש שני פתחים לחצר הפונה לרשות הרבים: "אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות. אמר רבא: לא אמרן אלא משתי רוחות אבל מרוח אחת לא צריך". המימרה האחרונה סיבכה גם את הפרשנים לגבי ההנחיה המקורית- "מניחה על פתח ביתו מבחוץ", שם לא הוזכרה החצר. לפי רש"י, ההנחיה המקורית אכן לא הייתה לרשות הרבים אלא כלפי החצר "שבתיהן היו פתוחין לחצר" (כך הוא פתר את הבעיה הפרשנית בין המקורות הללו) ואילו בעלי התוספות טענו שההנחיה הזו הייתה רק כאשר הבית פנה ישירות לרשות הרבים "אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר". מחלוקת זו העסיקה ראשונים ואחרונים שניסו להעמיד את מגוון המצבים של המדליק בבית ובעלייה והיו לה השלכות הלכתיות עד ימינו לגבי הדלקה בבנייני דירות או בבתים פרטיים (ליד הדלת או ליד השער לרחוב).
3. כאמור, כל הדיון הזה מצוי רק בסוגיה הבבלית במסכת שבת ולמעט הברייתא המקורית, הדוברים העיקריים הם אמוראים בבליים. בדור האחרון, חוקרים שונים של התלמוד הבבלי (פרידמן, בנוביץ, הרמן), טענו כי אף הברייתות שלכאורה הן מקור תנאי מארץ ישראל "חשודים" בכך שהם עברו עיבוד והתאמה לשונית וסגנונית (לשון "מהדרין" או "מהדרין מן המהדרין" למשל) והם ביקשו להבחין בין השכבה הארץ ישראלית המקורית ובין ההוספה הבבלית. לכך היו גם השלכות לא מבוטלות על תולדות מצוות הדלקת נר חנוכה בארץ ישראל ובבבל בתקופת המשנה והתלמוד. משה בנוביץ טען כי האפשרות השלישית ('ובשעת הסכנה- מניחו על שולחנו ודיו') היא הוספה בבלית אך ההנחיה המבחינה בין הבית והעלייה היא דווקא כן אותנטית שכן היא משקפת את הריאליה הארץ ישראלית המבחינה בין בית ובין עליה וגם עולה בקנה אחד עם עדויות חיצוניות מן המאה הראשונה לכך שהיהודים מדליקים נרות חנוכה בחזית הבית שלהם (לפי הפרשנות שלו במאמר קודם על הורדוס וחנוכה). לעומת זאת, ההערות של החכמים הבבליים על הדלקה בפתח החצר משקפת כנראה את הפרקטיקה בבבל, שם נהגו להניח את נר החנוכה על פתח החצר דווקא ולא על פתח הבית הפונה לחצר.
4. בואו נשוב כעת להבחנה הכללית בין בית לעליה כפי שנידונה במשנת נדרים שנלמדה שלשום. "הבית" בלשון חכמים הוא לאו דווקא מכלול הדירה כפי שאנחנו מתבטאים כיום אלא בראש ובראשונה החדר או החדרים במפלס הקרקע (ואכן לעתים הניגוד במקורות הוא בין "חדר" ל-"עלייה", ראו למשל משנת עירובין ו ו) אם כי כפי שעולה במשנה כאן ובמקומות אחרים, לעתים לא היה ברור מה נכלל תחת הקטגוריה הרחבה יותר של "בית". לעומת זאת, ה-"עליה" נזכרה עשרות רבות של פעמים במקורות התנאים והאמוראיים. בניגוד ל-"עלית הגג" המקראית או למונח בעברית המודרנית, אין הכוונה לחלל קטן בין הבית ובין הגג (מעין בוידעם לאחסון חפצים שאין מה לעשות איתם או חדרון נמוך ממש מתחת לגג) אלא לקומה השנייה של המבנה מעל "הבית" (בקומת מפלס הקרקע) ומתחת ל-"גג" (שהיה מרחב פעילות בפני עצמו ולא רק תקרה ליושבים מתחתיו).
5. כיצד נראתה "העליה" מתוך המקורות התלמודיים (עוד לפני העדות הארכאולוגית)? באופן כללי, מהמקורות התנאיים עולה שלא בכל "בית" הייתה "עליה" אבל זאת לא הייתה תופעה נדירה. בדרך כלל, מסתבר שהבית והעליה היו שייכים לאותו אדם או "בעל בית". למשל, היו מקרים שבהם כאשר הוא ביקש לבנות את העליה, זה היה עלול לגרום לסכסוך עם השותפים בחצר: "בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחינה לחצר שותפין. אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך ביתו" (משנה בבא בתרא ג ז). המקורות מזכירים במפורש מקרים שבו בעל הבית ובעל העלייה היו שני אנשים נפרדים, למשל: "הבית והעליה של שנים שנפלו. שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר... הבית והעליה של שנים. נפחתה העליה ואין בעל הבית רוצה לתקן. הרי בעל העליה יורד למטן עד שיתקן לו את העליה. ר' יוסה או'. התחתון נותן את התיקרא והעליון את המעזיבה" (משנה בבא מציעא י א-ב).
מקורות חז"ל (בעיקר לגבי שלהי ימי בית שני ובדור יבנה), מזכירים כמה "עליות" מפורסמים- "עליית בית אבטינס", "עליית בית חנניה בן חזקיה בן גרון" בירושלים, "עליית בית נתזה", "עליית בית אריס/עריס" או "עליית בית זונין" בלוד או "עליית בית גוריא" ביריחו. כמה מההכרעות והדיונים החשובים ביותר במשנה הוזכרו בהקשר לאותן "עליות" שהיו כפי שמסתבר, הקומה השנייה בבתים (או אולי וילות/בתי מידות) של אמידים ובעלי אמצעים, שבהן התארחו כמה מגדולי החכמים לדיונים הלכתיים, הכרעות או סעודות. בכמה מקורות עולה שהעלייה שימשה כמקום אחסון (למשל, העלייה של רבי יוסי בציפורי) או שהייתה מעין 'חדר עבודה' כפי שמסופר על צורות הדמויות שהיו בטבלה בעלייה של רבן גמליאל שהוא השתמש בהם במקרה של עדי חודש שראו את הלבנה. אותה "עליה" הייתה גם הרקע לסיפור תלמודי על עיבור השנה שאליו הוזמנו רק חכמים מובחרים (הסיפור בסנהדרין יא ע"א על שמואל הקטן) וייתכן גם שהביטוי "בני עלייה" (בבלי סוכה מה ע"ב) קשור לאזכורים של עלייה בהקשר של אותן התכנסויות בעליה. ככל שמתקדמים בציר הזמן, מתמעטות העדויות על התכנסות של חכמים ב-"עליה" כלשהי, ככל הנראה על רקע התמסדות חוג החכמים בתוך מבנים ייעודיים- בתי מדרש.
במשנת בבא מציעא לעיל הוזכר שבין הבית והעליה הייתה "תקרה" (קורות הבית/ החדר במפלס התחתון) ו-"מעזיבה" (שכבת הטיט והענפים כתשתית לרצפת העליה) או מקרה שבו רצפת העלייה (שיושבת על התקרה של הבית) "נפחתה". במקרה מסוים נזכרה 'ארובה' (חלל בנוי כלשהו) בין הבית והעליה: " ארובה שבין הב]ת לעלייה וקדירה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. בית שמי או'. הכל טמא. [ו]בית הלל אומ'. קדירה טמאה ועלייה טהורה. ר' עקיב(ה)['] או'. אף קדירה טהורה" (משנה אהלות ה ב ומקבילות). הזיקה הפיזית בין הבית והעליה היא מתבקשת אולם מן המקורות בדרך כלל עולה שמדובר על מרחבים נפרדים שלא היה ביניהם ושהכניסה לעליה לא הייתה דרך הבית- בדרך כלל לעלייה "נכנסו" (זאת הלשון הרווחת במקורות התנאיים) ולא "עלו" אם כי גם הפועל הזה כמובן קיים, מה שמלמד על פתח עצמאי מבחוץ לעלייה ואכן יש כמה מקורות שבהם נזכרים במפורש פתח העלייה בנפרד מפתח הבית, למשל: "שדה שאבד קבר בתוכה ובנה בה בית ועלייה על גביו. אם היה פיתחה של עלייה מכוון כנגד פתחו שלבית העלייה טהורה. ואם לאו העלייה טמאה" (משנת אהלות יז ג).
6. שמואל קרויס ("קדמוניות התלמוד", כרך ראשון, חלק שני) הציג את תמונת הבית והעליה אך ורק כמעט לאור מקורות חז"ל בטרם הצטבר הידע הארכאולוגי. היו חוקרים שהסתמכו גם על המימד האתנוגרפי ולמדו מהבית הערבי המסורתי על הבנייה המסורתית העתיקה אם כי בשחזור כזה קיימות בעיות מתודולוגיות מוכרות. בהדרגה, הידע הארכאולוגי המצטבר העניק את התשתית הארכאולוגית הריאלית של בתי המגורים העתיקים. למשל, השחזור המוכר של "בית רבי אבון" בפארק קצרין התלמודית התבסס על הממצא הארכאולוגי, המקורות התלמודיים ובתים מסורתיים בכפרי הדרוזים בצפון הגולן. יזהר הירשפלד במחקר שלו על בית המגורים (תשנ"ה) נעזר בבתים המסורתיים בדרום הר חברון בשילוב המחקר הארכאולוגי החדש והמקורות הספרותיים. בהמשך, המחקר הארכאולוגי המשגשג לא רק במגזר העירוני אלא גם במגזר הכפרי שהתמקד במכלולי מגורים העניק נתונים נוספים על טיפוסי בתי המגורים השונים (ועל שינויים רגיונאליים וכרונולוגיים) והפך בהדרגה למקור הידע העיקרי והמהימן ביותר לגבי צורתם ודמותם של בתי המגורים העתיקים. לפי אייל ברוך (2008), היו כמה טיפוסים עיקריים של בתי מגורים בארץ ישראל בתקופה הרומית כאשר הטיפוס הרווח במגזר הכפרי (או העירוני שאינו בן השכבה הגבוהה) היה של בתים סביב חצר משותפת (מלבנית/ריבועית או לא רגולרית) או כזו שניצבת בחזית הבית שהיא נפתחה לסמטאות ומבואות שהפרידו בין חצרות הבתים. החדר/ים סביב החצר כללו לעתים בתים בני קומה אחת אך במקרים לא מעטים, על אף שכמעט אף פעם הקומה השנייה לא שרדה, ישנן אינדיקציות ארכאולוגיות לקומה שנייה עם מספר דוגמאות נאות בעיקר בגליל המזרחי ובגולן (הבתים בסגנון הבנייה החורנית) אך גם באתרים כפריים אחרים בארץ יהודה בדרום הר חברון ובאזור עין גדי שוחזרו מבני מגורים בני שני קומות- הבית והעליה (ראו בספרו של יזהר הירשפלד על בית המגורים הארץ ישראלי בתקופה הרומית-ביזנטית). במקרים אלו, כאשר נחשפו עדויות לקומה שנייה, היו מקומות שגם התגלו שרידי גרמי מדרגות בנויים היישר מהחצר אל הקומה השנייה של הבית (ראו בתמונה ממירון למטה) אם כי כמובן אין לשלול מציאות של סולמות או אמצעי טיפוס אחרים שלא הותירו שריד. הדוגמא שמשכה את תשומת לבי ושבעצם גרמה לי להרהר מחדש על הברייתא הזו של נר חנוכה הייתה באיור של בית מגורים מהתקופה הרומית הקדומה בואדי חמאם שמוצג בתחילת מאמרם החדש של הדס שמבדל ועוזי ליבנר על "החדות" (על המאמר הזה בפעם אחרת בקרוב) שיצא ב-'קתדרה' האחרון ובו ניתן לראות כיצד מהחצר הייתה כניסה לבית עצמו במפלס הקרקע וגרם מדרגות שהוליך לפתח העליה.
7. הברייתא הנ"ל של חנוכה לא מזכירה חצר ועל פניו, קריאה פשוטה שלה מלמדת על כך שהיא מתארת בית הפונה החוצה לרשות הרבים ולכן גם ההנחיה למי שדר בעלייה, היא להדליק את נר חנוכה בחלון הפונה לרשות הרבים כמו פתח הבית בקומה שמתחת. דא עקא, כפי שאפילו רש"י עצמו העיר על כך (אבל לא בגלל הכרת הבתים של תקופת התלמוד אלא מאילוצים פרשניים הנ"ל), הריאליה הרווחת בארץ ישראל הייתה שמרבית פתחי הבתים/חדרים פנו אל החצרות ולא לרשות הרבים (במובן של הרחוב/רחבה או המבואות/סמטאות, לאו דווקא לרשות הרבים ההלכתית) אם כי היו מקרים כאלו. במקרה של מי שהיה בעלייה, מסתבר שגם לו בדרך כלל היה פתח ישיר לחצר באמצעות גרם מדרגות והוא לא נזקק לעבור דרך הקומה הראשונה "הבית", במיוחד כאשר מדובר היה בנכס בבעלות שונה. במובן הזה, בקשר להדלקת נר חנוכה לא היה אמור להיות הבדל בין בעל הבית ובין בעל העלייה ולכן ההנחיה בברייתא למי שדר בעלייה להניח בחלון הפונה לרשות הרבים נראית קצת מיותרת- פתח הבית והעלייה בדרך כלל היה מופנה אל החצר סביב הבית ולא אל הרחוב. לפיכך, אולי יש לשקול מחדש עד כמה הברייתא הזו כפי שהיא מוצגת בתלמוד הבבלי משקפת בצורה מדויקת את המציאות הריאלית-ארכאולוגית של הבית והעליה בארץ ישראל או את ההנחיה לגבי הדלקת נר חנוכה בבית ובעליה בארץ ישראל התנאית, אולם אני אשאיר את העניין הזה פתוח.
התמונות כדוגמא להמחשה: חצר וגרם מדרגות לקומה השנייה ברובע המגורים בחורבת מירון; איור של שחזור רובע המגורים בחורבת עתרי בשפלת יהודה; תכנית בית המגורים בחורבת אום אל עומדאן במודיעין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה