כאשר
עסקתי בשמואל קרויס ובתולדות ה-"ארכיאולוגיה תלמודית" מימיו ועד ימינו,
עלה גם שם נוסף של חוקר שעסק אחריו בנושא הזה בצורה מפורטת ויסודית אם כי מתוך
ביקורת על שיטתו של קרויס: יהושע בראנד (1975-1908). אם יצירת הדגל של קרויס הייתה
ה-"Talmudische
Archäologie" ( ובמהדורה העברית- "קדמוניות
התלמוד"), הרי שאין ספק שה-"מגנוס אופום" של בראנד היה המחקר המונומנטלי
שלו "כלי החרס בספרות התלמוד" שיצא לאור בתשי"ג (1953) בהוצאת מוסד
הרב קוק- ספר עב כרס של 630 עמודים שבו הוא בחן באופן יסודי את כל סוגי כלי
החרס שנזכרו בספרות התלמודית, תיאר אותם וניסה לזהות אותם תוך כדי תיאור אופי
השימוש והרקע ההלכתי והריאלי שלהם. הוא התחיל גם לעבוד על יצירה דומה, קצת פחות
רחבת היקף על כלי הזכוכית אך נפטר לפני שהספיק להוציא לאור. הספר יצא בסופו של דבר
שלוש שנים אחרי מותו (1978) ובו גם לוקטו מאמרים ומחקרים נוספים כמו גם ביוגרפיה
קצרה שכתב נח עמינח: "'ארכאולוג תלמודי' לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע
בראנד ז"ל". למי שקשה לו להשיג את המאמר ההוא, אל דאגה שכן הערך
בויקיפדיה אודותיו הוא למעשה סיכום (די ארוך...) של אותו מאמר ביוגרפי. הקריירה
המקצועית של בראנד הייתה מורכבת שכן כבר משלב מוקדם ובעיקר בשנות החמישית והשישים הוא
לא היסס להתעמת עם חוקרים לפניו ואפילו עם המורים שלו
בחוגים השונים באוניברסיטה העברית, מה שגרם נזק לא קטן לקריירה האקדמית שלו.
