בלוג על ההיסטוריה והארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד והממשק בין הממצא והמקורות
יום חמישי, 16 בנובמבר 2017
ה-"ארכיאולוגיה תלמודית" (Talmudische Archäologie) אחרי מאה שנה
יום ראשון, 5 בנובמבר 2017
"ביומוי דרבי אבון שרון ציירין על פסיפסס ולא מחי בידון" (חלק שלישי)
ברשומה הקודמת ראינו כיצד שני ההיגדים המעידים על הציורים על הקירות בימי רבי יוחנן ועל הפסיפסים בימי רבי אבון, שימשו כמוקד התייחסות מרכזי ולפעמים אפילו בלעדי במסגרת הדיון ביחס של חז"ל לממצאים האמנותיים שנחשפו בבתי הכנסת העתיקים. אלא שמי שמעיין ולו קצת בהקשר של ההיגדים הללו יגלה שספק אם רבי יוחנן או רבי אבון עסקו בכלל בבתי כנסת או במבנים ציבוריים וספק אם בכלל זה קשור לדיבר השני של עשרת הדברות. חלק מהחוקרים שהוזכרו שם, הכירו בכך שרבי יוחנן ורבי אבון לא בהכרח עסקו בבתי כנסת אך "יישמו" את ההיתר המתועד בהיגד הזה גם בנוגע לשאלה שניצבה בפני הארכאולוגים והחוקרים כאחד- כיצד להסביר את הממצאים האמנותיים בבתי הכנסת העתיקים מול הנורמות ההלכתיות שבמקרים אחדים נראית כנוגדת את ההלכה החז"לית או את הנורמות הדתיות מימי בית שני.
יום חמישי, 2 בנובמבר 2017
"ביומוי דרבי אבון שרון ציירין על פסיפסס ולא מחי בידון" (חלק שני)
גילוי הפסיפסים של בתי הכנסת העתיקים בנערן ובבית אלפא (ובהמשך גם ציורי הקיר בדורא אירופוס) ביחד עם גילוי "השורה האבודה" מהגניזה הקהירית שהתגלגלה ללנינגרד, הייתה נקודת המוצא לסוגיה שעמדה להעסיק את החוקרים מאז השנים ההם ועד ימינו. כפי שצוין בסוף הרשומה הקודמת, מאז ההשערות "הרומנטיות" של אפשטיין וקליין, היחס של החוקרים לעדות הזאת כמו ליחס בין בתי הכנסת עם הפסיפסים (בעיקר אלו עם גלגל המזלות והליוס) ובין חז"ל והספרות התלמודית, הוא הרבה יותר מורכב והרבה פחות "אידיאלי". מבלי להכנס לרזולוציות פרטניות ובמחילה ממספר חוקרים בעבר או בהווה, אני אראה עד כמה השורות הללו "כיכבו" במהלך הסוגיה הזאת וכיצד הן הובנו בידי החוקרים השונים עד ימינו אלה- המטרה היא לא להציג את סקירת המחקר אלא להראות עד כמה התפיסה שרבי יוחנן ורבי אבון עסקו בפסיפסי בתי הכנסת השתרשה במחקר והפכה לאחד מראשי הפינה של כל אלו שעסקו בשאלת יחס החכמים לאמנות (הדמות) בבתי הכנסת העתיקים.
יום שלישי, 31 באוקטובר 2017
"ביומוי דרבי אבון שרון ציירין על פסיפסס ולא מחי בידון" (חלק ראשון)
א. הפסיפסים הראשונים בבתי הכנסת הקדומים
בספטמבר 1918, פגז טורקי שנורה לעבר עמדות של הצבא הבריטי בגדתו הצפונית של וואדי נועימה ליד עין דויוק בסמוך ליריחו, חשף פסיפס עתיק. שנה אחרי כן, האתר נבדק בידי ארכיאולוגים בריטים שהעתיקו כמה מן הכתובות וב-1921 המבנה נחשף כמעט כולו בידי האבות הדומיניקנים ונסאן ולה גרנז' וזוהה לראשונה כבית כנסת עתיק. הוא "נחשף" מחדש אחרי מלחמת ששת הימים ב-1969 (או 1970), על ידי חייל ישראלי שחפר שוחה ונבדק בידי פסח בר אדון- זהו מבנה בסיליקאלי שנחלק לאולם תווך ושתי סיטראות שמתוארך למאה השישית לספירה. מספר כתובות שהתגלו בבית הכנסת העידו על הבונים והתורמים אך הגילוי העיקרי הייתה רצפת פסיפס באולם התווך שכללה שלושה ספינים- ספין אחד גדול של תשליבים הכולל דמויות של בעלי חיים; ספין עליון שכולל בין השאר שתי מנורות וארון הקודש ובתווך נמצא גלגל המזלות עם דמות הליוס במרכזו שבו הוא רוכב על מרכבה. הפסיפס לא התגלה במלוא הדרו שכן בדמויות האנושיות ובעלי החיים ניכרו סימני השחתה מכוונים (איקונקלזם). המבנה בנערן היה מבנה בית הכנסת הראשון שבו נחשף בית כנסת עם פסיפס ולא עוד אלא שזה גם פסיפס מצויר הכולל בין השאר אלמנט לא מוכר כמו גלגל המזלות עם דמותו של הליוס במרכזו. ואם מישהו חשב שמדובר על עדות חריגה, כעבור קצת פחות מעשר שנים התגלה בית הכנסת בבית אלפא עם מוטיב דומה בנוסף לסצינה מקראית ראשונה (עקידת יצחק). מכאן ואילך, התגלו עוד ועוד בתי כנסת עם פסיפסים- חלקם עם גלגל המזלות וחלקם בלעדיו וזה עוד לפני שנחשף בדורא אירופוס, מבנה צנוע שהשתמר באופן נדיר וכלל סדרה של ציורי קיר שהדהימו (ועדיין מדהימים) את החופרים כמו את כל מי שעסק בחקר בתי הכנסת העתיקים.
הירשם ל-
תגובות (Atom)