ההקפדה על דיני טומאה וטהרה בשלהי ימי הבית השני היא תופעה המוכרת מן המקורות הספרותיים-היסטוריים. בדור האחרון היא מוכרת היטב לאור הממצא הארכאולוגי, בעיקר על רקע מקוואות הטהרה וכלי האבן שהתגלו כמעט בכל אתר יהודי בארץ ישראל מסוף התקופה החשמונאית ובפרט בתקופה הרומית הקדומה. עוד לפני גילוי התופעות הארכאולוגיות הללו, היה מקור ספרותי אחד (אבל כמובן לא היחיד) שמצוטט כמעט בכל דיון בהקשר התרבותי, דתי וחברתי של שמירת הטהרה בימי הבית שני: ההיגד הוא בשמו של רבי שמעון בן אלעזר- "בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל". רק לדוגמא, תערוכה של כלי אבן מימי בית שני במוזיאון הכט ב-1994 (והקטלוג שלווה אליה) נשאה את השם: "פרצה טהרה בישראל" שמקורה הוא באותו היגד. גם ב-"שביל המקוואות" שנחנך לפני כמה שנים למרגלות שערי חולדה, ההיגד הזה הוא ה-"כותרת" של המבקר במסלול הקצר (בתמונה).
