בגיליון האחרון של קתדרה (175, ניסן תש"ף, עמ' 34-7), אשר גרוסברג, שהתמחה בחקר מקוואות טהרה קדומים מבחינה הלכתית, פרסם מאמר עם כותרת מסורבלת במיוחד: "מקוואות עם אוצר מהטיפוס של שתי בריכות שנקב או צינור מחבר ביניהן בימי הבית השני והמשנה". המאמר דן בסוג מאד מסוים של מכלולי מקוואות טהרה קדומים שאחד ממרכיביהם זוהה כ-"אוצר": בריכה אחת שימשה לטבילה ("מקווה") ומתקן/בריכה אחרת צמודה אליה, בדרך כלל בעלת נפח קטן יותר וללא מדרגות (אך יש גם מקרים אחרים) המחוברת ל-"מקווה" באמצעות נקב או צינור. ה-"אוצר" (אוצר השקה או אוצר זריעה) הוא כינוי הלכתי רווח למתקן שקיים עד ימינו במקוואות ובו מים שאינן שאובים (מים כשרים לטבילה) מחוברים למקווה הטהרה ומאפשרים להחליף ולרענן את המים בבריכת הטבילה גופה. השאלה היא אם גם במקוואות הטהרה העתיקים היה מתקן או בריכה מהסוג הזה- הדעה הרווחת מאז הזיהוי של המקוואות בידי יגאל ידין במצדה היא שאכן אותן בריכות/מתקנים צמודים למקווה המדורג שימשו בתור "אוצר קדום" שהזין או אפשר להחליף את המים הדלוחים בבריכת הטבילה גופה. אלא שלפני שנים אחדות, יונתן אדלר במאמר מפורט שיצא ב-2014 המבוסס על סעיף בעבודת הדוקטורט שלו (JJS, 65, 2014), שלל לחלוטין את הפרשנות הזאת וטען שמדובר ב-"מיתוס" שהשליך מהמציאות המודרנית (שראשיתה רק במאה ה-19) על המציאות העתיקה ושאותם מתקנים/בריכות שימשו לתפקידים אחרים ולא חלק ממערכת פתרון הלכתית של מקווה הטהרה. המאמר הנוכחי של גרוסברג הוא למעשה מאמר תגובה נרחב לאותו מאמר ובו הוא מבקש לשוב ולאושש את הפרשנות ההלכתית של המתקן הזה המכונה "אוצר" (אין ויכוח כי זהו כינוי מאוחר) ושזאת הפרשנות הסבירה וההכרחית ביותר של אותם מתקני מים. הויכוח הוא רווי בפרטים טכניים אך יש בו גם מימדים מתודולוגיים עקרוניים של פרשנות הלכתית לממצא קדום ועד כמה הממצא הארכאולוגי יכול להעיד על תפוצתם של כללים ועקרונות הלכתיים הנזכרים בספרות הרבנית הקדומה. בשורות הבאות, אני אנסה לתמצת בקצרה את עיקרי הויכוח והפרשנות המגוונת שקיימת באשר לאותם מתקנים שקיבלו את הכינוי "אוצר". אני מבקש סליחה מראש על הפוסט הקצת ארוך- לטובת העניין חילקתי לפסקאות ממוספרות עם כותרת קצרה בראש כל פסקה.
המאמר של גרוסברג (קתדרה 175, ניסן תש"ף): https://www.ybz.org.il/_Up.../dbsArticles/AsherGrossberg.pdf
המאמר של אדלר (JJS, 65, 2014): https://www.academia.edu/.../The_Myth_of_the_%C3%94%E1%B9...
1. זיהוי המקוואות והאוצר: הזיהוי של הבריכות המדורגות המטויחות באתרי עתיקות משלהי ימי הבית השני כמקוואות טהרה התחילו רק בחפירות מצדה בידי יגאל ידין בשנות השישים של המאה שעברה. בתיאור מפורסם בספר הפופולרי שלו על מצדה, הוא סיפר בהתפעלות (ואולי עם נימה דקיקה של ציניות) על כך שלאחר הזיהוי הראשוני של אותן מקוואות טהרה קדומים, הוא זכה לביקור חריג של רב ישיש מירושלים, הרב דוד מינצברג, מומחה מוכר למקוואות, שהגיע במפתיע למצדה, טיפס על שביל הנחש ומדד את המקוואות ה-"חשודות" לפני שאישר שהן "שופרא דשופרא שבע פעמים" מבחינה הלכתית. אלא שהמקוואות הראשונים שאותם זיהה ידין, בחומה הדרומית ובבניין המנהלה, שיוחסו לתקופת שהות המורדים הקנאים במצדה, היו למעשה סדרה של בריכות צמודות עם נקב או חור שחיבר ביניהם. מאחר ולפי ההלכה והפרקטיקה הקיימת במקוואות המודרניים, ניתן להכשיר מקוואות טהרה על ידי חיבור למתקנים/בריכות באמצעות צינור המכונים "אוצר", הוא גם אימץ את אותה טרמינולוגיה לאותן בריכות "הזנה" הצמודות לבריכות הטבילה (מכלול הבריכות/מקוואות בחומה הדרומית הוא מורכב ופרשנויות רבות הוצעו מאז לפונקציה של כל אחת מאותן בריכות מדורגות- לא נדון כאן בכך). בהלכה מוכרות שתי שיטות עיקריות להכשרה הלכתית של בריכות/מקוואות צמודים: (א) שיטת ה-"השקה" (אוצר השקה) שבה בריכת הטבילה ("המקווה") והבריכה השנייה ("האוצר") מתחברות ואפילו באופן חד פעמי באמצעות אותו נקב או צינור והופכים בכך (לפחות מבחינה משפטית) לישות אחת וכך ניתן להשתמש במים שאובים בבריכת הטבילה שכן באוצר יש כבר את הגודל המינימלי (ארבעים סאה- 500-300 ליטר פלוס מינוס) של מים שאינם שאובים על פי הדרישה ההלכתית; (ב) שיטת ה-"זריעה" (אוצר זריעה) שבה בריכת הטבילה מרוקנת. לבריכה השנייה ("האוצר") שבה יש ארבעים סאה של מים שאינם שאובים (הכשרים), מוסיפים כמות מים שאובים והיא גולשת מעל שפת הבריכה או עוברת (באמצעות הנקב או הצינור) אל בריכת הטבילה ובכך ניתן להשתמש ולהחליף את המים בבריכת הטבילה בכל סוג של מים. ידין סבר כי שיטת הכשרת המקוואות במצדה היה שיטת ה-"השקה" אך היו רבנים ואף אשר גרוסברג (שגם כתב את הפרק על המקוואות בפרסום המדעי של חפירות מצדה) שסברו שהשיטה שם הייתה שיטת ה-"זריעה". מסובך? זאת רק ההתחלה...
הפרק הקצר בספר של ידין על המקווה במצדה והביקור של הרב מינצברג (מתוך אתר דעת): http://www.daat.ac.il/.../mikvaot-atikim/yadin-hamikve.htm
2. מקוואות ללא אוצר: בהתחלה, לאור מכלול המקוואות במצדה והפרשנות שידין נתן לה, נדמה היה שמקווה טהרה עתיק צריך לכלול הן את המקווה עצמו והן את האוצר והחיבור של הנקב/צינור הצמוד אליו. אלא שדי מהר התברר כי רוב מוחלט של הבריכות המדורגות המטויחות כללו בריכה בודדת אחת בלבד בלי שום "מתקן עזר". בראשית העשור יונתן אדלר מנה כ-850 מקוואות טהרה קדומים (ב-1990 רייך ספר כ-300 מתקנים כאלו) אך כנראה שהיום מספרם כבר חצה את ה-1,000. הטיפוס הנפוץ ביותר הוא זה של הבריכה המדורגת הבודדת ושהתופעה של צמד בריכות צמודות המחוברות באמצעות נקב או צינור, היא תופעה די חריגה, לא יותר מעשרות בודדות במקרה הטוב, בעיקר במצדה וביריחו ועוד בכמה מקומות בודדים. בירושלים, העיר עם ריכוז המקוואות הגדול ביותר, התגלה מתקן אחד כזה (במכלול שממערב לבית המידות ברובע ההרודיאני) ולדעת גרוסברג, יש מתקן אחד חדש נוסף ליד מדרגות שערי חולדה שאותו פרסם כעת במאמר הנ"ל. אם אכן, תפקיד אותן בריכות צמודות למקוואות היה לשמש בתור "אוצר" הלכתי, מדוע מספרן הוא כה מצומצם? מדוע רוב המקוואות הן מטיפוס הבריכה הבודדת ומה קרה שם בכל מה שקשור להחלפת המים, בעיקר בימות הקיץ נטולי הגשמים? היו חוקרים (א"פ סנדרס) שטענו שמערכת האוצר + מקווה היא בעצם החמרה "פרושית" שתבעה להשתמש לטהרה במים שאינן שאובים אך אסכולות הלכתיות שונות כמו הצדוקים והאריסטוקרטיה הכהנית ורוב העם, הסתפקו בהיטהרות במים שאובים וממילא לא נדרשו לאותו פתרון הלכתי מורכב. היו חוקרים אחרים (למשל, אייל רגב) שסברו כי זה דווקא פתרון מקל ההולם את שיטת הפרושים אך הצדוקים (ובוודאי כת קומראן) שהיו מחמירים יותר, לא קיבלו את הפתרון ה-"פיקטיבי" הזה, אולי גם כחלק מהויכוח על ה-"ניצוק" (חיבור של נוזלים טמאים וטהורים), אם כי חוקרים אחרים הסתייגו מההקבלה הזו לעניין חיבור או עירוב מקוואות. חוקרים אחרים שללו את הזיהוי של ה-"אוצר" עם אסכולה הלכתית מסוימת כמו הפרושים ושיערו שברוב המקרים, נמצא פתרון מעשי אחר להחלפת המים הדלוחים בימות הקיץ בלי להזדקק ל-"אוצר". אולם, קשה היה למצוא הסבר מספק מדוע במקומות ובאתרים מסוימים, הטיפוס הזה היה נפוץ יותר ובאחרים הוא לא קיים כמעט בכלל.
3. האם המתקנים הללו הם "אוצר" הלכתי?: יונתן אדלר טען שהנחת היסוד של כל החוקרים הנ"ל אינה עומדת בפני הביקורת. עצם ההנחה שהתקבלה מאז ימי ידין כי מדובר בבריכות "הלכתיות" ששימשו כ-"אוצר" למקוואות גופם, פשוט אינה נכונה. הטיעונים שלו היו ארכאולוגיים וספרותיים כאחד- לדעתו, אם אכן תפקידם היה להזין ולהחליף את המים במקווה, מבחינה ארכאולוגית מדובר במתקנים שהצריכו מאמץ לוגיסטי נכבד וגם היו כרוכים בבזבוז מים משמעותי. בחלק מן המקומות, אותן "אוצרות" היו גדולים פי כמה מאשר הדרישה ההלכתית המינימלית של "אוצר" של ארבעים סאה (למשל הבריכות הצמודות ביריחו הן עצומות) ובחלקם, אפשר היה להסתדר עם אמות מהמעיינות בלי צורך לפתרון הלכתי מלאכותי מהסוג הזה. מבחינת העדות הספרותית, אין עדויות ישירות במקורות הספרותיים מימי בית שני על מתקן אוצר (למעשה, גם לא על מקווה בנוי או חצוב) ולא על סוג המים הנדרשים לטהרה, ובוודאי לא "השקה" או "זריעה". בהלכה התנאית יש עדות לפתרון תיאורטי של מקווה עליון ותחתון או שתי "מטהרות זו על גבי זו" (למשל, משנה מקוואות ו ח; תוספתא עירובין ח ח) שניתן להכשיר אותן באמצעות "השקה" אולם, מדובר על פתרונות נקודתיים, חלקם תיאורטיים למדיי, ולא על מערכת מסודרת הבנויה מלכתחילה לשם הכשרה של מקוואות טהרה באמצעות "אוצר" (כינוי שלא מופיע בכלל בספרות חז"ל בהקשר הזה). אדלר שיער שאותו ביקור של מומחה מקוואות, הרב דוד מינצברג, שגם העניק לידין באותה הזדמנות את הספר שלו על הכשרת מקוואות (ספר שהפך לספר יסוד בבניית מקוואות בימינו), גרם לידין לזהות את הבריכות הצמודות למקווה המדורג עם ה-"אוצר" המודרני ולהעניק להם בטעות את השם המאוחר. לפרשנותו של אדלר (וגם של סטיוארט מילר), חלק מאותן בריכות צמודות היו יכולות להיות מקוואות בפני עצמן, אחרות שימשו לאגירת מים ו/או צרכים תעשייתיים שונים או לשם בריכות שיקוע ובכל מקרה, מטרת הצינור ו/או החור הייתה לנצל את המערכת שקלטה את מי הגשמים או מאמת המעיין בלא צורך להתקין מערכת קליטה וניתוב נוספת. סוף דבר: ה-"אוצר" במקוואות הוא פיתוח מודרני ואין להשליך מהם על מתקני המים הצמודים למקוואות העתיקים- השימוש שלהם היה פונקציונאלי ולא הלכתי. לאחרונה, גם זאב ספראי בפירוש שלו על משנת מקוואות אימץ את הטענה של אדלר, לפיה ה-"אוצר" הוא פיתוח מודרני ושאת המקורות התנאיים הרומזים לשיטת ההשקה, הם לא ההסבר לקיומם של אותם מתקני מים הצמודים למקוואות הטהרה במצדה, יריחו ובמקומות נוספים.
4. מתקני המים הצמודים למקווה הם כן "אוצר": כאמור, גרוסברג, במאמר הנוכחי, מבקש להתמודד עם הטענות של אדלר ולאושש מחדש את הפרשנות "הרווחת" לשימוש של אותם מתקני מים הצמודים ומחוברים למקוואות הטהרה הקדומים. לטענתו, ההסברים החלופיים שהציע אדלר אינם מתקבלים על הדעת שכן רובם מתקני מים קטנים מכדי שימוש כמאגרים; בריכות שיקוע הן שונות ויש דוגמאות לכאלו בסמוך למקווה טהרה (למשל בהרודיון); לטענתו, השיטה הזו היא דווקא חסכנית במים והחלפת המים לא הייתה כרוכה בבזבוז משאבים. לפיכך, בהיעדר הסברים חלופיים מתאימים, הפרשנות המתבקשת היא "שיש לבחון את תפקודן מתוך צמידותן לבריכת הטבילה ולאור ההלכות שהכתיבו את בנייתה ודרך תפעולה- כלומר כאוצר שנועד להכשרת מים שאובים לבריכת הטבילה". (שם, עמ' 24). אם כן, מדוע לא השתמשו בשיטה זו בצורה תדירה יותר? לדעתו של גרוסברג, רמת ההיגיינה של הקדמונים הייתה שונה מזו של היום ולכן הם לא ראו צורך להחליף מים באופן תדיר ואילו את הפתרון הזה במקומות כמו מצדה או יריחו או הרודיון, הוא ראה דווקא על רקע פרשנותו כי השיטה הזו היא חסכנית בשימוש מים. כל זה לגבי הפונקציה השימושית-ארכאולוגית של אותם מתקני מים. אך מה בדבר העדות הספרותית?גרוסברג ביקש לטעון כי הספרות ההלכתית של חז"ל היא מהימנה גם לתקופה הקדומה ומעניקה את התשתית ההלכתית להסבר הפונקציונאלי-הלכתי של אותם מתקנים. אמנם, הכינוי "אוצר" אינו קיים בלקסיקון החז"לי, אך הכשר מקוואות בצורת השקה או זריעה המופיעים בספרות חז"ל, מקורם באותה מערכת הכשרה של צמד בריכות המחוברות באמצעות נקב או צינור המתועדות הממצא הארכאולוגי. לדעתו, חז"ל באופן טבעי מתייחסים למקרים מורכבים ולדילמות הלכתיות ולא מציגים מדריך מסודר לבניית מקוואות אך באמצעות הממצא הארכאולוגי ושילוב המקורות ההלכתיים, ניתן להבין הן את המתקנים הייחודיים הללו מחד והן את הרקע הריאלי של הדיונים ההלכתיים במקורות התנאיים.
5. מקוואות טהרה קדומים וההלכה של חז"ל: למעשה, הויכוח ביניהם הוא אפילו יסודי יותר- אדלר טען כי איננו יכולים להיות בטוחים לגבי העקרונות ההלכתיים שהנחו את בוני/חוצבי המקוואות הקדומים ושאי אפשר לדעת אם כלל העקרונות ההלכתיים המופיעים במשנת מקוואות, הם היו גם העקרונות ההלכתיים הקונקרטיים של המקוואות בארץ יהודה בשלהי ימי בית שני של ציבור שלא היה בהכרח חלק מחוג החכמים ולא "למד" את מסכת מקוואות. יש גישות מינימליסטיות יותר- סטיוארט מילר טען לפני כמה שנים (זאת טענה עקרונית רחבה שלו) שמלכתחילה, מקוואות הטהרה הקדומים המתגלים בממצא הארכאולוגי משקפים פרשנות עממית של הציבור הרחב לטהרה המקראית ואין לפרש אותם לאור עקרונות הלכתיים של חז"ל. הוא יצר הבחנה חדה בין העקרונות המנחים המגוונים של המקוואות הארכאולוגיים ובין העקרונות המנחים של המקוואות ה-"חז"ליים". אדלר סבור שבאופן עקרוני, היסודות ההלכתיים הבסיסיים של חז"ל ושל "צרכני הטהרה העממיים" היו משותפים וסביר להניח שחלק או רוב היהודים (אי אפשר לדעת לגבי כל מקווה ומקווה אם גם שם הקפידו על מים שאינן שאובים) יצאו מתוך גישה בסיסית שהמים הכשרים למקוואות היו צריכים להיות מים שאינם שאובים ובגודל מינימלי של ארבעים סאה או שלפחות אין ראיה לשיטה הלכתית אחרת השונה מן היסוד בקשר לסוג המים הנדרש להיטהרות במקווה. אלא שבמקרה דנן, אין הוכחה שלמתקנים הללו היה תפקיד הלכתי כחלק ממכלול מתקן טהרה ושה-"פטנטים" המופיעים במקורות חז"ל (השקה/זריעה) היו מוכרים או שיחקו תפקיד כלשהו באדריכלות המקווה הנפוץ בשלהי ימי בית שני. מים שאינן שאובים בכמות מינימלית של ארבעים סאה- כן; פתרונות מורכבים ומתוכננים של השקה וזריעה- לא.
כנגדו, גרוסברג מציג עמדה מקסימליסטית של שילוב מקורות וממצא ארכאולוגי- לטענתו, בניגוד לחוקרים (דוגמת סנדרס ומילר) שהטילו ספק בתפוצת הדרישה להשתמש במים שאינן שאובים במקוואות, ניתן לראות מתוך העדויות הספרותיות וגם הארכאולוגיות כי זאת הייתה הלכה המוסכמת על כולם- הדרישה שהמים יהיו לא שאובים ושהגודל המינימלי של המקווה הוא ארבעים סאה. לשם כך, הוא גם ניתח את אחת הפסקאות המעורפלות שבחיבור ברית דמשק שבו תוארו הלכת טהרה במים וביקש להסיק מכך ששתי ההלכות- הן הפסול של מים שאובים והן גודל מינימלי של ההיטהרות במקווה- היו מקובלות על כל שדרת החברה היהודית. כך, גם ניתן להסביר את המקוואות בממצא הארכאולוגי ובמיוחד את האגן הנמוך במדרגה התחתונה שלדעתו מעידה על הכמות המינימלית של מים שאינן שאובים. המסקנה שלו היא- אם שתי ההלכות הבסיסיות המופיעות "רק" בספרות חז"ל של פסול מים שאובים וכמות מינימלית של מים חיים במקווה (ארבעים סאה), היו מקובלות על כל או רוב החברה היהודית כבר בשלהי ימי בית שני, גם ההלכה השלישית- הכשרת מקוואות באמצעות השקה או זריעה- היא הלכה קדומה מימי בית שני והיא ההסבר המתבקש והסביר ביותר לאותם מתקני מים צמודים למקוואות הטהרה.
בקיצור, למרות הכותרת המסורבלת והנושא המסובך מבחינה הלכתית וטכנית, השאלה הקונקרטית של קיום "אוצר" במקוואות הטהרה הקדומים והאופן שבו יש לזהות ולפרש את אותם מתקנים, היא אחת הדוגמאות לסוגיה של שילוב ממצא ארכאולוגי, מקורות הלכתיים קדומים ומאוחרים ותופעה חברתית-ציבורית הבאה לידי ביטוי בתרבות החומרית.
