במשנה במסכת שבת שנלמדה לפני מספר ימים, נזכר מושג המוכר כיום לכל מי שמבקר באתר קדום אך גם מוכר בכפרים ערביים מסורתיים וחצרות ישנות בירושלים: "חוליית הבור". הכוונה היא לאבן המקיפה את פתח הבור החצוב, בדרך כלל אבן עגולה אך יכולה להיות גם מרובעת ובראשה חלל שדרכו באמצעות חבל ודלי מעלים את המים מהבור המטויח. הזיהוי הפשוט לכאורה הזה בין האבן על פי הבור ובין "חולית הבור" במקורות התלמודיים הוא למעשה זיהוי חדש יחסית שמיוחס ליחיאל מיכל פינס, שבין עיסוקיו המרובים והמגוונים, היו גם חידושי לשון ופירושם הריאלי של מונחים קדומים, על רקע היכרות מחודשת עם הריאליה של הבורות הארץ ישראליים ומנוגדת למסורת פרשנית ותיקה בת מאות שנים. הפירוש הריאלי של "חוליית הבור" הפכה לאחת הדוגמאות המובהקות לתרומת הריאליה והארכאולוגיה לפירוש מונח קדום שהתפרש בטעות באופן אחר בשל חוסר ההיכרות עם המציאות האותנטית של מכלול הבור הקדום. אולם, למען האמת, התמונה היא מורכבת יותר- לפני כמעט שלושים שנה דן יואל אליצור בהתגלגלותו של המונח הזה מן המקורות הקדומים ועד הפרשנות המודרנית והראה כי אין הכוונה לפירוש שגוי אלא לכך שכבר במקורות הקדומים יש שניות הנובעת מההבדל הריאלי בין הבור הארץ ישראל ובין הבור הבבלי שגרמו לגלגולו ועיצוב מחודש של המונח הארץ ישראלי הקדום בהתאם להווי הריאלי והלשוני של חכמי בבל ומשם לפרשנות המסורתית. הפרשנות "החדשה" הייתה אפוא סגירת מעגל- המונח שעוצב מחדש בבבל לאור ההווי שם, שב למובנו המקורי עם החזרה לארץ ישראל.
המאמר של יואל אליצור (לשוננו, נה תשנ"א, עמ' 73-55): http://www.daat.ac.il/daat/vl/yoelelizur/yoelelizur23.pdf...
1. "חוליית הבור" במקורות התנאיים: המונח מוכר עד היום על רקע משל שעדיין מוכר גם בפתגמים היום: "אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו" (בבלי ברכות ג ע"ב, סנהדרין טז ע"א ועוד) אולם, המונח עצמו "חולית הבור" (בכתבי היד מופיע על פי הרוב המילה חליא/חליה/חלית בלי "ו") מופיע כבר במקורות התנאיים במספר מצומצם של מקרים (המונח חוליה/חליא מוזכר בהקשרים רבים אחרים- אני מדבר רק על חולית הבור). אחד מהם הוא כאמור במשנה שבת (יא ב) שנלמדה לפני ימים ספורים בדף היומי: "...חוליית הבור והסלע שהן גבוהים עשרה ורחבים ארבעה. הנוטל מהם והנותן על גבם חייב. פחות מכאן פטור". חוליית הבור מוזכרת ביחד עם סלע כמקומות שאם הם בגובה ורוחב מסוים (10 טפחים על 4 טפחים), נחשבים לרשות הלכתית בפני עצמה שאסור להעביר ממנה לרשות הרבים או אליה. הם מוזכרים גם במשנת עירובין (ח ג) לגבי אנשי חצר ששכחו לעשות עירוב חצרות "חלית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים- במרפסת, פחות מכאן-בחצר" וכן מוזכר מקרה שבו חלון של בית עומד מעל פתח של בור הניצב ברשות הרבים: "בור ברשות הרבים וחולייתו גבוהה עשרה טפחים- חלון שעל גביו ממלאים ממנו בשבת" (שם י ז). במקרה אחר (תוספתא שבת טו יג) נידון מקרה שבו אדם נפל לבור בשבת ולא יכול לעלות בכוחות עצמו: "נפל לבור ואין יכול לעלות- עוקרין לו חוליה ויורדין ומעלין אותו משם ואין צריך ליטול רשות בית דין"- מותר אפוא "לעקור" את החוליה כדי להציל אדם שנמצא במצוקה בתוך בור בשבת (במקבילה בבבלי יומא פד ע"ב, מדובר על תינוק שנפל לבור). החוליה של הבור נזכרה גם בהלכות נזיקין- "חפר כראוי וכסה כראוי; עשה לו חוליא גבוהה עשרה טפחים...פטור" (תוספתא בבא קמא ו ו), מכאן שחוליה תקנית ("כראוי") היא אכן בגובה עשרה טפחים והתפקיד שלה הוא בין השאר גם למנוע נפילות של בני אדם לפתח הבור שניצב בדרך כלל ברשות הרבים אך גם בחצר. מוזכרת גם חולית הבאר: "חולית הבאר יש לה ארבע אמות" (תוספתא בבא מציעא יא טו) ובמקום אחר מוזכר גם דיון לגבי חלק חד של מחרשה שנשברה אך עדיין טמאה כי יש לה שימוש אחר- ניקוב החוליה של הבאר: "החרב שפרשה עם יתדות המחרישה, הרי זו טמאה מפני שהוא מנקב בה חליות של באר". עוד לפני המשנה, ישנה אפשרות שהחוליה של הבור מוזכרת כבר במגילת הנחושת: "בבור הגדול שבחצר, הפרסטלין בירכ קרקעו סתומ בחליא..." (עמ' 1, שורה 7-6), אמנם הדברים מעורפלים אך מוזכר כאן בור שקרקעו סתומה ב-"חליא" (?).
2."אין הבור מתמלא מחולייתו": כאמור, המונח מוכר בעיקר בזכות הפתגם במשל הפופולרי "אין הבור מתמלא מחולייתו" אך המובן המילולי של המשל עצמו הוא עצמו היה נתון בויכוח והוא עצמו קשור גם בפירושים של "חולית הבור" בשאר המופעים שלה בספרות התלמודית. יואל אליצור במאמר הנ"ל דן באריכות בפירושים השונים וציין כי יש לא פחות משישה פירושים שונים לאותו פתגם אך יש שניים מרכזיים: האחד, הוא הפירוש של רש"י שעוד קדם לו רבינו חננאל ואחרים: "העוקר חוליא מבור כרוי וחוזר ומשליכו לתוכה, אין מתמלא בכך", כלומר שמדובר בחפירת העפר של הבור והחזרתו לשם שאינו מספיק כדי למלא אותו מחדש. בהתאם לכך, רש"י על המשנה שלנו: "חולית הבור- קרקע חפירת הבור נותנין סביבותיו להקיף כמין חומה כמו שאנו נותנין היקף עצים או אבן סביב פי הבור". רש"י אפוא מכיר את האבן שעל פי הבור אך לפרשנותו, חולית הבור של המשנה היא העפר של חפירת הבור. הפירוש השני מובא גם הוא אצל רבינו חננאל ואצל בעלי התוספות שהכוונה היא למילוי הבור במים: "עוד ראינו מפורש אין הבור מתמלא מחולייתו- מן המטר היורד מן השמים עד שתמשך לו אמת המים מבחוץ" ושהכוונה "מחוליתו-מנביעתו. כלומר אין הבור מתמלא מן המים הנובעין בו" (רבנו תם) "שאין הבור מתמלא מים מן המקור הנמשך ונובע בתוכו- בתוך חוליתו" (רשב"א בשם רבינו תם). גם לפי הפירוש השני, החוליה אינה האבן שעל פי הבור אלא החלל שלו או כינוי למקור מים עצמי. הסיבה לפירושים הללו, היא לא רק דרך להבין את המשל אלא גם עולה לנוכח הפרשנות בבבלי שממנה הפירוש הזה כמעט מתחייב מאליו. לפי הבבלי אצלנו (צט ע"א-ע"ב), מופיע היגד בשמו של רבי יוחנן שגם מתחזק לאור ציטוט של ברייתא: "... דאמר רבי יוחנן. בור וחוליתה מצטרפין לעשרה. תניא נמי הכי. בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה אין ממלין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים. ואין שותין ממנה בשבת אלא אם כן הכניס לה ראשו ורובו. ובור וחולייתה מצטרפין לעשרה". בהמשך, גם נידונה שאלה: "בעי רבי יוחנן: בור תשעה ועקר ממנה חולייה והשלימה לעשרה מהו?...בור עשרה ונתן לתוכה חוליא ומיעטה מהו?". מהקשר הדיון כאן, עולה כי צירוף הבור והחוליה לעומק של עשרה טפחים, הכוונה אכן היא לגובה מצבור העפר התחוח של חפירת הבור ביחד עם גובה חלל הבור עצמו. מכאן גם עולה השאלה מה קורה אם גובה חלל הבור הוא תשעה ואדם "עקר ממנה חוליה", כלומר חפר עמוק יותר (עקירת החוליה- חפירת עפר הבור) או הפוך אם אדם החזיר את העפר החפור ("נתן לתוכה חוליא"). מאחר והדברים צוטטו בשם רבי יוחנן הארץ ישראלי ואף חוזקו בברייתא, הרי שמדובר אפוא בעדות מהימנה ולכן, גם הפתגם "אין הבור מתמלא מחוליתו" מתפרש בצורה פשוטה שהכוונה היא למילוי של הבור מהעפר שנחפר ממנו וניצב בסמוך אליו. מצד שני, עצם הכינוי "חולית הבור" שהפך לכינוי רווח והגובה הממוצע של עשרה טפחים, מעיד שלא מדובר סתם בעפר התחוח ואכן שמואל קרויס (קדמוניות התלמוד, חלק ב א, עמ' 101) שאימץ את הפרשנות המסורתית לאור הדיונים הנ"ל, שחזר את אופיה של החוליה כעיצוב מסודר של אותו שפך עפר סביבות הבור: "שנעתק החול ממקום החפירה ואחר כך כששופכים אותו סביבות הבור ומשטחים אותו דרך אומנות לעשות מחיצה לבור, נקרא גם בנין זה חוליא" (שם) אך לא מדובר סתם בשפיכת עפר הבור: "הרי שחולית הבור, לא צבור עפר בעלמא הוא אלא בנין מסודר והגון" (שם).
3. "חוליית הבור", פירוש חדש-ישן: הפירוש המסורתי הנ"ל שחוליית הבור הוא כינוי לעפר הבור או לחלל הבור שבו נאגרים המים, פינה את מקומו לטובת הריאליה המוכרת בארץ ישראל. כבר בספרו של קרויס (שלא היה בן ארץ ישראל), ישנה הערה חריגה של "המערכת" בהערת שוליים בסוגריים אחרי הדיון שלו: "כל הבאורים האלה למילת חוליה דחוקים וכבר ביאר י"מ פינס ז"ל על פירושה הנכון של "חולית הבאר" (או "הבור") שאינה אלא אבן עגולה וחלולה באמצעה הנתונה על פי הבאר למעלה כמו שיש לראות בעליל ברוב הבאות העתיקות הנמצאות בחפירות וכנהוג גם עכשיו בבארות א"י....והדבר פשוט וברור". גם אהרון הימן בספר שלו על אוצר דברי החכמים ופתגמיהם (תרצ"ג, עמ' 145) הביא את הפירוש הנ"ל בשמו של יחיאל מיכל פינס והציע שמא כוונת בעלי התוספות על אמת המים הממלאת את הבור הנ"ל תואמת את הפירוש הזה. כפי שגם כתב יואל אליצור: "הסכמה זו על פירושו של הביטוי נעצרה במקום אחד- בשערי ארץ ישראל. הפגישה עם ארץ ישראל ואורחות חייה בדורות אלו של שיבה ותחייה פקחה עיניים גם באשר לבור וחולייתו ומתוכה נתגבשה הדעה בכיוון אחר". ואכן, הפירוש הזה, לפיו חולית הבור היא האבן העגולה עם החלל במרכזה על פי פתח הבור, הפכה לפירוש המקובל, הן של פשט המשנה (אלבק, הרחבות לפירוש המשנה, עמ' 415-414 עוד התלבט בין הפירוש המסורתי ובין הפירוש החדש-ישן, ראו גם ספראי, משנת ארץ ישראל, שבת ב, עמ' 30-29) והן של הפתגם המפורסם- אין הבור מתמלא מחוליתו, הכוונה היא לכך שהמים היורדים לבור דרך פתח החוליה אינם מספיקים ויש צורך בהובלת מים באמצעות תעלות או אמות כדי למלא את הבור. גם עקירת החוליה הנזכרת לעיל, אין הכוונה לחפירת עפר חלל הבור אלא להזזת האבן מעל פי פתח הבור כדי להעלות משם אדם או תינוק שנלכדו בתוך חלל הבור. הדיון במשנה שחיבר את חולית הבור עם הסלע מעיד שמדובר על אבן ושהדיון במשנה כאן ובעירובין מתייחס אך ורק לחוליה עצמה שהייתה בדרך כלל גבוהה עשרה טפחים (כ-80 ס"מ בקירוב) ולפיכך, מעמדה ההלכתי של החוליה גופה ברשות הרבים או בחצר היה נושא לדיון הלכתי אצל החכמים.
4."חוליית הבור" בבבלי ובירושלמי: אם אכן, חולית הבור במקורות התנאיים, הכוונה היא לאותה אבן עגולה המונחת על פתח הבור (או הבאר), אז האם אכן שאר הפירושים בפרשנות המסורתית שהיו מקובלים עד "שערי ארץ ישראל", הם שגויים מיסודם? יואל אליצור במאמר הנ"ל, הראה בצורה משכנעת שלאו דווקא או שבעצם, ההבדל היה בין מהות הבור בארץ ישראל ובין זה שבבבל ובהתאם לכך, זה משתקף גם במקורות הקדומים. הבור הנזכר ברוב המוחלט של המקורות הארץ ישראליים (יש כמה חריגים), היה בור מים שנחצב בסלע בצורה פעמונית עם צוואר צר כלפי מעלה וטויח והיא חלק ממגוון חללים/מאגרים (בדרך כלל הצירוף הוא "בורות, שיחין ומערות"). הבור היה עמוק למדיי, וגובה עשרה הטפחים בוודאי לא התייחס לעומק הבור שהיה עמוק הרבה יותר. החוליה הייתה אכן האבן שעל פי הבור וכך יש להבין את רוב הדיונים במקורות הארץ ישראליים המציינים את גובהה הממוצע של עשרה טפחים פחות או יותר. כך למשל, במקרה שלנו, בירושלמי המימרה בשם רבי יוחנן היא "העומד והחלל מצטרפין בארבעה" (שבת יא ב יג ע"א) מתייחסת רק לרוחב החוליה לבדה- הרוחב הנדרש (ארבעה טפחים) כולל גם את החלק הפתוח/מנוקב ("החלל") וגם את הקוטר של גוש האבן ("העומד") שמצטרפים יחד לרוחב של ארבעה טפחים. לעומת זאת, הבור במקורות הבבליים היא בור חפור בחפירה יבשה לא עמוקה והבור לא היה בהכרח בור מים אלא בור אחסון למוצרים שונים ולכן הגובה שלו היה נמוך יחסית. החוליה הייתה בפרשנות הבבלי, אכן גוש עפר או אדמה שנחפר לטובת כריית הבור ואת "חוליית הבור" התנאית, הם פירשו כמחיצה או היקף של אותו עפר תחוח שניתן להוסיף אליו באמצעות "עקירת חוליא" (כלומר חפירת גוש עפר נוסף) או להחזירו לתוך הבור. לכן, הן המשנה, הן ההיגד של רבי יוחנן והן הברייתא, "התעצבו מחדש" לאור המציאות בבבל: "בור וחולייתה מצטרפין לעשרה"- לא רוחב החוליה לבדה אלא עומק הבור ביחד עם החוליה היו עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) או פחות, מציאות שאינה עולה על הדעת בבורות המים החצובים בארץ ישראל. את עולם המונחים והמושגים הם שימרו כפי שהיו בארץ ישראל אך התוכן והפירוש היה בהתאם להווי הבבלי.
5. בחזרה לפתגם "אין הבור מתמלא מחולייתו": הפתגם עצמו, כאמור, התפרש מחדש לאור הריאליה הארץ ישראלית אך כעת, משהתברר שהבור וחוליתו הובנו בדרכים שונות בארץ ישראל ובבל על רקע ההבדל הריאלי של חציבת או חפירת הבורות, גם יש מקום לכפילות בפירוש הפתגם. הפתגם מופיע רק במקורות בבליים ולא במקורות הארץ ישראליים. אליצור (במאמר הנ"ל) סבור כי במקור, אכן הפתגם מקורו בארץ ישראל ועוסק במילוי המים של הבור דרך הזרמה חיצונית. אלא שלאור המציאות השונה של הבורות היבשים החפורים בבבל, גם הפירוש של הפתגם עבר טרנספורמציה בבלית לפיה מילוי הבור הוא מעפר החפירה של כריית הבור. חכמי בבל המשיכו להשתמש בעולם המושגים של ארץ ישראל אך יצקו לו תוכן חדש- חולית האבן של בור המים הפכה לכינוי לגוש עפר כרוי של הבור החפור היבש. אני קצת פחות משוכנע שמקורו של הפתגם הוא בארץ ישראל- אם אכן, הכוונה המקורית היא למילוי הבור מהמים, העיקר חסר מן הספר: "אין הבור מתמלא (מים) מחוליתו". מפשט לשון הפתגם, "חוליתו" היא המקור למילוי הבור וגם לפי הפירוש הארץ ישראלי של "חולית הבור" (אבן), כיצד מילוי המים בבור קשור לאותה חוליה שבאמת אין לה שום פונקציה ישירה הקשורה למילוי המים בבור? הדוחק הלשוני הוא ניכר כפי שעולה בפירוש השני בשם בעלי התוספות ש-"תרגמו" את החוליה למקור נביעה של מים. לעומת זאת, ההווי הפרשני של הבבלי, לפיה הבור הוא חפירה יבשה לא עמוקה, החוליה היא אכן אותו עפר תחוח מחפירת הבור, גם הפתגם מתפרש בפשוטו כפירוש המסורתי המקובל אלא שהמציאות שהוא משקף, הייתה מציאות הבור החפור בבבל. האם לא עדיף לטעון שהפתגם מלכתחילה היא פתגם המשקף את עולמם של חכמי בבל, מופיע רק במקורות בבליים והולם את ההווי הריאלי של הבורות והחוליה לפי הפרשנות הבבלית? לי נראה כאפשרות סבירה יותר מאשר שמקור הפתגם הוא בארץ ישראל.
בקיצור, בפעם הבאה שאתם מבקרים באתרים קדומים ואתם/אתן/מדריכים/מורי דרך מבקשים להסביר את הריאליה של הפתגם "אין הבור מתמלא מחוליתו" לנוכח חולית הבור מעל פתח הבור, צריך לקחת בחשבון שאמנם "חוליית הבור" היא אכן משקפת את הווי הבורות בארץ ישראל, אך שבמקרה של הפתגם המפורסם, יש אפשרות סבירה שבכלל מדובר בפתגם ההולם את הווי הבורות בבבל ולא בארץ ישראל...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה