בפרק החמישי של מסכת עירובין, בעיצומם של הדיון בפרטי הלכות עירובי תחומין המסובכים, מופיעה משנה שעל פניה עוסקת בדין חריג של עירוב חצרות בעיר:
"עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים, מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ; וְשֶׁל רַבִּים וְנַעֲשֵׂית שֶׁל יָחִיד, אֵין מְעָרְבִין אֶת כֻּלָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה חוּצָה לָהּ כְּעִיר חֲדָשָׁה שֶׁבִּיהוּדָה שֶׁיֶשׁ בָּהּ חֲמִשִּׁים דִּיוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים".
המשנה דנה באופציה הלכתית שעד כה לא הוזכרה בשום מקום במשנה: עירוב כללי אחד ל-"עיר" שבמסגרתו היא כולה תיחשב כחצר אחת ושיהיה אפשר לטלטל בה בשבת כמו שאפשר לטלטל מבית לחצר או מבית לבית במסגרת "עירוב חצרות". אולם, המשנה מבחינה בין שני סוגי "עיר": 'עיר של רבים' ו'עיר של יחיד' או יותר נכון דנה בשינוי מעמדה של אותה עיר: עיר של יחיד שהפכה לעיר של רבים או להיפך. באופן עקרוני, מהמשנה עולה כי האופציה הזו של עירוב אחד כללי לעיר תקף דווקא ל-"עיר של יחיד" גם אם היא בהמשך "נעשית של רבים" בעוד במקרה ההפוך, "של רבים ונעשית של יחיד", אי אפשר להשתמש באופציה הזו אלא אם כן מוסיפים לאותה "עיר של יחיד" נספח חיצוני בנוי "כעיר חדשה שביהודה" ('עיר אחת היתה ביהודה וחדשה שמה', בבלי עירובין ס ע"א) או "שיור" (זה הכינוי ההלכתי המקובל) שבו אין עירוב כללי. בתוספתא (ובברייתא בתלמודים) הובא מקרה נוסף או שמא הוא דוגמא לשינוי שאירע כאשר "דרך הרבים" (כינוי לדרך ציבורית רחבה יחסית) עברה באמצע "עיר של יחיד" שהפכה בכך ל-"עיר של רבים": "עיר של יחיד שנעשית של רבים ודרך הרבים עוברת בתוכה- כיצד מערבין אותה? נותן לחי מיכן ולחי מיכן או קורה מיכן וקורה מיכן ומערבין ונושאין ונותנין באמצע". באותה הלכה בתוספתא יש גם אפשרות חריגה של "עירוב כולה" גם לעיר של רבים אך זה רק במקרה שהיא סגורה כמעט לחלוטין בחומה ויש לה רק פתח יחיד: "עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה".
על הפרשנות והרקע הריאלי למשנה זו וגם על המשך הפרשנות ההלכתית עד ימינו, ראו בעבודת הדוקטורט של בועז הוטרר (אונ' בר אילן, תשע"ג, בפרט עמ' 51-46): http://asif.co.il/.../kitvey-et/avodod/avodot-tlmod/100.pdf
אולם מה ההבדל בין "עיר של יחיד" ובין "עיר של רבים", מה זה בכלל האוקסימורון של "עיר של יחיד"? כאן הפרשנים המסורתיים נחלקו והציגו שתי אפשרויות שהיו להם השלכות הלכתיות לא מבוטלות עד ימינו: גישה אחת (רש"י הוא הנציג המוכר שלה) סברה שההבדל הוא במספר האוכלוסין בעיר והנגזרת ההלכתית מכך- ב-"עיר של יחיד" יש מספר קטן יחסית של תושבים (לפי ההגדרות ההלכתיות של רש"י) ואין בה את הסממנים ההלכתיים של "רשות הרבים" כפי שהוגדרו על ידו במקומות אחרים. לעומת זאת "עיר של רבים" היא עיר בעלת סממנים ניכרים של עיר גדולה במספר התושבים ובאלמנטים שבה (כגון שווקים) שמוגדרת כרשות הרבים ולפיכך השינויים שנזכרו במשנה הם של גידול או מיעוט דמוגרפי באותה יחידה יישובית. לעומת זאת, גישה שנייה (הרמב"ם, הרמב"ן וחלק גדול של הראשונים) סברה שמדובר בהגדרות משפטיות של בעלות: "עיר של יחיד" היא יישוב או כפר אך הוא בבעלות פרטית של עשיר שבו התושבים הם שכירים שלו והשינוי הנזכר במשנה הוא שינוי בעלות כגון שהתושבים קנו מהבעלים את הבתים שלהם, זה הפירוש הרווח יותר עד היום. התלמוד הבבלי על אתר, הביא מספר דוגמאות ל-"עיר של יחיד" המוכרות מבבל כגון "דיסקרתא דריש גלותא" או "דיסקרתא דנתוזאי/נתן אויאר" שבני האדם הרבים נכנסו לשם אך השם הפרטי של המקום עדיין נשמר.
במחקר הוצעה אפשרות נוספת שגם קיבלה ביטוי ארכאולוגי שנדון בהרחבה גם בספרות המחקר: "עיר של יחיד" איננה יישוב כפרי או עירוני אלא שהכוונה לאחוזה או בית אחוזה, מעין וילה רומית. כבר לפני שנים רבות, הציע חוקר המשפט העברי אשר גולאק כי המונח "עיר של יחיד" במשנתנו הכוונה לכך מדובר ב-"אחוזות גדולות". הוא קשר לכך גם את הדיון במשנת בבא בתרא ד ז העוסקת בפרטים הכלולים במכירת נדל"ן: "המוכר את העיר, מכר בתים, בורות, שיחין, ומערות, מרחצאות ושובכות, בית הבדין ובית השלחין, אבל לא את המטלטלין. ובזמן שאמר לו, היא וכל מה שבתוכה, אפילו היו בה בהמה ועבדים, הרי כולן מכורין. רבן שמעון בן גמליאל אומר, המוכר את העיר, מכר את הסנטר". האפשרות של "מכירת העיר" מתבארת היטב אם נבין שאין הכוונה ל-"עיר" במובן של כפר/עיירה אלא במובן של אחוזה חקלאית גדולה והדיון במרכיבים השונים כולל העבדים וה-"סנטר" (השומר/פקיד במנהל האחוזה) של אותה "עיר". גולאק קשר זאת להלכה הנזכרת בירושלמי במקום אחר העוסקת ברכישת עיר: "הלוקח עיר בארץ ישראל כופין אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה", לאזכורים נוספים השונים של "עיר" במובן שונה מהמובן המקובל ולמסורות האגדיות על העיירות הרבות שהיו למלך ינאי או לרבי אלעזר בן חרסום- אין הכוונה לעיירות במובן של Towns אלא של Estates. "עיר של יחיד" במשנתנו היא אפוא מכלול אחוזה חקלאית שכלל יחידות מגורים, שירות, מתקנים ומערות והדיון הוא במקרים שבהם המכלולים הללו השתנו והפכו ל-"עיר של רבים"- כפרים ו/או עיירות. המקרה ההפוך הוא יותר מסובך- כאן אולי מדובר על עיר שנפגעה והפסיקה להיות "עיר של רבים" ובמקומה קמה "עיר של יחיד", אחוזה חקלאית גדולה. דוגמא אפשרית כזאת היא חורבת עתרי בשפלת יהודה שהייתה כפר יהודי עד תום מרד בר כוכבא ובתקופה הרומית המאוחרת הייתה שם אחוזה חקלאית מקומית, אולם כאן מדובר על שינוי דתי-אתני בעקבות חורבן היישוב הקדום, לא על זה מדברת המשנה.
המאמר של יזהר הירשפלד (קתדרה 80 תשנ"ו): https://www.ybz.org.il/.../dbsAttachedF.../Article_80.10.pdf
ההסבר הזה, לפיו המשנה מתארת שינוי דפוס יישוב מסוג אחד ("עיר של יחיד") לסוג הנפוץ יותר ("עיר של רבים") שירת גם את הארכאולוגים שעסקו בתופעת מבני השדה מהסוג של בתי חווה או אחוזות שהתגלו בחפירות הארכאולוגיות בארץ ישראל. כבר לפני שנים רבות, הארכאולוג שמעון אפלבאום שניתח את המצב האגררי של האדמות בארץ ישראל בעת העתיקה, שיער שהכינוי "עיר" בחלק ממקורות חז"ל, מתייחסים לאחוזות חקלאיות ממלכתיות או בבעלות אמידים ומקורבי השלטון עוד מהתקופה ההלניסטית והחשמונאית ועד התקופה הרומית. חלק מהקושי היה כי ככל שהתגלו עדויות ארכאולוגיות לבתי חווה או אחוזות חקלאיות (מבלי להיכנס כאן לפרטי ההבדלים ביניהם), היה קושי למצוא להם הד במקורות הספרותיים או בכלל כינוי ברור. עד היום, החוקרים חלוקים בשאלה אם הכינוי הרומי "וילה" (Villa) הולם את שרידי בתי האחוזה מהתקופה הרומית שהתגלו ביהודה, בשומרון, ובאזורים אחרים בארץ ישראל. הכינוי המשנאי החריג והמוזר משהו "עיר של יחיד" והמקבילות הבודדות שלו, פתחו צוהר לאופן שבו בני הארץ כינו את אותם בתי אחוזה. יזהר הירשפלד (קתדרה 80, תשנ"ו) שחקר את דפוס ההתיישבות הנפוץ (לדעתו, העיקרי) של בתי חווה ואחוזות חקלאיות בארץ יהודה בתקופה הרומית הקדומה והיעלמם בתקופה שאחרי כן, טען (בעקבות אפלבאום) כי "המונח המשנאי שניתן לבית האחוזה הוא ככל הנראה 'עיר של יחיד', ומרכיביו השונים המפורטים במשנה...תואמים את מרכיביהם של בתי האחוזה מתקופת הבית השני שנמצאו באתרים כמו קלנדיה שמצפון לירושלים וחורבת עקב ברמת הנדיב. יש לשער שהדיון במונח 'עיר של יחיד' וביישומו במציאות היום-יומית כפי שהוא עולה מתוך ההלכה התנאית משקף את ימי הבית השני. בהלכה המאוחרת יותר של תקופת האמוראים הדיון בנושא זה נעלם כמעט לחלוטין. דומה כי הטעם לכך הוא שבתי אחוזה יהודיים היו לנחלת העבר" (שם, עמ' 13-12).
זאב ספראי (קתדרה 89, תשנ"ט) הציג שחזור יישובי-היסטורי מעט שונה- הוא טען כי על אף התפוצה הנרחבת (יחסית לתקופה הרומית המאוחרת) של בתי החווה והאחוזות החקלאיות כמו של מבני שדה מהסוגים השונים האחרים (בתי חווה מבוצרים/ חוות מוגנות וכדומה) באזורי היישוב היהודי בארץ יהודה, זה לא היה הטיפוס העיקרי של דפוס היישוב בארץ יהודה בשלהי ימי בית שני והיו גם כפרים ועיירות שהתגלו בחפירות ארכאולוגיות חדשות (המאמר נכתב בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, מאז נחפרו עוד מספר שרידי כפרים משלהי ימי בית שני- על כך אפשר לקרוא בקצרה בספר של אשל וזיסו על מרד בר כוכבא, עמ' 22-20). לדעתו, גם אחרי חורבן בית שני ומרד בר כוכבא, התופעה של בתי חווה/אחוזות חקלאיות (ההבדלים ביניהם משקפים מעמדות סוציו-אקונומיים שונים) ואולי גם טיפוס נוסף של "כפר פרטי" בבעלות של אדם אמיד, לא נעלמו לחלוטין מהנוף היישובי היהודי אך הם היו חריגים במרחב היהודי. אגב כך, הוא דן בכינוי של "העיר" בספרות חז"ל (שם, עמ' 17-15) במקומות שבהם נראה שאין הכוונה ל-"עיירה" במובן המקובל והגיע למסקנה כי המונח "עיר של יחיד" (או "עיר" בהקשר הזה) כוונתו למקבץ או מכלול מבנים מחוץ לעיר ושסביר להניח שהכוונה היא לבית אחוזה בבעלות של אדם עשיר ולא לבית חווה פשוט יחסית. בנוגע לטענת הירשפלד כי המינוח "עיר של יחיד" משקף את ימי הבית השני ונעלם לאחר מכן, ספראי (שם, עמ' 36-35) דחה את ההוכחה הספרותית הזו וטען כי יש רמזים לכך שתופעה זו המשיכה ושבהקשר של "עיר של יחיד", היא נזכרת עדיין בדיון של חכמי דור אושה, כך שהמונח הזה היה עדיין מוכר במאה השנייה לספירה כמונח "חי". המגמה הכללית בדפוס היישוב היהודי הייתה אכן מעבר מ-"עיר של יחיד" (אחוזות או מכלול בנוי בשדה) ל-"עיר של רבים" (עיירות אם וכפרי בת) והיו לכך שלל סיבות ולאו דווקא ההיבט הקהילתי שאותו הדגיש הירשפלד, אך מסתבר שהם לא נעלמו לחלוטין. אחת הדוגמאות המעניינות הטריות היא בית האחוזה שנחשף בשנים האחרונות בתל רכש שבגליל התחתון מהתקופה שבין המרידות.
על האחוזה ואולי מבנה בית כנסת בתל רכש כתבתי פוסט לפני יותר משנתיים: https://www.facebook.com/talmudandarchaeology/posts/6053514998483427
היו שהציעו (רננה אילן, קתדרה 119, תשס"ו, עמ' 48-47) כי המשנה שלנו משקפת תהליך קדום יותר כבר בשלהי ימי הבית השני- היעלמם או ירידה במספרם של חוות חקלאיות או של מבנים בודדים לטובת טיפוס של כפרים מכונסים במהלך המאה הראשונה לפני הספירה או קצת לאחר מכן, אולם זאת עשויה להיות תופעה שקשורה לאזורים מסוימים בארץ יהודה ובסביבות ירושלים (ראו מאמרו האחרון של אייל ברוך ב-"ספר ירושלים", כרך שני, על סביבות ירושלים בשלהי ימי בית שני). האפשרות שתופעה זו של אחוזות או חוות חקלאיות לא עברה מן העולם לא רק עולה מתוך המקורות הספרותיים- ייתכן וכפי שטען חגי עמיצור בעבודות הדוקטורט שלו (בר אילן, תשס"ו), חלק מהאתרים הארכאולוגיים שהתפרשו בעבר כשרידים של כפרים קטנים לא היו אלא חוות/אחוזות מקומיות בדרגות שונות. לדעתו, מהמחקר הארכאולוגי עולה כי בתקופה הביזנטית הנוף של בתי אחוזה וחוות חקלאיות מסוגים שונים כנראה שהייתה נפוצה הרבה יותר מאשר בתקופה הרומית וזה כנראה בא גם לידי ביטוי במקורות ספרותיים מהתקופה המאוחרת שבה המציאות הזו באה לידי ביטוי הרבה יותר תדיר במקורות הספרותיים ובכינויים של אותן אחוזות.
הכרך הראשון של עבודת הדוקטורט של חגי עמיצור: https://cdn-cms.f-static.net/.../normal_5ec3dc83af5d2.pdf
אני אישית לא משוכנע לחלוטין כי המשנה עצמה בכינוי "עיר של יחיד" התכוונה כאן לבית אחוזה חקלאית או שיש כאן רמז לתופעה יישובית ריאלית קדומה ו/או לתהליך יישובי של שינוי דפוס היישוב מבתי אחוזה וחוות חקלאיות לטיפוס הכפר המכונס. לא שהם לא קרו בפועל אלא שאני לא משוכנע שעל כך מדברת המשנה. הרושם שלי הוא שהמשנה כמו במקרים רבים במשנת עירובין, מציגה במקרים רבים מקרי קצה או דילמות הלכתיות שאינן בהכרח (בלשון המעטה) משקפות התרחשויות מציאותיות-יישוביות "נורמליות". כדאי לזכור את הרקע ההלכתי הבסיסי שהעסיק את החכמים כאן ולא ההיסטוריה של שינוי דפוס היישוב הרווח בעבר אל ההווה: העירוב הבסיסי המוזכר במקורות חז"ל היה "עירוב חצרות" ו/או "שיתוף מבואות" נקודתי של בני החצר והמבוי, אבל לא עירוב אחיד לכל העיר (במובן של כפר או עיירה)- זה המקום היחיד שמוזכרת אפשרות כזו וגם באופן מאד קונקרטי וספציפי. כדי להגיע לרלבנטיות של האפשרות החריגה של "עירוב אחיד" ליישוב היה צריך ליצור או להשתמש ביחידה יישובית ייחודית: "עיר של יחיד". יכול להיות שאכן, כפי שהציעו החוקרים הנ"ל, זה כבר היה כינוי מוכר לאחוזה חקלאית או מכלול מבני מגורים של אדם פרטי (אולי כזה שהיה נפוץ יותר בחברה הלא-יהודית באותה העת) ויכול להיות שזה חלק מהשיח הבית-מדרשי התיאורטי שבו עולות אפשרויות תיאורטיות כדי לחדד את ארגז הכלים ההלכתי. מכאן ואילך, כבר עלו אפשרויות שונות כגון אלו שעלו במשנה- למשל המציאות שבה "עיר של רבים" הפכה ל-"עיר של יחיד" ובה היחיד בונה "הרחבה" לאותה "עיר של יחיד" היא קרוב לוודאי קונסטרוקציה הלכתית בתוך דיון שבעיקרו הוא הלכתי-תיאורטי עקרוני. התקדים הזה שהוזכר במשנה, הפך בהמשך לאופציה הלכתית מעשית, תלוי בהגדרות השונות לגבי מה זה "של יחיד" או "של רבים" כפי שזה כבר מופיע בתלמוד הבבלי על אתר ובספרות הרבנית וההלכתית עד ימינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה