הפרק הרביעי של מסכת פסחים עוסק במנהגים מקומיים וביחס שבין ההלכה הפורמלית למנהג המעשי הלוקאלי. אגב דיון בעקרון המנחה של "דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהן", מובא קובץ מעשים שמהם עולה המציאות שבו החכם נפגש עם מנהג או פרקטיקה מחמירה יותר ממה שההלכה מתירה. המקור הוא בתוספתא מועד קטן והוא מופיע בעיבוד דומה אך שונה בפרטים שונים, גם בירושלמי וגם בבבלי אצלנו (דיון נרחב על כך אפשר לראות בביאור של אהרן עמית על הסוגיה במסגרת הפירוש המדעי של איגוד התלמוד). אני אצטט את המקור בתוספתא מועד קטן:
"יושבין על ספסל של גוים בשבת שבראשונה היו אומ' אין יושבין על ספסל של גוים בשבת עד שבא ר' עקיבא ולימד שיושבין על ספסל של גוים בשבת
(1) ומעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על ספסל של גוים בשבת בעכו אמרו לו לא (היינו) היו נוהגין כן להיות יושבין על ספסל של גוים בשבת ולא רצה לומר מותרין אתם אלא עמד והלך לו
[בבלי: ומעשה ברבן גמליאל שישב על ספסלי נכרים בשבת בעכו ולעזה עליו כל המדינה אמרו מימינו לא ראינו כך נשמט על גבי קרקע ולא רצה לומר להן מותרין אתם]
(2) מַעֲשֶׂה בִּיהוּדָה וְהִלֵּל בָּנָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנִּכְנְסוּ לִרְחֹץ בְּכָבוּל. אָמְרוּ לָהֶם לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין לִהְיוֹת רוֹחֲצִין שְׁנֵי אַחִין כְּאֶחָד! לֹא רָצוּ לוֹמַר לָהֶם מֻתָּרִין אַתֶּם אֶלָּא נִכְנְסוּ וְרָחֲצוּ זֶה אַחַר זֶה
[בבלי: ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שניהם כאחד בכבול ולעזה עליהן כל המדינה אמרו מימינו לא ראינו כך ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר להן מותרין אתם]
(3) שוב מעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שהיו יוצאין בקורדקיסין של זהב בשבת בבירי אמ' להם לא היו נוהגין כן להיות יוצאין בקורדקיסין של זהב בשבת לא רצו לומר להם מותרין אתם אלא שלחום ביד עבדיהם
[בבלי: ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי ולעזה עליהן המדינה ואמרו מימינו לא ראינו כך ושמטום ונתנום לעבדיהן ולא רצו לומר להן מותרין אתם] ".
הקובץ מכיל שלושה מעשים- אחד שבו היה מעורב רבן גמליאל והשני שבו היו מעורבים בניו הנקובים בשמותיהם- יהודה והלל. בדרך כלל מקובל לזהות את רבן גמליאל הנ"ל עם רבן גמליאל השלישי (בנו של רבי יהודה הנשיא) אולם יש חוקרים המעדיפים לזהות את רבן גמליאל כאן עם רבן גמליאל השני (רבן גמליאל דיבנה) ואני חושב שהם צודקים. המעשה הראשון אירע בעכו כאשר רבן גמליאל ישב על ספסל של גויים בשבת ולא חשש שזה ייראה כאילו הוא משתתף בפעילות כלכלית אסורה אך אז התברר לו שהקהילה היהודית בעכו נוהגת שלא לעשות כן והוא העדיף לא להתווכח איתם למרות שמבחינה הלכתית, זה היה מותר. בשני המקרים האחרים, ה-"חיכוך" עם המנהג המקומי היה של בניו- יהודה והלל. המעשה השלישי (לפי התוספתא), אירע במקום בשם "בירי" או "בירו" (הזיהוי הרווח כידוע הוא ביריה בגליל העליון מצפון לצפת, אולם לעניות דעתי, הכוונה היא למקום אחר קרוב יותר לעכו ולגליל המערבי) אבל אני דווקא אתמקד במעשה השני שאירע ב-"כבול".
לפי המסופר, שני האחים נכנסו לבית המרחץ של כבול יחדיו אולם תושבי המקום נזפו בהם בטענה כי "לא היו נוהגין להיות רוחצין שני אחין כאחד" (או: "מימינו לא ראינו כך" לפי הבבלי). אמנם, לפי ההלכה של החכמים, לא היה בכך חשש הלכתי מוצדק אך בכל זאת לא רצו לומר להם שזה מותר ו-"ויתרו" על המרחץ המשותף. לפי התוספתא הם נכנסו ורחצו "זה אחר זה" בעוד לפי גרסת הבבלי הם כבר התחילו במרחץ ולכן, אחד האחים "נשמט ויצא לבית החיצון", כלומר יצא מתוככי בית המרחץ בעוד אחיו ממשיך בבילוי בבית המרחץ.
סביר להניח שעל אותו ביקור, אנחנו שומעים גם במקור אחר (תוספתא שבת ז יז): "מַמְשִׁיכִין יַיִן וְשֶׁמֶן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חֲתָנִים וְלִפְנֵי כָּלוֹת וְלֹא מִשֵּׁם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי מַעֲשֶׂה בִּיהוּדָה וְהִלֵּל בָּנָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנִּכְנְסוּ לְכָבוּל וְהִמְשִׁיכוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לִפְנֵיהֶם בְּצִנּוֹרוֹת יַיִן וְשֶׁמֶן". כאן מסופר על מנהג שמחה "רטוב" בנישואים שמעורב ביין ושמן שבדרך כלל היה חלק מטקס הנישואין ולא נפסל למרות שהיה בו מימד של "דרכי האמורי" ולא עוד אלא שתושבי כבול ערכו אותו במיוחד לכבוד ביקורם של בניו של רבן גמליאל הנ"ל. במקבילה מאוחרת (מסכת שמחות ח ד), מסופר כי הם נכנסו לבקר חכם בשם רבי ינאי או רבי זכאי דכבול אולם סביר להניח שזהו עיבוד מאוחר של הסיפור הנ"ל. על בן אחר של רבן גמליאל שהיה בכבול נאמר כי: " מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם. וּמַעֲשֶׂה בַּר' חֲנִינָה בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה קוֹרֵא בְּכָבוּל "וילך ראובן וישכב את בלהה" וגו' "ויהיו בני יעקב שנים-עשר". ואמ' למתרגם. אל תתרגם אלא אחרון". (תוספתא מגילה ג לה). במדרש (ויקרא רבה כ ג) מסופר על מעשה טרגי שאירע בחתונה של אחד מ-"גדולי כבול" שבנו הוכש על ידי נחש כאשר הלך להביא חבית יין מן העלייה שבו גם נזכר אותו רבי זכאי דמן כבול. העושר של כבול מובא גם במסגרת אגדות החורבן על חורבנן של שלוש עיירות בגליל: "שלש עיירות היה קטמוס (כספי המסים או ההכנסות) שלהן עולה לירושלם בעגלה. כבול ושיחין ומגדל-צבעייא. ושלשתן חרבו. כבול מפני המחלוקת. שיחין מפני כשפים. ומגדל-צבעייא מפני הזנות" (ירושלמי תענית ד ה סט ע"א). עוד נשוב למסורת זו אולם לצורך העניין, כבול נמנית כאן כעיירה ששלחה את מסיה/רווחיה לירושלים ביחד עם עיירות משגשגות אחרות כמו שיחין או מגדל צבעיא (שזוהתה בשנים האחרונות עם חורבת ואדי חמאם). החוקרים אף הצביעו על המימד הגיאוגרפי של הרשימה הזו התוחם את תחום היישוב היהודי בגליל בעת העתיקה- ממערב (כבול) דרך מרכז הגליל התחתון (שיחין ליד ציפורי) ועד מערב הגליל התחתון (מגדל צבעיא, אולי ואדי חמאם ליד מצוק הארבל). ייתכן שגם הדרשות בבבלי שבת נד ע"א על "ארץ כבול" המקראית: " מאי "ארץ כבול"? אמר רב המנונא. ארץ שהיו בני אדם שלה מכובלין בכסף וזהב", משקפים את הזכרון של אזור משגשג אולם הדיון שם הוא קרוב לוודאי דיון דרשני אטימולוגי בתוך בית המדרש הבבלי. במקורות מאוחרים יותר, בפיוטים ובכתובות, כבול נזכרה גם ברשימת משמרות הכהונה בגליל כמקום של משמרת שכניה, המשמרת העשירית.
אין שום מחלוקת כי כבול התלמודית מזוהה בתחום העיירה כאבול של היום, במפגש של מישור החוף במערב עם גבעות הגליל התחתון במזרח, כ-12 ק"מ מדרום-מזרח לעכו וכ-7 ק"מ מצפון-מערב ליודפת, סמוך לתוואי הדרך הרומית שהובילה מעכו לציפורי ולטבריה, בגובה כ-100 מ' מעל פני הים. דווקא לגבי כבול או ארץ כבול המקראית, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות בתחום הכפר עצמו ובזמנו הציע צבי גל לזהות את כבול ואת ארץ כבול עם המצודה שנחשפה בחפירות חורבת ראש זית הסמוכה. אולם, לגבי כבול המאוחרת יותר של התקופה הפרסית-הלניסטית ובעיקר הרומית-ביזאנטית, כאן הממצאים הארכאולוגיים (להלן) בגרעין הכפר של היום מאשרים כי יש לזהות כאן את כבול העתיקה. כבול זו נזכרת כמה וכמה פעמים אצל יוסף בן מתתיהו, בעיקר בקשר למאורעות המרד הגדול: היא מוזכרת בתור כאבולון או כאבולו (בכמה כתבי יד: זאבולון) ופעם אחרי פעם היא מצוינת כנקודת גבול בין הגליל היהודי ובין עכו פטולמאיס הנכרית (מלחמת היהודים ג 38; ב 503). בתחילת ימי המרד, מושל סוריה קסטיוס גאלוס, פשט על ה-"עיר" (כך הוא מכנה אותה בחלק מהאזכורים למרות שהיא בוודאי לא הייתה פוליס) אך היא הייתה ריקה: "הוא מצא אותה ריקה מאדם, כי יושביה נמלטו להרים, אך מלאה רכוש מסוגים שונים. את כל הרכוש הזה הקצה כשלל לחייליו. ואם כי התפעל מיופיה של העיר- בתיה היו בנויים בדומה לבתי צור, צידון ובירות- נתון אותה למאכולת אש" (מלחמת היהודים, ב, 504-503). היו שהציעו כי המסורת הנ"ל על חורבנה של כבול "מפני המחלוקת" היה האירוע הזה בתחילת ימי המרד הגדול אולם מתברר שכעבור זמן קצר, כאשר יוסף בן מתתיהו מונה למפקד הגליל בשנת 67, הוא בין השאר התייצב בכבול מול תחום פניקיה של פטולמאיס מחשש למתקפה רומית על הגליל עוד לפני הגעת הכוח הגדול של אספיאנוס. גם במקורות התלמודיים, עולה שהיא המשיכה להיות עיירה פעילה וכנראה חשובה, אף אחרי תקופת המרד הגדול בגליל וגורלה לא היה זהה לזה של יודפת או גמלא. לפיכך, קצת קשה לזהות במדויק את נסיבות ה-"חורבן" של כבול, אם זה דווקא על רקע המרד הגדול או אולי דווקא על רקע מרד בר כוכבא או אירוע עלום אחר. היא כמעט ולא נזכרה במקורות מן התקופה הרומית המאוחרת או הביזאנטית (קיים אזכור אפשרי של מושב אפיסקופאלי בכבול כבר במאה הרביעית אבל זה לא ודאי) אם כי האזור בסביבתה לבש אופי נוצרי מתחזק והולך כפי שעולה מהעדויות ההיסטוריות ומהממצאים הארכאולוגיים אולם עדיין אין הוכחה ברורה לזהות האתנית-דתית של יושבי האתר בכבול אחרי המאה השלישית או הרביעית לספירה. לעדויות על היישוב בכאבול, בימי הביניים ובעת החדשה ועל מסורת קברי הצדיקים שבה שאולי ראשיתם כבר בתקופה הצלבנית אך התעצמו מן המאה ה-16 ואילך, אפשר לקרוא במאמר הנלווה של פאני ויטו בלינק להלן.
המאמר של פאני ויטו (בתוכו יש סקירה מפורטת של המקורות ההיסטוריים והמחקר הארכאולוגי עד 2011), עתיקות 66 תשע"א, 2011: https://www.jstor.org/stable/23464553
הדיווחים ב-"חדשות ארכיאולוגיות":
עומר זידאן וירדנה אלכסנדר (ח"א 124, 2012): http://www.hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx?id=2177...
ראפע אבו ריא (ח"א 125, 2013): http://www.hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx?id=2207...
המחקר הארכאולוגי: כבר במאה ה-19, חוקרים כמו רובינסון, גרן וקונדר וקיצ'נר שסיירו בכאבול זיהו רכיבים עתיקים בין בתי הכפר כמו בורות, פריטים אדריכליים, מערות קבורה ומתקני חקלאות. באופן טבעי, האפשרויות לערוך מחקר ארכאולוגי רחב היקף בכאבול הן מוגבלות ובעיקר של חפירות הצלה חלקיות ומצומצמות. בחלקו המזרחי של הכפר, נחפרו החל משנות השבעים ואילך מספר מערות קבורה שתוארכו לתקופה הרומית הקדומה ועד ראשית התקופה הביזאנטית (מאות א-ד לספירה) כולל מערות כוכים, גלוסקמאות מאבן וכן ארונות חרס (תופעה אזורית מוכרת באזור הגליל המערבי בתקופה הרומית המאוחרת). בין הארכאולוגים אין הסכמה אם ארונות החרס בכאבול היו שייכים לשלב הרומי הקדום במקביל למערות הכוכים והגלוסקמאות או שהם מייצגים שלב קבורה מאוחר יותר בתחילת התקופה הביזנטית תוך שימוש משני במערות הקבורה הקודמות אם כי עדיין אפשר שמדובר בנקברים יהודיים. בחפירות הצלה נוספות, התגלה מתקן חצוב ושרידי טיח צבעוני שתוארכו על סמך הקרמיקה לתקופה ההלניסטית המאוחרת והתקופה הרומית הקדומה, אולי עדות לבתים המפוארים של כבול שאותם תיאר יוספוס כאשר העיר נתפסה בידי הרומאים בימי קסטיוס גאלוס. בחפירת הצלה נוספת מ-2009, התגלו שרידי בית מרחץ מהתקופה הביזאנטית וראשית התקופה האומאית אולם התגלו שם גם כלים מהתקופה הרומית מטיפוס כלי בישול כפר חנניה וקנקני שיחין וייתכן אפוא שגם בית המרחץ הנזכר במקור הספרותי שלנו היה שם. בחפירת הצלה בגרעין הכפר העתיק שנערכה ב-2010 לפי דו"ח ראשוני של החופרים, התגלה ואני מצטט: "עיקר ממצאי החפירה הם שני שלבי הבנייה של שכבה II המתוארכת לתקופה ההלניסטית המאוחרת עד לתקופה הרומית הקדומה. בשלב הראשון (IIA) נחצבו בורות פעמון ברצפות, לשימוש כממגורות, ככל הנראה בקומת המרתף של בית מגורים. נראה שהבית נבנה כבר בתקופה ההלניסטית המאוחרת, התקופה החשמונאית ביהודה, וייתכן שהתושבים הראשונים היו יהודים שמקורם מיהודה. בשלב השני (IIB) נחצבו מחילות קטנות ונערכו שינויים נוספים, שהפכו את החללים החצובים למערכת תת-קרקעית אחת. המערכת הייתה ככל הנראה מוסווית מתחת לבית המגורים. הפעילות המתועדת במערכת הייתה הכנת מזון. הימצאות כלי החרס על רצפות הבורות מעידה שבסופו של דבר התושבים נאלצו לעזוב בחיפזון ללא אפשרות לקחת אִתם את כל מטלטליהם. נראה כי הממגורות התת-קרקעיות שבבית המגורים הוסבו למערכת מסתור במסגרת היערכות היהודים למרד הגדול נגד הרומאים בשנת 66 לסה"נ" (ראו גם את הסעיף על מחילות המסתור בכבול אצל שבטיאל, מקלטי מצוקים, עמ' 164-161).
אם נשוב אל המעשה המוזכר בדף על הביקור של בני רבן גמליאל בכבול, כעת אפשר להציג תמונה רחבה יותר: המיקום האסטרטגי של כבול על גבול הגליל ומישור עכו, היה ידוע מקדמת דנא ("ארץ כבול"). איננו יודעים בדיוק ממתי התחילה ההתיישבות היהודית באתר אבל הממצאים מהתקופה ההלניסטית המאוחרת עולים בקנה אחד עם התמונה מפעל ההתיישבות האינטנסיבי החשמונאי בגליל, במיוחד בנקודות אסטרטגיות כמו זו של כבול. מצד שני, הקרבה אל פטולמאיס ולמישור החוף הפניקי ההלניסטי, היה יתרון כלכלי שמשתקף גם בעדויות הארכאולוגיות על הקרמיקה האיכותית שהתגלו בחפירות שרידי הבתים של אלכסנדר וזידאן. מאידך, בעתות מלחמה ומתיחות בטחונית, כבול הייתה התחנה הראשונה של הצבא הרומי לפני שהוא נכנס לגליל. זאת תהיה טעות להתייחס ליישוב הזה כיישוב פריפריאלי- אמנם יחסית ליישוב היהודי העיקרי בגליל, כבול הייתה בשוליים המערביים של הגליל, אבל היא הייתה קרובה מאד למרכז האורבני המשגשג של פטולמאיס ולנמלה החשוב ואין ספק שזה השפיע על רמת החיים ועל היישוב המשגשג כפי שהוא מתואר במקורות הספרותיים. העדות הארכאולוגית של הסבת החללים התת-קרקעיים למחילות מסתור, מרמזת כנראה על הכוננות הבטחונית ערב המרד הגדול אך לא על אירועים אלימים שאירעו בפועל. אנשי כבול בחרו להימלט מבתיהם בחופזה והעיר נתפסה בלי קרב. לפי תיאורו של יוספוס, היא נפגעה על ידי צבאו של גלוס (ואולי הד לכך תואר במסורת על שלוש העיירות שחרבו) אך חזרה לידי המורדים ולזמן מסוים, אף יוסף בן מתתיהו שהה בה. קרוב לוודאי שהיא נפלה בידי הרומאים שוב זמן קצר אחרי נחיתת צבאו של אספסיאנוס בנמל עכו ולא נטלה חלק פעיל בזמן המסע הצבאי של אספסיאנוס בגליל. מן העדויות הספרותיות והן מתוך העדויות הארכאולוגיות (בעיקר מערות הקבורה), עולה שהיישוב היהודי במקום התחדש אחרי דיכוי המרד בגליל ואולי היא שבה לגדולתה זמן קצר אחרי כן אך קשה לקבוע זאת בוודאות בשלב זה של המחקר הארכאולוגי.
מהעדויות התנאיות ניתן ללמוד על קיומו של בית כנסת ביישוב שבו קראו בתורה וגם תרגום. בנוסף לכך היה שם גם בית מרחץ ציבורי, אלמנט שלא היה בכל יישוב כפרי ובאופן כללי, הרושם הוא של יישוב אמיד במיוחד אם כי לא ניתן לדעת עד כמה אירועי המרד הגדול וההרס המיוחס לקסטיוס גאלוס השפיעו. יש להניח שזאת אחת הסיבות שבמסגרת הביקור/סיור של רבן גמליאל באזור עכו, גם שני בניו (יהודה והלל) הלכו לבקר ביישוב זה ולפי המתואר זכו בקבלת פנים חגיגית- מהעדויות התנאיות עולה שבנוסף לקהילה היהודית בעכו, היו עוד שני יישובים כפריים סביבה שבהם הייתה קהילה יהודית בעלת אמצעים- בכזיב מצפון לעכו ובכבול, דרום-מזרחית לעכו. במובנים רבים, הביקור של בני רבן גמליאל, דמה לביקור של פקידים רומיים בכירים בערים כאשר קבלת הפנים החגיגית וההזמנה להתרחץ בבית המרחץ המקומי, היו חלק מהתפנוקים שהציעו בני המקום לאורחים רמי המעלה.
מהמעשה עולה גם שהיו מנהגים מקומיים שהם הקפידו עליהם, למשל בכל מה שקשור לסדרי צניעות בבית המרחץ. בהקשר לכך, כדאי לציין שאהרן עמית, בביאור המחקרי שלו על הסוגיה הזו בתלמוד הבבלי הצביע על הרגישות לרחצה מעורבת בבתי המרחץ במקורות הרומיים עם הדגשה על הסתייגות מרחצה משותפת של קרובי משפחה. לפיכך ייתכן שההתנגדות התקיפה של בני המקום לרחצה של האחים יחדיו לא הייתה בהכרח מנימוק הלכתי טהור אלא על רקע נורמה רומית שהוטמעה שהסתייגה מרחצה בעירום של בני משפחה.
הרחצה בבית המרחץ לא נדחתה על ידי בני הקהילה היהודית וגם לא על החכמים אך בד בבד ליתרונות של בית המרחץ, במנהג היהודי הקדום ובגליל או לפחות בכבול, הרחצה המשותפת של בני משפחה הייתה טאבו בעוד חכמי יבנה לא ראו בכך בעיה מיוחדת והתירו לפחות לחלק מבני המשפחה לרחוץ יחדיו כמו שני האחים. הסיפור, באופן שהוא הובא במקורות חז"ל, מציג את המציאות הקצת אירונית- קבלת הפנים החגיגית של בני המקום לבניו של רבן גמליאל, הממלאים את מקומו כנציגי אביהם (קרוב להניח שהוא נשאר בעכו או ביקר במקביל בכזיב/אקדיפה) המתחלפת בתדהמה לנוכח מה שנראה כהפרה בוטה של הנורמה המקובלת ("מנהג" בלשון החכמים, לפחות כך הם ראו זאת). המספר שכמובן שייך לאגף של החכמים, מספר כיצד בניו של רבן גמליאל, למרות שהם "ידעו" מה הנורמה ההלכתית "האמיתית", ויתרו על האפשרות ללמד את בני המקום מה ההלכה "האמיתית" ובמובן מסוים, זה היה "תגמול כבוד"- הכבוד למנהג המקומי מידה כנגד מידה לכבוד שהרעיפו עליהם בני המקום. וכך, מבעד למימד הספרותי של הסיפור, נפתח צוהר קטן לעולם של תושבי כבול היהודיים, העולם של אלו שחיו באזור הגבול שבין הגליל היהודי ובין מישור עכו ההלניסטי-רומי, שמצד אחד חיו חיי רווחה ונהנו מתענוגות החיים שהציעה התרבות הרומית באזור פטולמאיס ומאידך, הקפידו על מנהגי צניעות מחמירים גם בתוך בית המרחץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה