"הַנּוֹדֵר מִשְּׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ, אָסוּר בַּקֵּרְחִין וּבְבַעֲלֵי שֵׂיבוֹת, וּמֻתָּר בַּנָּשִׁים וּבַקְּטַנִּים, שֶׁאֵין נִקְרָאִין שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים" (משנה נדרים ג ח)
"מַאי טַעְמָא — אֲנָשִׁים זִימְנִין דְּמִיכַּסּוּ רֵישַׁיְיהוּ וְזִימְנִין דְּמִגַּלּוּ רֵישַׁיְיהוּ. אֲבָל נָשִׁים לְעוֹלָם מִיכַּסּוּ, וּקְטַנִּים לְעוֹלָם מִיגַּלּוּ (=אנשים לעתים שמכסים ראשיהם ולעתים שמגלים ראשיהם, אבל נשים-לעולם מכסות וקטנים-לעולם מגלים)" (בבלי נדרים ל ע"ב)
כאשר הסרט "אגדת חורבן" יצא לאור, היו כאלו בחוגים דתיים שהביעו הסתייגות מסוימת מהסרט על רקע הצגת הדמויות היהודיות ובמיוחד של רבן יוחנן בן זכאי בראש מגולה וללא כיסוי ראש. האמנים (דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט) התייחסו במפורש לבחירה הזאת לצייר יהודים ללא כיפה- ""בחרנו שלא לכסות את ראשי הגברים גם כי זו הדעה הרווחת", אומר פולונסקי, "אבל למרות ההפצרות של שולי רנד, שהיה שותף ביצירת הסרט, זו גם היתה דרכנו להגיד שזה גם שלנו. הרי גם אני יהודי". ('כך שני אמנים חילוניים בנו את בית המקדש', הארץ, 21/7/2021). שאלת כיסוי הראש לגבר (נניח לשאלת כיסוי הראש לנשים לפעם אחרת) שהפכה בעת החדשה לאחד מסמני הזהות החיצוניים המובהקים ביותר של יהודים דתיים, גם הפכה לויכוח ממושך בין הזרמים השונים ביהדות כיום לגבי התוקף ההלכתי של חובת חבישת הכיפה ביום יום ואפילו בבתי כנסת או בפעילות בעלת אופי דתי. במסגרת הפולמוס הזה, כמו במקרים אחרים (למשל, שאלת ההפרדה המגדרית בבתי הכנסת), גם השאלה ההיסטורית של אופן הלבוש של היהודים ושל החכמים בתקופת המשנה והתלמוד, לא הייתה שאלה מחקרית גרידא אלא נשאה בחובה גם משמעות אקטואלית טעונה, כפי שמעידים במפורש האמנים הנ"ל לפיה הבחירה להציג את היהודים וכן את החכמים בראשים גלויים לא הייתה רק עניין של שחזור היסטורי אלא גם הצהרה רעיונית.
התייחסות הלכתית משני זרמים שונים, למשל:
את הפולמוס המודרני הזה נשאיר פתוח ונשוב למה שמעניין אותי יותר- השאלה ההיסטורית לכשעצמה- האם גברים יהודיים בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד נהגו לכסות את ראשם ואם כן, מאיזו סיבה ולאילו מטרות? השאלה הזו מעסיקה את חוקרי התקופה כחלק מסוגיה רחבה יותר של מראהו החיצוני של היהודים בעת העתיקה- עד כמה הם נראו דומים לשכניהם ואילו מאפיינים חיצוניים, אם בלבוש מיוחד או מנהגי לבוש שונים ואם בתספורת או זקן, ייחדו אותם מהסביבה החיצונית. לחילופין, השאלה הזו מעסיקה גם את חוקרי הברית החדשה או אלו שמתעניינים במראהו של ישו במאה הראשונה לספירה בניגוד לדיוקנאות המפורסמות של ישו באמנות. למשל, בכל מה שנוגע לכיסוי ראש, הרי שבאיגרת הראשונה אל הקורינתיים ( יא, 16-2) פאולוס מתייחס במפורש לשאלת כיסוי הראש של הגברים בזמן התפילה בניגוד לנשים- "כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל אוֹ יִתְנַבֵּא וְרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה מְנַוֵּל הוּא אֶת־רֹאשׁוֹ...אָמְנָם הָאִישׁ אֵינֶנּוּ חַיָּב לְכַסּוֹת אֶת־רֹאשׁוֹ כִּי הוּא צֶלֶם אֱלֹהִים וּכְבוֹדוֹ וְהָאִשָּׁה הִיא כְּבוֹד הָאִישׁ" (שם, 4, 7). ככל הנראה, הוא מתפלמס כאן כנגד הנוהג הפגני המוכר שבו אכן בעת הקרבת הקרבן, היה מקובל לעטוף את הראש וכאן הטענה היא שעטיפת הראש וכיסויה על ידי הגבר היא פגיעה בכבוד האלוהים המיוצג על ידי ראשו של הגבר וניוול הראש. מאליו משתמע כי באופן רגיל, גברים (אבל לא נשים) הלכו בראשים מגולים וכנראה זה היה נכון גם בשעת טקסים דתיים שונים אולם הייתה אופציה כזו של כיסוי הראש בזמן תפילה או נבואה.
כיצד זה קשור לדף היומי? ובכן, זה בעיקר בשל פרשנות הבבלי למשנה הנ"ל שבמסגרתה תואר שלעתים הגברים כן כיסו את ראשם ולעתים הם נשארו בראשים גלויים. אבל לשם כך, צריך להסביר את המשנה בהקשרה המקורי ואת ההסבר הקצת חריג של הבבלי בהקשר השונה שלו:
1. "הנודר בשחורי הראש" וצבע השיער: המשניות האחרונות בפרק השלישי של מסכת נדרים עוסקות בלשון נדר שיש לו שני מובנים שעשויים להיות סותרים-מובן מילולי מצומצם אך גם מובן כללי רווח של הכינוי. במקרה שלנו, האדם הכריז שהוא נודר "משחורי הראש"- המובן המילולי המצומצם הוא של בעלי שיער שחור. אם היינו דבקים במובן המילולי הרי שהנודר התכוון רק לאלו שיש להם שיער (ולא לקרחים) ובצבע שחור (בניגוד לבעלי שיער שיבה או כל צבע אחר) וזה כולל גם נשים וילדים בעלי שיער שחור. אולם המשנה קובעת שצריך לפרש את לשון הנדר כפי המובן "הרווח" של הכינוי- 'שֶׁאֵין נִקְרָאִין שְׁחוֹרֵי הָרֹאשׁ אֶלָּא אֲנָשִׁים'. אנשים כלומר גברים בוגרים וזה כולל גם קרחים ובעלי שיער שיבה אולם לא נשים וילדים גם אם הם בעלי שיער שחור. אגב כך, אנו למדים על הטרמינולוגיה של הקדמונים בנוגע לצבע השיער המקובל של האדם הרגיל- 'שחורי ראש'. שער מצבע אחר היה הרבה פחות מקובל בחברה היהודית אם בכלל (כגון שיער צהוב/זהוב או שיער אדום/ג'ינג'י) כאשר בגיל מבוגר השיער השחור התחלף לשיער לבן/שיער שיבה או שהייתה נשירת שיער (קרחת). בזמנו, יהושע שוורץ (ספר היובל לכבוד ישעיהו גפני, עמ' 400-387) עסק בהרחבה בצבע השיער בספרות חז"ל ובחברה היהודית- מצד אחד, הפיכת השיער השחור ללבן העיד על אריכות ימים (בבראשית-רבה נט א מובא אנקדוטה על רבי מאיר שהגיע ליישוב שכולם היו 'שחורי ראש', קרי לא הגיעו לגיל זקנה) וגם על כבוד (כמו בסיפור המפורסם על רבי אלעזר בן עזריה שבן לילה שיערו הפך להיות שיער לבן).
גם בפסיפסים בחוקוק למשל ניתן לראות כיצד הדמות המכובדת היהודית מתוארת כבר עם שיער שיבה לבן וזקן בעוד הנערים/תלמידים בעלי שיער כהה. מצד שני, מקורות אחרים מעידים אגב תומם על כך שהיו כאלו שביקשו להחביא את ניצני השיער הלבן ולהיראות צעירים ובעלי שיער שחור באמצעות תלישה או ליקוט השערות הלבנות (תוספתא שבת ט יא למשל) או במקרים קיצוניים אף צביעה ממש של השיער הלבן. במובן הזה, גם האדם הנודר המזכיר 'שחורי ראש' מלמד על כך שבעיני בעל המשנה, זהו כינוי מקובל לגברים "רגילים" שבדרך כלל היו עטויים בשיער שחור ולכן גם אם הכינוי המילולי תיאר בעלי שיער שחור דווקא, בעולם המושגים הרווח, כוונתו הייתה לכלל הגברים אך לא לנשים או ילדים.
2. כיסוי וגילוי הראש: עד כאן ראינו שהמשנה עסקה בכינוי 'שחורי ראש' ככינוי המתייחס לצבע השיער אך משמעותו בעיני המשנה היא לכלל הגברים הבוגרים ולא לנשים או ילדים. אולם, התלמוד הבבלי על המשנה הציע דרך אחרת לגמרי- הבבלי ביקש להבין מה באמת ההבדל בין הגברים ובין הנשים/ילדים אם הם אכן גם היו בעלי שיער בצבע שחור. התשובה של הבבלי הולכת לכיוון שונה- ההבדל הוא לא עניין של טרמינולוגיה מקובלת אלא של נהגי כיסוי וגילוי ראש שונים בין גברים, נשים וילדים: הגברים לפעמים הולכים עם כיסוי ראש ולפעמים ראשיהם גלויים. הנשים לעולם הולכות עם ראשים מכוסים ואילו הקטנים אף פעם לא מכסים את ראשם. הפרשנים המסורתיים על אתר התקשו להבין את ההסבר הזה- מילא נשים שהולכים עם ראש מכוסה באופן קבוע (כאמור, לא ניכנס כאן לשאלת אופן כיסוי הראש של הנשים היהודיות בתקופת המשנה והתלמוד), אבל מדוע 'שחורי ראש' לא כולל קטנים אם הם הולכים בראש גלוי באופן קבוע?! הפרשנים השונים (המפרש ["רש"י"], הר"ן ובעלי התוספות ועוד) נדחקו לבאר את ההגיון של ההסבר של הבבלי בפתרונות שונים ומשונים אולם האמת היא שעצם הבחירה להסביר את המשנה באמצעות אופן גילוי וכיסוי הראש הוא קשה ולא הולם את ההקשר של המשנה שהתייחסה לצבע השיער בביטוי המילולי של הנדר ולכינוי הרווח, וכלל לא התייחסה לשאלת אופן גילוי וכיסוי הראש. ייתכן שבבבל, הכינוי 'שחורי ראש' ככינוי רווח ל-'אנשים' לא היה מוכר ולכן היה צורך להעניק הסבר אחר להבדל שבין הגברים ובין הנשים/ילדים באמצעות מנהגי גילוי וכיסוי הראש.
3. כיסוי וגילוי ראש לגברים: בין כך ובין כך, הבבלי מעיד שבעוד הנשים הלכו באופן קבוע עם כיסוי ראש, אצל הגברים הסיטואציה הייתה שונה- לעיתים הם הלכו עם ראש גלוי ולעיתים הם כיסו את ראשם. הנסיבות שבגינם אותם גברים יהודיים כיסו את ראשם הם מגוונים אולם כמעט כולם מובאים רק במקורות הבבליים ובדרך כלל מיוחסים לחכמים או תלמידי חכמים מבבל. לעתים זה היה חלק ממנהגי אבלות של "עטיפת הראש" אך גם בעת ברכה על הכוס או יציאה לרחוב של אדם חשוב ('גברא רבה') או במפגש עמו. בהקשר הזה, הבבלי מרבה להזכיר את ה-'סודר' או 'סודרא'. אמנם במקורות התנאיים מוזכרים 'סודרים/ן' בתור חתיכות בד או מטפחת ששימשו לצרכים שונים אך בהקשר של כיסוי ראש מוגדר, זה מוזכר כמעט אך ורק במקורות הבבליים (ככל הנראה יש קשר בין אותם 'סודרא' ובין מצנפות או כיסויי ראש מסוגים שונים המוכרים מהתקופה המוסלמית בבבל או בגניזה הקהירית). בכמה מקורות משתמע שהמנהג לעטות סודר על הראש היה מנהג של גברים נשואים (בבלי קידושין כט ע"ב). המקור הבולט ביותר שהפך לימים למקור למנהג חבישת כיסוי ראש/כיפה באופן קבוע הוא זה המסופר על רב הונא בנו של רב יהושע שלא היה מהלך ארבע אמות בגילוי ראש בנימוק 'אמר-שכינה למעלה מראשי' (קידושין לא ע"א). אם הזכרתי קודם את הנזיפה של פאולוס במי שמכסה את ראשו בעת התפילה כביזוי הראש שהוא צלם אלוהים, הרי שכאן מובא נימוק תיאולוגי מקביל רק כדי להצדיק פעולה הפוכה ממש- לכסות את הראש ולחצוץ בין השיער ובין השכינה. במקום אחר (שבת קנו ע"ב) מובאת המלצה לכסות את הראש כדי שתהיה 'אימת השמיים' על המכוסה.
למאמר מקיף גם אם אמנם די מיושן על המקורות השונים לכיסוי הראש בתקופת התלמוד, אפשר לקרוא במאמר הזה של שמואל קרויס (HUCA 19' 1946-1945): https://www.jstor.org/stable/23503676
כלל המקורות המציגים את הנסיבות שבגינם הגברים נהגו לכסות את ראשם הם כמעט אך ורק בבליים למעט חריגים בודדים שבהם גם בארץ ישראל הגבר יכול היה לעטוף את ראשו באמצעות ה-'טלית' (בגד עליון), למשל בדיני אבלות, אך בשאר המקורות "התעטפות" אינה כיסוי הראש אלא כיסוי חלקי גוף גלויים (למשל, תוספתא חגיגה ב א) אולם אין במקורות הארץ ישראליים עדויות מפורשות לכיסוי ראש, גם לא כמנהג חסידות. כידוע, אין תיאורים אמנותיים של דמויות אנושיות בימי בית שני ולפיכך קשה ללמוד מהם על מראהו או על לבושו של הגבר היהודי הממוצע. רק מאוחר יותר, אם בציורי הקיר של בית הכנסת בדורא-אירופוס ואם בפסיפסים של בתי הכנסת העתיקים מהתקופה הרומית המאוחרת או הביזנטית, יש כבר תיאורי דמויות. ואכן, היו (למשל, שולמית לדרמן, "מה אפשר ללמוד מן האמנות היהודית על כיסוי הראש לגברים", ספר היובל לכבוד יצחק זימר, 2008) שהצביעו על כך שבציורי הקיר של בית הכנסת בדורא אירופוס, הדמויות המקראיות הלבושות במיטב האופנה הרומית והפרסית, ראשיהם גלויים ללא כיסוי ראש כלשהו וכך גם עולה מפסיפסים טריים יותר כמו למשל זה בחוקוק או בואדי חמאם. אמנם צריך להיזהר מהסקת מסקנות גורפת מתיאורים אמנותיים על מראם המדויק של בני התקופה אך באשר להיבט הזה, התמונה משתלבת עם היעדר העדויות לפרקטיקה של כיסוי ראש גברי במקורות התנאיים או הארץ ישראליים.
אם כן, כאשר הבבלי אצלנו קובע שהגברים לעתים מכסים את ראשיהם ולעתים מגלים את ראשיהם, מסתבר שהוא מתאר בעיקר את הנהוג בבבל הסאסאנית ובהתאם לכך הוא גם פירש את המשנה שמקורה בארץ ישראל. הגברים בארץ ישראל הלכו כמעט באופן קבוע בראש מגולה למעט אירועים חריגים. ייתכן שמנהגי כיסוי הראש בבבל הסאסנית הושפעו ממנהגים סאסאנים-זורואסטרים מקומיים או אולי השוני קשור גם להבדלי הלבוש בין ארץ ישראל הרומית לבבל הפרסית-סאסנית. יהושע שוורץ (מלאכת מחשבת, קובץ לכבוד בצלאל בר כוכבא, תעודה לב-לג כרך א, עמ' 567-566) הציע שייתכן וההבדל היה מכך שהגברים בארץ ישראל היו בעלי שיער קצר יחסית בעוד שמן המקורות עולה שבבבל הגברים היו בעלי שיער ארוך יותר ובשל כך גם נוצר צורך להגן על השיער או אולי בשל הקונוטציה המינית של שיער ארוך כמו אצל האישה. כך או כך, נראה שאת ניצני הנוהג לראות בכיסוי הראש לגבר היהודי כמעלה דתית או חברתית מומלצת שהתרחבה מאנשי מעלה יחידים לכלל החברה היהודית יש לחפש בעיקר בבבל הסאסנית ולא בארץ ישראל הרומית-ביזנטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה