במסגרת השלמות מחקרים והמלצות קריאה למעוניינים, אני אפנה הפעם למאמר ארוך ומפורט של עוזי ליבנר מהאוניברסיטה העברית שיצא לאחרונה בקובץ 'מחקרי תלמוד' (ד', ספר דוד רוזנטל, כרך א', עמ' 279-226) עם הכותרת: "מסורת גָלויות 'הסנהדרין' ותולדות היישוב היהודי בגליל בתקופות הרומית והביזנטית". ליבנר עסק בהרחבה בשנים שעברו בבחינה מחודשת של תולדות הגליל היהודי (בעיקר הגליל המזרחי) בשלהי העת העתיקה לאור המחקר הארכאולוגי העדכני בכמה היבטים: ראשיתו המעורפלת משהו של היישוב היהודי בגליל בתקופה החשמונאית בשלהי המאה השנייה לפני הספירה מחד, ושקיעתו של היישוב היהודי בגליל במאה הרביעית על רקע משבר מתמשך משלהי המאה השלישית ולאורך כל המאה הרביעית לספירה. הפעם, הוא מבקש לשפוך אור על מה שנראה כמו תמורה פנימית במרכז הכובד של היישוב היהודי בגליל: מממערב הגליל התחתון עד המאה השלישית (סוף תקופת התנאים) לחלקו המזרחי של הגליל במאות הבאות (רוב תקופת האמוראים). הוא כבר הציג את התיזה הזו בכמה במות שונות אך במאמר הארוך כאן הוא מציג את מכלול הטיעונים והראיות כשמעבר לתיזה הכללית, במאמר עצמו יש כמה חידושים פרטניים שלעתים 'מסתתרים' בהערות שוליים או בכמה משפטים בודדים שכל אחד מהם הוא סוגיה מעניינת בפני עצמה (למשל, המעמד של בית שערים וזיקת רבי יהודה הנשיא אליה).
1. נקודת המוצא שלו היא דווקא ספרותית- במסורת המפורסמת שהיא אחד מנכסי צאן ברזל של ההיסטוריוגרפיה הגלילית של תקופת המשנה והתלמוד- המסורת על עשר התחנות של גלויות הסנהדרין מירושלים ועד טבריה. חמשת המקומות האחרונים ממוקמים כולם בגליל: אושא-שפרעם-בית שערים-ציפורי-טבריה. המסורת הזו הפכה לנדבך מרכזי בתיאור ושחזור מרכזי ההנהגה והשלטון של עולם החכמים בגליל מאמצע תקופת המשנה ועד סיום תקופת התלמוד. היא גם הבסיס למיזם 'שביל הסנהדרין' של קטעי הליכה וציון התחנות השונות בגליל שהושק לכבוד יובל שנת השבעים של מדינת ישראל לפני קצת יותר מחמש שנים.
2. אלא שלא מכבר הועלו לא מעט סימני שאלה סביב המהימנות ההיסטורית של אותה מסורת שמופיעה בצורתה המוכרת רק בתלמוד הבבלי וגם פה ובבלוג המנוח התייחסתי בעבר בקצרה לאותן שאלות וערעורים על הגרעין ההיסטורי באותה מסורת כאשר יותר ויותר חוקרים הדגישו את הפן הספרותי והרעיוני של אותה מסורת על תחנות הסנהדרין. במאמר הנ"ל, ליבנר מציג בפרוטרוט את המקורות של אותה מסורת ואת הפרשנות ההיסטורית שהוענקה לה עד לשנים האחרונות. במאמר הוא מציג מנעד רחב של סימני שאלה וספקות לגבי המסורת בכללותה ובפרטים השונים שבה שמוליכים אותו למסקנה החד-משמעית שאין כאן זכרון היסטורי מדויק אלא בראש ובראשונה זאת מסורת ספרותית רטרוספקטיבית (כנראה בבלית) שעיבדה רסיסי מידע ומסורות מספרות חז"ל התנאית ואחריה כדי להציג תמונה 'מסודרת' של נדודי מרכזי החכמים בגליל אך למעט פרטים בסיסיים מאד (במיוחד על אושה, ציפורי וטבריה), היא אינה בעלת ערך היסטורי ישיר.
3. אלא שכאן מגיע הטוויסט: למרות שלמסקנתו, מדובר על מסורת ספרותית שלא נועדה לתאר מציאות יישובית היסטורית קונקרטית ובוודאי לא תיאור מהימן של המוסדות הפוליטיים בגליל, בעלי המסורת 'מבלי משים' כן הצליחו לסמן מגמה דמוגרפית-יישובית אותנטית שניתן לאושש אותה באמצעות המחקר הארכאולוגי מחד וניתוח השוואתי של הטופונימים בספרות המשנה והתוספתא לעומת הירושלמי. המסורת אולי לא יכולה ללמד על מושב הסנהדרין (אם היה גוף שכזה או אפילו דומה לו) במקומות שונים בגליל אבל מי שיצר אותה, סימן נכונה את שינוי מרכז הכובד היהודי בין הגליל התחתון המערבי (עוטף עכו) לזה המזרחי (עוטף כנרת).
4. מהבחינה הארכאולוגית, ליבנר השווה בין מפת הממצאים 'היהודיים' המוקדמים בגליל של מקוואות, כלי אבן, קבורה בגלוסקמאות ומטבעות יהודיים ובין מפת הממצאים 'היהודיים' המאוחרים בגליל, בעיקר בתי כנסת עתיקים. מהשוואת המפות עלתה תמונה כללית לפיה בגליל המערבי התחתון יש יותר ייצוג לחלק הראשון של הממצאים 'היהודיים' בעוד הוא נעלם כמעט לחלוטין בכל מה שקשור לממצאי בתי הכנסת העתיקים מהתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית שנפוצים הרבה יותר בגליל המזרחי התחתון. הוא מודע שניתן להתווכח לגבי נתונים ספציפיים כאלו ואחרים אבל הוא מבקש לראות את המגמה הכללית: בגליל התחתון המערבי שבו היו אינדיקציות ארכאולוגיות ליישוב יהודי מהתקופה הרומית הקדומה והתיכונה, הולך ומתמעט הביטוי החומרי לנוכחות יהודית ובמקומה, האזור כמו הגליל המערבי כולו הולך ומתמלא בכנסיות ובמנזרים. אמנם, התהליך הזה מתרחש בעיקרו במאות החמישית והשישית לספירה, אולם ליבנר סבור שהתהליך הזה התחיל כבר לפני כן, במאה הרביעית או אפילו כבר במאה השלישית לספירה.
5. לשם כך, הוא שב אל המקורות הספרותיים אבל הפעם לא באותה מסורת 'ספרותית'. הוא ערך ניתוח השוואתי בין האזכורים של מקומות יישוב בגליל בספרות חז"ל: אלו שמופיעים בספרות התנאית (בעיקר משנה ותוספתא) מול אלו שמופיעים בספרות האמוראית (תלמוד ירושלמי). יש כאן כמה אתגרים מתודולוגיים שהוא מציין אותם אבל כאמור לעיל, הוא מבקש לאבחן את המגמה הכללית. וכאן עולה תמונה אפילו בהירה יותר: בספרות התנאית, יש ריכוז גדול יותר של שמות מקומות בגליל התחתון המערבי מאשר בגליל המזרחי התחתון- אושה, בית שערים, טבעין, ערדסקיס ועד אזור עמק עכו (כבול או כזיב). לעומת זאת, בספרות האמוראית, מרבית היישובים היהודיים המוזכרים שבהם יש פעילות 'חיה' (ולא צילום של מסורת תנאית) של חכמי התקופה מן המאה השלישית והרביעית, מתרכזים בגליל התחתון המזרחי בין ציפורי לטבריה ובסביבות הכנרת. כאמור, אפשר להתווכח על פרטים שונים אבל לטענת ליבנר, השוואת אזכור המקומות השונים מאוששת לדעתו את אותה מגמה שעלתה גם מן הממצא הארכאולוגי 'היהודי' הנ"ל: בתקופת המשנה (יותר נכון, בשני הדורות האחרונים של תקופת התנאים) ואולי בראשית תקופת התלמוד במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה, מרכז הכובד של היישוב היהודי או לפחות של פעילות החכמים הייתה במערב ומרכז הגליל התחתון בין עמק עכו ובין ציפורי ואילו בהמשך תקופת התלמוד ועד סוף ימי האמוראים (האמת, גם בהמשך התקופה הביזנטית), מרכז הכובד של היישוב היהודי בכללותו עברה או כנראה נדחקה/רוכזה/צומצמה לגליל התחתון המזרחי בין ציפורי לטבריה כשהמוקד עבר כעת למרכז האורבני של טבריה וסביבותיה.
6. ליבנר עצמו מודה שאת המגמה/תהליך הדמוגרפי הזה קשה לאושש בחפירות ובסקרים ארכאולוגיים. הוא עצמו, בעקבות סקר מקיף שהוליד עבודת דוקטור וספר עב כרס שיצא ב-2009, הראה כיצד לדעתו אחרי תקופת שגשוג של היישוב היהודי בגליל התחתון המזרחי במאות השנייה והשלישית, התרחש משבר יישובי מתמשך שהביא לשקיעת וניוון היישוב היהודי (בעיקר הכפרי) במהלך המאה הרביעית לספירה שהשתקם באופן חלקי בלבד בהמשך התקופה הביזנטית (על כך יש ויכוח גדול במחקר הגליל היהודי). אולם, אם הוא צודק, אז בגליל התחתון המערבי, היה צריך להיות שינוי או ירידה/שקיעה מוקדמת יותר בסביבות המאה השלישית לספירה. אולם, גם אם בכמה אתרים ניתן לזהות דעיכה או שקיעה סביב המאה הרביעית לספירה (למשל, כך עולה בחפירות החדשות בבית שערים), זה לא שונה באופן מהותי מאותה מגמה יישובית שניכרת גם בגליל התחתון המזרחי. השינוי הבולט ביותר התרחש במאה הרביעית או החמישית ואולי אף מאוחר יותר- בגליל התחתון המערבי, ניכרת תחלופה דתית-אתנית שכמעט לא קיימת בגליל התחתון המזרחי: יישובים שהיו פעם יהודיים הפכו ליישובים בעלי אופי נוצרי במקביל וכנראה מאותו תהליך ממש של פריחה העצומה של כנסיות ומנזרים בכל הגליל המערבי. לדעתו של ליבנר, היישוב היהודי המשגשג בגליל התחתון המערבי מהתקופה הרומית הקדומה והתיכונה, הלך והצטמצם בהדרגה אפילו לפני 'השתלטות' המרכיב הנוצרי במאות החמישית ובעיקר השישית לספירה. לא זו אף זו, לדעתו (בניגוד לדעת זאב וייס) גם בעיר ציפורי עצמה, בתקופה הביזנטית, המרכיב הדמוגרפי היהודי הצטמצם והם היו מיעוט (ולכן גם בית הכנסת או בתי הכנסת היו בשולי העיר ולא במרכזה), כחלק מאותו תהליך מתמשך של צמצום היישוב היהודי בגליל והתרכזותו במרחב של מזרח הגליל התחתון כשטבריה הופכת למרכז הכובד של אותו יישוב יהודי גלילי. התהליך הזה הגיע לשיאו בתקופה הביזנטית אבל להצעתו, ניצניו כבר היו במחצית השנייה של המאה השלישית וראשית המאה הרביעית לספירה.
6. יש להניח שאפשר להתווכח על המשמעות הדמוגרפית-יישובית של השוואת הממצאים ה-'יהודיים' בתקופות השונות ורשימת המקומות בין הגליל התחתון המערבי לגליל התחתון המזרחי ולהציג פרשנות חלופית, אך נראה שבמבט-על, זה היה חלק מתהליך היסטורי ממושך של צמצום/דחיקת/ריכוז היישוב היהודי בגליל במשך מאות שנים. כאן צריך לחדד וקצת לשנות את הדימוי של 'תור הזהב' של הגליל היהודי בעת העתיקה כפי שעולה כיום מהעדויות ההיסטוריות והארכאולוגיות ובמאמר עצמו זה נזכר בקצרה בכמה משפטים. בדימוי המסורתי, תקופת השיא של הגליל היהודי הייתה בתקופת המשנה והתלמוד מלאחר מרד בר כוכבא ועד סוף תקופת התלמוד (או מאוחר יותר בתקופה הביזנטית, תלוי את מי שואלים) והתחלת 'דור הזהב' הזו הייתה בימי אושא לקראת אמצע המאה השנייה לספירה.
תמונת המחקר העדכני של תולדות הגליל היהודי מלמדת שגם בגליל או יותר נכון במרחב הצפוני של ארץ ישראל, תקופת השיא של תפרוסת היישוב היהודי הייתה בתקופה הרומית הקדומה, קרי במאה הראשונה לספירה ערב המרד הגדול. היישוב היהודי בצפון הארץ מעבר ליהודה שראשיתו בתקופה החשמונאית הגיע לשיאו מבחינת *היקף* תחום/מפת היישוב היהודי במאה הראשונה לספירה כולל בגליל המערבי ועמק עכו; דרום הגולן ואפילו במחוז נרבתא (גם אם פורמלית לא בגליל). ואז כאשר היקף היישוב היהודי בגליל או בכל צפונה של הארץ (בדומה לשאר המרחבים ביהודה ובעבר הירדן) הגיע לשיאו, התחיל שינוי המגמה הארוך של צמצום וריכוז הולך וגובר של היישוב היהודי במרחבים מוגדרים יותר. אפשר כמובן לציין כמה אירועים משמעותיים- המרד הגדול בגליל (שנת 67) ואירועים אלימים אחרים בהמשך הדורות שהשפעתם על הגליל יותר מסופקת (מרד בר כוכבא וכדומה) ובחלקה היא פרי תהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים שונים אבל מדובר במגמה עקבית מדורגת שהתמשכה מאות שנים. בתוכה היו תהליכים יישוביים פנימיים מגוונים באזורים שונים בגליל שעל חלק מהם מצביע ליבנר במאמר הנ"ל. כללו של דבר, תחום 'הגליל היהודי' של המאה הראשונה היה נרחב יותר מאשר 'הגליל היהודי' של תקופת המשנה שהיה כנראה נרחב יותר מאשר זה של 'הגליל היהודי' בתקופת התלמוד שהיה כנראה גם נרחב יותר במקצת מאשר זה של 'הגליל היהודי' בתקופה הביזנטית. וכך מסורת גלויות הסנהדרין המציינת את התחנות בגליל 'מספרת' למעשה כיצד הצטמצם היישוב היהודי בגליל: מהתחנה הגלילית הראשונה באושה (יישוב יהודי גם בגליל התחתון המערבי) ומסתיימת בתחנה האחרונה בטבריה (הגליל התחתון המזרחי).
יכול להיות אפוא שמבחינה רעיונית של תחיית היישוב היהודי בארץ, המסלול הרצוי של מקטעי 'שביל הסנהדרין' היה רצוי להיות הפוך- להתחיל בטבריה ולהתקדם מערבה לאושה (ומשם ליבנה ועד ירושלים)....
