הדיווח השבוע על מטמון מטבעות מתחת למה שמזוהה כמבנה ציבור יהודי בלוד שנחרב עד היסוד במחצית המאה הרביעית לספירה האיר זרקור חדש על "המרד האחרון של היהודים ברומאים" כפי שהוא כונה בכותרות השבוע או "המרד הנעלם מן המאה הרביעית" בכותרות אחרות- הפרשה המכונה במחקר ההיסטורי כ-"מרד גאלוס". רסיסי העדויות ההיסטוריות המעורפלות שחלקן קצרות וסתומות, אחרות חשודות במגמתיות ובאלו שבמקורות היהודיים קשה בכלל לזהות אם מדובר במרד או בתוצאותיו, גרמו לסיכום הקולע הזה של 'רב הנסתר על הגלוי' שמובא בכל סיכום של ידיעותינו אודותיו. מאידך, ההערכות לגבי עוצמתו הריאלית של אותו אירוע היו שנויות במחלוקת במשך שנים רבות. גם המחקר הארכאולוגי שהושפע וגם השפיע על ההערכות לגבי אותה פרשה מעורפלת, ידע עליות ומורדות- אישוש אפשרי לאותו אירוע בכמה אתרים חיזק את העמדה שייחסה לו חשיבות משמעותית (גם אם לא דרמטית) ואילו דיון מחודש באותם אתרים שלגביהם יוחס השפעה של אותו אירוע, שינו או יותר נכון הזיזו את המטוטלת לעבר 'שוליותו' של אותו "מרד" אם בכלל נכון לכנות אותו כך. לאור הדיווח החדש מלוד, חזרתי השבוע לרענן את הזיכרון שלי לגבי ההערכות השונות באשר לאותו אירוע ועד כמה נכון באמת לכנות אותו "המרד היהודי האחרון" או "מרד גאלוס".
1. המקורות הספרותיים/היסטוריים: כאמור, הידיעות על קיומו של המרד הן ספורות, בחלקן סתומות ובאחרות יש חשד להגזמה מגמתית. היסטוריון רומי בשם אורליוס ויקטור תיאר בקצרה (בסביבות 360 לספירה) שדוכאה מרידה של היהודים שהעלו לשלטון (לפי התרגום 'מעין מלכות') אדם בשם פטריקיוס. זהותו של אותו 'פטריקיוס' אינה ידועה ואם בכלל מדובר על יהודי או אחר והיו כמה השערות לגביו ומהו בדיוק ה-'מלכות' שנזכרה במשפט של ההיסטוריון הרומי הנ"ל. במקורות הנוצריים נוספו פרטים אחרים, החל בכרוניקה של היירונימוס בשנות השמונים של אותה מאה, הייתה הרחבה נוספת על כך שגלוס דיכא נסיון מרידה פתאומית של יהודים וכתוצאה מכך חרבו ערים כמו טבריה, דיוקיסריה (צפורי) ודיוספוליס (לוד). במקורות מאוחרים נזכרה רק דיוקיסריה כלומר ציפורי שנחרבה עד היסוד וכן שהיהודים הרגו 'הלנים ושומרונים'.
כמה אזכורים בספרות חז"ל מתייחסים למפקד הצבאי של הצבא הרומי במזרח באותה העת, אורסיקיניוס ('ארסקינס המלך' כפי שהוא מכונה בכמה מקורות תלמודיים). בין השאר מסופר שהוא שרף ספר תורה של אנשי צינברי (בית ירח בחוף הכנרת) ועל כך שאנשי ציפורי ניסו להתחמק מהשלטון בימיו בתחכום ללא הצלחה או שהיה היתר חירום לאפות מאפי לחם בשבת ואולי גם אצל אנשי נווה (נאווה) לאפות חמץ בפסח ולא היה הכרח למסור את הנפש כמו במקרה של גזירות שמד. קטע ממדרש אגדה (פסיקתא רבתי, משובצת בתמונה של הפוסט) שימר דרשה המבוססת על פסוק בספר צפניה ושם נזכרו כמה ערים- עכו, לוד, ציפורי וטבריה שהשמיעו קול צעקה ושבר. על בסיס האזכור של לוד, ציפורי וטבריה יחדיו, כמו בתיאור של היירונימוס הנ"ל, הוצע שייתכן והדרשה האנונימית הזו משקפת את החורבן וההרס בערים הללו (וגם בעכו) בעקבות דיכויו של מרד גאלוס.
במשך שנים רבות, למעשה מאז המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד המחצית השנייה של המאה ה-20, ההערכות השונות לגבי 'מרד גאלוס' היו תלויות רק בפרשנות של רסיסי המידע הללו. היו שהעצימו את ההשפעה של אותו אירוע כמרד היהודי האחרון שבגינו היישוב היהודי הגלילי בארץ ישראל נכנס לתקופת משבר ממושכת ועליית המרכז היהודי בבבל. אחרים (למשל שאול ליברמן), היו מסויגים יותר מההשפעות של האירוע הזה ואת המקורות היהודיים על אורסיקנוס ראו כשיקוף של מהומות מקומיות שלא התפתחו לידי מרד בין השאר הודות לגישה המתונה והמאופקת של החכמים בציפורי ובטבריה.
2. הממצא הארכאולוגי: בחפירות הארכאולוגיות הישנות בשנות השלושים והחמישים שנערכו בבית שערים, החופרים (מזר ואביגד) זיהו את קץ היישוב בבית שערים כמו סיום תקופת הזהב של הנקרופוליס למרגלותיו במחצית המאה הרביעית. מטמון מטבעות מבית שערים מסוג "מטמוני החירום" שלא היו בו מטבעות מעבר לשנות ה-40 של המאה הרביעית, חיזק אצלם את ההשערה שהנסיבות לסוף היישוב היהודי בבית שערים היה אותו מרד גאלוס ותוצאותיו בגליל גם אם השם של בית שערים לא נזכר בעדויות הנ"ל. פרשנות דומה יוחסה גם בחפירות שנערכו בכורזים ולמטמון חירום שנחשף שם. ככל הנראה, תוצאות החפירות בבית שערים, היו מה שגרם למיכאל אבי יונה בספרו "בימי רומא וביזנטיון" (תל אביב, תש"ל, עמ' 158-151) להציג עמדה מקסימליסטית בנוגע למימדי אירועי המרד. הוא שיחזר (ראו את המפה בפינה השמאלית העליונה) את הנסיבות שבו בכמה מרכזי יישוב יהודי (בין השאר הוא טען שמדובר במרכזי אריגה ושהיה למרד הזה גם היבט כלכלי) המורדים התארגנו להתקוממות שמרכזה היה בציפורי. הוא גם הציע שאזכורה של עכו במדרש האגדה המאוחר היה בשל המסע הצבאי לדיכוי המרד (בדומה למסלול של אספסיאנוס בדיכוי המרד הגדול בגליל בשנת 67) שיצא מעכו ושהאזכורים בספרות חז"ל על אורסיקינוס מתייחסים לתקופה שאחרי הדיכוי הצבאי של המרד הקצר.
משלחות החפירה האמריקניות בגליל בסוף שנות השבעים והשמונים, זיהו אף הם עדויות לנטישה/דעיכה/פגיעה בכמה מקומות בגליל העליון (מירון, נברתין) וגם בגבעה המערבית של ציפורי ובעקבות זאת, חוקרת אמריקנית (ברברה גלר נתנזון) שיערה שלא היה מדובר אמנם במרד כולל אלא רק במקומות מסוימים בגליל התחתון והעליון שנטלו חלק בהתקוממות הקצרה והחידתית, מה שהביא כמה מראשי החוקרים של אותה משלחת (כמו מאיירס) להציע שהפריחה של היישוב היהודי בגולן ובגליל העליון בתקופה הביזנטית קשורה לדעיכה/נטישה של היישוב היהודי בגליל, בין השאר בעקבות אותו אירוע קשה.
אחת התופעות הבולטות ביותר שיוחסה למרד גאלוס הייתה סדרה של מטמוני חירום מתחת למבנים (חלקם בתי כנסת). במאמר שיצא ב-2001, מירה וינר וזאב ספראי מנו כשמונה מטמוני חירום שניתן לייחסם לתקופת מרד גאלוס. זה אמנם לא קרוב למספרים של המרידות היהודיות הגדולות אך לדעתם, בניגוד לעמדה המינימלית שפקפקה בעוצמתו של האירוע, המספר הגבוה יחסית של מטמוני חירום שקשורים לימי גאלוס, מלמדים שמדובר היה באירוע משמעותי יותר ממה שחלק מהחוקרים ייחסו לו.
3. הפקפוק ההיסטורי והארכאולוגי: כאמור, הויכוח בנוגע לעוצמתו ואופיו של האירוע המכונה "מרד גאלוס" הוא ותיק עוד לפני התגליות הארכאולוגיות. בניגוד לפרשנויות מרחיבות של האירוע כמו שנקט אבי-יונה, מנחם שטרן ובמידה מסוימת גם יוסף גייגר בסקירה שלו על מרד גאלוס בקובץ על ההיסטוריה המדינית של ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש הערבי (ירושלים תשמ"ב), היו חוקרים (למשל מנחם מור) שהסתייגו בכלל מעצם הכינוי "מרד" וצמצמו אותו לתחום גיאוגרפי מובחן בסביבות ציפורי ושאופי הדיכוי היה פחות צבאי ויותר 'משטרתי' אך הפך מבחינת המחברים הנוצריים לאירוע גרנדיוזי בלי קשר למידת תוקפו האמיתי. חוקרים אחרים הסתייגו מהנחת היסוד שזה היה אירוע בעל השלכות ארוכות טווח שתרם לדעיכת היישוב היהודי בגליל בתום תקופת התלמוד שכן עצם הנחת היסוד הזו כאילו היישוב היהודי דעך ונפגע קשות בראשית התקופה הביזנטית אינה נכונה לאור עדויות היסטוריות וארכאולוגיות כאחת.
במישור הארכאולוגי, לאור נתונים ארכאולוגיים מצטברים בחפירות בגליל, גם העוגן הארכאולוגי הבסיסי בעקבות החפירות בבית שערים השתנה. כך למשל, זאב וייס בחן מחדש את הנקרופוליס מבית שערים ואת תולדות העיירה והגיע למסקנה שהוא המשיך לפעול גם אחרי מחצית המאה הרביעית לספירה ושלמעשה היישוב בבית שערים לא נפסק בצורה פתאומית בימי מרד גאלוס כפי שקבעו החופרים בעבר שהשפיעו גם על ההערכה לעוצמתו של המרד. ולא זו אף זו, באותם שנים הוא חפר בציפורי ולא מצא לדבריו שום תימוכין לחורבן מלא עד היסוד כפי שתואר במקורות הספרותיים הנוצריים. כן הייתה פגיעה בכמה אזורים בעיר אולם אותם יש לייחס לרעידת האדמה של 363 לספירה, אירוע שככל הנראה היה דרמטי הרבה יותר באזורים שונים בצפון הארץ ושהוא לא היה ידוע לחוקרים עד לפני יובל שנים. מעתה, לא רק שהעדויות הספרותיות הן מסופקות אלא גם העוגן הארכאולוגי ששימש כמה מהחוקרים בעבר או בהווה, למעשה כמעט ואינו קיים.
4. המחלוקת על המטמונים והמטמון "הראשון" בלוד: כאמור, שורה של מטמוני חירום שהוטמנו בעת מצוקה ומשבר צבאי יוחסו על ידי כמה מהחוקרים לאותו מרד גאלוס. בשנת 1996, בשוליים הצפוניים של לוד העתיקה, במסגרת חפירות הצלה של רשות העתיקות, התגלה מטמון של 2755 מטבעות ברונזה שמסתיים במחצית המאה הרביעית לספירה. המפרסמת, גבריאלה ביכובסקי, פרסמה דיווח ראשוני ב-2007 ושם היא ניצלה את ההזדמנות כדי לבחון מחדש את הייחוס של המטמונים למרד גאלוס אגב דיון שיטתי בתיאורים ההיסטוריים. הטענה שלה הייתה שהפרשנות של וינר וספראי הנ"ל הייתה מופרזת ושלכל היותר, רק שני מטמונים (מבית שערים וכורזים), עשויים להיות קשורים למרד גאלוס אך גם זה לא ודאי. גם באשר למטמון החדש יותר בלוד, כאן הקשר הוא יותר מוצק אולם גם לגביו קשה לדעת בוודאות את הנסיבות ההיסטוריות.
בשתי מונוגרפיות חדשות, אחת של וייס שיצאה לפני שנים אחדות על ציפורי והן בספר הטרי של עוזי ליבנר על החפירות בואדי חמאם (עמ' 193-192), על אף שיש ויכוח עקרוני ביניהם על "משבר המאה הרביעית בגליל" (ליבנר הציע משבר הדרגתי ממושך בגליל, וייס מדגיש את ההמשכיות ואת הפריחה בתקופה הביזנטית), שניהם הדגישו כי לאור המחקר הארכאולוגי האינטנסיבי בגליל בדור האחרון, אין לעת עתה אישוש ארכאולוגי מבוסס על חורבן אלים נרחב או אפילו נקודתי שניתן לקשור אותו במישרין או בעקיפין למרד גאלוס וזאת בניגוד לתוצאות הניכרות של ההרס של רעידת האדמה שהתרחשה עשור בלבד אחרי כן. על הרקע הזה, גם בספר החדש שיצא לא מכבר בהוצאת יד בן צבי על ארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, בסקירה ההיסטורית, משה דוד הר הותיר את סימני השאלה ההיסטוריים סביב היקף המרד וההרס בעקבותיו כ-"שאלות שאי אפשר להשיב תשובות של ממש והן נותרות בגדר של צריך עיון" (כרך א, עמ' 72).
5. רמזים ארכאולוגיים חדשים?: לפי הפרסום הטרי שכולל לא רק מטמון חירום נוסף אלא גם לראשונה סימני הרס וחורבן ניכר של מבנה ציבור "יהודי" מהתקופה הרומית המאוחרת, בלוד שניתן לייחס אותו אולי למרד גאלוס, מצטרף לאותו מטמון שנחשף בחפירות סמוכות ואולי מצביעים על כך שייתכן שהדיו של אותו אירוע ניכרות היו יותר בלוד/דיוספוליס מאשר בגליל. מאידך, בשנים האחרונות התפרסמו כמה רמזים אפשריים לחוסר שקט בגליל במאה הרביעית. בחפירות החדשות בבית שערים, התחזקה מחדש ההערכה שהעיירה היהודית ירדה מגדולתה במהלך המאה הרביעית ושההמשך היה שונה במידה רבה מימי הזוהר של המאות השנייה והשלישית לספירה. כמה ממערכות המסתור שנחשפו בחפירות החדשות, המשיכו להתקיים עד אמצע המאה הרביעית והחופרת (עדי ארליך) לא שללה את האפשרות שאולי זה קשור למאורעות סביב מרד גאלוס. בחורבת משכנה (ליד מחלף גולני של היום), בעקבות חפירות השוד בכמה חללים תת-קרקעיים, נבדקו מערכות המסתור ואחת מהן שימשה לאור הפריטים הנומיסמטיים והקרמיים גם בתקופה הביזנטית אם כי הם לא ציינו במפורש קשר אפשרי למרד יהודי כלשהו באותה העת, מה שאולי מעיד על כך כיצד המוסכמה הנוכחית במחקר הארכאולוגי וההיסטורי בגליל השתנתה מאז התיאורים המפליגים של אבי יונה ואחרים לפני שנות דור. מערות מסתור ומקלט ששימשו לא רק בימי המרידות הגדולות ברומאים אלא גם בהמשך, תועדו במקומות שונים בגליל כמו למשל בחוקוק (מתחת לבית הכנסת) וגם מערות הר ברניקי בטבריה עשויות היו לשמש לנמלטים כפי שגם עולה בעקיפים מכמה מקורות תלמודיים. כל אלו אינם הוכחות ישירות או אפילו עקיפות למהותו ותקפותו של אותו אירוע חידתי וסביר להניח שהן שימשו כמקום מקלט ומגן טבעי או עתיק (מימי המרידות הקודמות) לעת הצורך. ייתכן שמידע ארכאולוגי ונומיסמטי נוסף בשנים הבאות כמו זה החדש בחפירות ברח' נורדאו בלוד, עשויים לשנות מחדש את המטוטלת בכל מה שקשור לפרשה המעורפלת המכונה "מרד גאלוס" שהשבוע גם זכתה לכינוי הנוסטלגי הטעון משהו "המרד האחרון של היהודים ברומאים".
לינקים נבחרים להרחבה למעוניינים (בעיקר מן ההיבט הארכאולוגי, הפניות רבות נוספות נמצאות במאמרים ובפרסומים להלן):
1. הפרק העוסק במרד גאלוס בספרו של מיכאל אבי יונה (בימי רומא וביזנטיון) זמין באתר "כותר" (מנוי בתשלום) וכן הפרק העוסק במרד גאלוס ויוליאנוס מאת יוסף גייגר בקובץ שלא נס ליחה (ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, כרך א, תשמ"ב), גם הוא זמין למנויים באתר כותר.
2. מאמר פופולרי קצר באנגלית של ברברה גלר נתנזון (בעקבות דוקטורט) שיצא ב-1986 על תוצאות מרד גאלוס בגליל מבחינה היסטורית וארכאולוגית (Jews, Christians, and the Gallus Revolt in Fourth-Century Palestine): https://www.jstor.org/stable/3209979
3. המאמר של מירי וינר וזאב ספראי (קתדרה 101, חשוון תשס"ב, 2001, עמ' 77-76): https://files.ybz.org.il/periodicals/Cathedra/101/Article_101.4.pdf
4. המאמר של ג' ביכובסקי על המטמון מלוד ושאלת המטמונים מימי מרד גאלוס (IEJ 57/2, 2007): https://www.jstor.org/stable/27927173
5. המאמר של ז' וייס על תיארוך הנקרופוליס של בית שערים והדיון על מרד גאלוס (ציון עה תש"ע, 2010, עמ' 280 ואילך): https://www.jstor.org/stable/23568439
6. המאמר של ע' ליבנר על סופה של תקופת האמוראים בארץ ישראל ('סופה של תקופת האמוראים הארץ ישראלית: תיקוף, היסטוריה וארכיאולוגיה', תרביץ פו/ד תשע"ט, 2019, במיוחד עמ' 592-591): https://jstudies.huji.ac.il/sites/default/files/jstudies/files/tarbiz_-_8604_-_00_-_h_2_-_leibner.pdf
