השבוע הלך לעולמו בשיבה טובה ד"ר זאב משל (2024-1932). רשמית הוא היה ארכאולוג בחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב וחתום על חפירה של כמה אתרים מסקרנים כמו כונתילת עג'רוד בסיני ונווה יוטבתה בערבה. בפועל הוא היה אחד מאנשי ידיעת הארץ הבולטים ביותר בחמישים השנה האחרונות, מורה דרך וסייר שהתמחה באזורי המדבר- דרום סיני, דרכי הנבטים בנגב ובעיקר מדבר יהודה ואם לדייק יותר- מבצרי מדבר יהודה.
בשלהי שנות השישים ובעיקר בשנות השבעים הוא סקר כמה מהשרידים של המבצרים החשמונאים-הרודיאניים במדבר יהודה, אם כחלק מצוות סוקרים בראשותו מטעם אונ' תל אביב ואם ביחד עם דוד עמית המנוח באזור יריחו. הוא חתום על כמה מהתיעודים ומחקר של מערכות המים והאמות במקומות כמו קיפרוס ודוק (דגון) וכן מערכות מצור בסביבות הורקניה. מצדה הייתה מרכיב משמעותי במיוחד מאז שהוא השתתף בחפירות במשלחת ידין בין 1963 ל-1965 (השנים עוברות ורק בודדים נותרו עמנו מאותה משלחת היסטורית). זמן קצר אחרי כן הוא הוציא חוברת הדרכה ראשונית ביחד עם חברו מיכה 'מייק' לבנה ואף עמד בראש הקרב האבוד באותם שנים נגד בניית הרכבל לאתר. בפולמוס על מיתוס מצדה, הוא היה באופן מובהק בצד של ידין וחברי המשלחת (דוגמת אמנון בן תור ואהוד נצר) ועד השנים האחרונות הוא דבק בפרשנות המסורתית לאתר בימי המרד הגדול. אני יכול להעיד באופן אישי שכאשר חוקרים צעירים בשלהי שנות התשעים הציגו לראשונה בכנס ארכאולוגי את סימני שאלה סביב הסוללה המערבית כמקום לפריצת החומה לאור חפירות בדיקה בסוללה ובמחנות הצבא הסמוכים, אני זוכר כיצד באותו כנס הוא תקף בגרון ניחר את התיזה שלהם בשצף קצף וביקר בחריפות טרנדים פזיזים ואופנות מחקריות חדשות שכל המטרה שלהם היא לערער את המוסכם בלי להכיר לעומק את התנאים הגיאוגרפיים.
שנים ספורות לפני כן, הוא פרסם כמה מאמרים שבזמנו, כאשר התחלתי ללמוד, היו טריים מאד. במאמר אחד (קתדרה 76, יולי 1995) הוא התמודד עם הסתירה שבין הייחוס של ראשית הביצור במצדה ליונתן ובין הממצא הארכאולוגי שלא אושש את העדות הזו והציע שהשלב הראשוני של ביצורי מדבר יהודה היו שימוש באתרים טבעיים בולטים, מעין מבצרי הסלע הנבטיים ללא בניית ביצור ולכן אפשר שבאופן פרדוקסאלי, אכן השימוש החשמונאי הראשון בביצור במדבר יהודה היה לא אחרת מאשר במצדה שהייתה "מבצר סלע" טבעי בראשיתה. במאמר נוסף באותה שנה בקובץ המחקרים 'ימי בית חשמונאי' (ירושלים תשנ"ו, 1995) במאמר על החשמונאים ומבצרי מדבר יהודה הוא סימן את מבצר דוק/דגון (ראס קרנטל) מעל יריחו את המבצר הבנוי החשמונאי הראשון במדבר יהודה, המקום שבו למרבה האירוניה, שמעון ושני בניו נרצחו במזימה במשתה שערך חתנו תלמי בן חבובו (135 לפני הספירה). לטעמו, השליטים החשמונאים הבאים, יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי הפיקו לקחים מהכישלון של דוק/דגון כפי שבא לידי ביטוי במבצרי אלכסנדריון (סרטבא), מכוור והורקניה.
המאמר הכי מעניין לטעמי שיצא זמן קצר אחרי כן התפרסם ב-"ארץ ישראל" (ספר יוסף אבירם, תשנ"ו) עם הכותרת "מלחמת מצדה ומקבילותיה- מיתוס או היסטוריה?". באותו מאמר, הוא ציין שלושה אירועים מרכזיים הקשורים לאקטיביזם היהודי שהסתיימו במדבר יהודה ולא בירושלים או ביתר. למשל, העידן החשמונאי לא הסתיים סופית עם עלייתו של הורדוס לשלטון בשנת 37 אלא ב...הורקניה, שם התבצרה אחותו של אנטיגנוס ורק כאשר הורדוס דיכא את הנסיון הנואש האחרון בשנת 31 לפני הספירה (הוא ייחס את מערכת המצור שהוא חשף לאירוע הזה) תם באמת העידן החשמונאי. גם לגבי מרד בר כוכבא, הוא טען שנפילת ביתר לא הייתה אקורד הסיום של המרד אלא שגם אחרי נפילתה, מוקד המרד האחרון עבר למדבר יהודה והסתיים סביב המערות במדבר יהודה, אליה נמלטו הפליטים והלוחמים האחרונים של המרד בשנת 135 או 136 לספירה.
כאן מגיעה ליבת הטענה שלו שקשורה לכותרת ה-"בומבסטית"- גם מרד החורבן לא הסתיים בירושלים עם חורבן המקדש והעיר אלא במדבר יהודה. כידוע, נותרו עוד שלושה מבצרים שנכבשו רק בשנים הבאות: הרודיון ב-71 (ללא קרב לפי יוספוס, לפי המחקר הארכאולוגי ייתכן שכן היה שם עימות צבאי), מכוור ב-71 או 72 אחרי מצור קצר וכמובן מצדה ב-73 או 74. הטענה של משל (בהערת שוליים הוא מודה לשמריהו גוטמן שמהלך חפירות מצדה ובספריו הפופולריים עמד למעשה על הרעיון הבסיסי הזה) שבניגוד לתיאורים רווחים עד ימינו, לא מדובר היה ב-"ספיח צדדי" של כמה מעוזים עקשניים אחרי שהמרד הסתיים. הוא טען שבמשך זמן רב, הרומאים בכלל לא התקרבו למדבר יהודה שהמשיך להיות עצמאי בשליטת המורדים ושמצדה הייתה סוג של "בירת האזור העצמאי" בשלוש השנים שאחרי חורבן הבית. רק כאשר לנציבים המקומיים היו משאבים מספיקים, הם התחילו "לקלף" את אזור המרד האחרון במרחב מדבר יהודה. הוא הסתמך בין השאר על השטר שבו צוין "שנת שת מצדא" (שנת שש למצדה) כעדות לכך שמבחינת המורדים במצדה, המרד המשיך באופן רציף גם אם מאז שנת 70, הוא הצטמצם למדבר יהודה. הטענה שלו הייתה שלאור האירועים בסיום העידן החשמונאי מחד, וסיום המרד של בר כוכבא מאידך, כך גם במרד החורבן, מדבר יהודה שימשה כישות העצמאית האחרונה ומצדה הייתה גם הבירה והמעוז האחרון של הישות המורדת העקשנית. מכאן שהתיאור המפורט על המרד והמאמצים של הרומאים לכבוש את מצדה משקפים את התודעה העצמאית של המורדים מחד ואת ההבנה הרומית שחיוני לשבור את המעוז הזה ובהתאם לכך, גם המשאבים הרבים שהם הקדישו למשימה זו. לפיכך, התיאור של המצור ונפילת מצדה אינו מיתוס או אירוע צדדי שנופח מעבר לכל פרופורציה אלא הם משקפים גרעין היסטורי וגיאוגרפי מוצק של מדבר יהודה כמעוז מורדים אחרון מול שליטים זרים.
הגישה הזו שלו על כך שמרחב מדבר יהודה כולו ולא רק המבצרים הבולטים היו זירת מרד בשנים שאחרי חורבן הבית קנתה לה שביתה במחקרים חדשים יותר- למשל, רועי פורת וחנן אשל (בשני הכרכים על מערות המפלט במדבר יהודה ובמאמר מרוכז בספר היובל לאדם זרטל, 2008) שבחנו מחדש את העדויות מהמרד הראשון במערות המפלט במדבר יהודה (ולא רק ממרד בר כוכבא שהיו מוכרות היטב כבר מהתגליות בואדי מורבעאת בשנות החמישים), הציגו כמה עדויות חדשות (וגם ישנות) לתעודות, מטבעות וממצאים מימי המרד הראשון במערות מדבר יהודה. בשחזור שלהם, במערות המרוחקות יותר מהאזור המיושב, מערות המפלט משקפות את השלבים האחרונים של המרד באזור מדבר יהודה "העצמאי" לאור התיזה הנ"ל של משל. בשנים הללו, המורדים ששלטו מאזור מצדה ועד קצת דרומית לקומראן ניהלו "לוחמה זעירה" מבסיסי המבצרים ורק כאשר הצבא הרומי החל בכיבוש המבצרים, שאריות המורדים ניהלו קרב מאסף בטרם ברחו להרודיון ובעיקר למכוור או מצדה.
או למשל, במאמר שיצא אך לאחרונה (2023) של אוריה עמיחי, איתן קליין, חגי המר וחיים כהן, פורסמו ממצאים ממערה שכינויה הוא "מערת מטבעות אספסיאנוס" 2 קילומטר דרומית למוצא נחל קדרון שאותה הם מזהים כמערת מפלט מימי המרד הראשון. היא הייתה חלק מקומפלקס מערות שחלקן נסקרו בעבר. מתוך 12 המטבעות שהתגלו במקום, חלקן הן פרוטות מהשנה השנייה והשלישית למרד אך יש גם טטרדראכמה מהשנה השנייה של אספסיאנוס. לפיכך, בהמשך לתיזה הבסיסית של משל שהשפיעה גם על השחזור של פורת ואשל הנ"ל, הם הסיקו שלמערה הזו כנראה הגיעו פליטים שנמלטו מהאזור "הכבוש" בידי הרומאים למרחב שעוד היה עצמאי אולי באמצעות הערוץ של נחל קדרון שעקף את מרחב השליטה הרומי בצפון ים המלח (יריחו עד קומראן).
הויכוח סביב שחזור נפילת מצדה ב-73 ממשיך להתנהל גם בשנים האחרונות והצעות רבות ומגוונות עדיין עולות גם לאור חידושים במחקר הארכאולוגי ואמצעים טכניים שלא היו לארכאולוגים קודמים. מעבר למה שקרה באתר הספציפי הזה, השאלות סביב האירועים האחרונים במדבר יהודה ובמכוור בשלוש השנים שאחרי חורבנה של ירושלים, גם הם עדיין לוטות בערפל. זאב משל המנוח כחלק מאותו פולמוס מצדה ועל בסיס היכרותו המעמיקה עם מדבר יהודה, טען שממש באותן שנים שביבנה ומקומות אחרים ביהודה, החכמים ו/או ההנהגה היהודית התמודדה עם המציאות החדשה ללא בית, באזור אחר בארץ יהודה, נותרו כמה קבוצות שסירבו לקבל את רוע הגזירה והתעקשו לשמור על מרחב עצמאי ולו באופן סמלי. במילים אחרות, משל (כנראה בהשראת שמריהו גוטמן, ממכונני מיתוס מצדה מימי הסיורים החלוציים ועד החפירות) היה אחד ממכונני ונושאי הדגל מבין חוקרי ידיעת הארץ האחרונים לאו דווקא של "מיתוס מצדה" אלא של "מיתוס מדבר יהודה" והוא שזר אותו במחקריו מההצעה סביב ראשית "מבצרי הסלע" בראשית ימי החשמונאים ועד התפיסה הרגיונאלית של מדבר יהודה וסביבותיה, ארץ המבצרים המבודדים, ערב נפילתם בימי המרד הראשון והשני.
יהי זכרו ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה