אחת הדוגמאות המעניינות ביותר של ממצא ארכאולוגי השופך אור על דיון הלכתי התגלתה בראשית שנות התשעים בחפירות הצלה בח' עוצה שבגליל המערבי (ליד צומת יסיף על כביש עכו-כרמיאל). בין שאר הממצאים, התגלו בתי יוצר לכלי חרס מהתקופה הרומית המאוחרת ותחילת התקופה הביזנטית (מאה רביעית-חמישית לסה"נ). אחד הממצאים המיוחדים שנוצרו באותם בתי יוצר הם כלים דמויי ספל בעלי בסיס שטוח שלדפנותיהם הוצמדו שלוש ידיות אוזן כשבחלל הכלי עוצב חרוט קטום נמוך במעט מגובה שפת הכלי. כלי שלם אחד נחשף ועוד מספר שברים כשבשבר אחד התגלתה כתובת שנחרתה לפני הצריפה ושפוענחה בידי החופרים כאותיות "שבת". חנן אשל ודינה אבשלום גורני שפרסמו את הנר ב-"עתיקות" (כרך 29, תשנ"ו, עמ' 61-57) הציעו שהכלי הזה שימש ככן לנר שהוצב מעל החרוט בחלל הכלי. הדפנות של הכלי שמרו על ייצוב הנר ואילו הידיות שימשו לתליית הכן. אם אכן קריאת הכתובת "שבת" היא נכונה, כיצד היא קשורה למתקן החריג הזה? כאן אשל ואבשלום-גורני מפנים לדיון המצוי במשנה שבת ב ד:
"לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת אפילו הוא של חרס ורבי יהודה מתיר אבל אם חברה היוצר מתחלה מותר מפני שהוא כלי אחד לא ימלא אדם את הקערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת ורבי יהודה מתיר".
הבעיה היא פשוטה- מאחר שבית הקיבול של הנר היה קטן ולא היה יכול להספיק לכל השבת, היה צורך בהוספת שמן כמו בכל יום (משל העלמות והכסילות במתי כה, 10-1 ממחיש את הצורך בהוספת שמן לנרות במידת הצורך) אך זה אסור בשבת ואפילו לקרוא לאור הנר היה אסור מהחשש שמא אדם יטה את הנר (משנה שבת א ג) ויגביר את הבעירה. המשנה דנה אפוא במספר אפשרויות מלאכותיות להארכת זמן הבעירה של הנר בלי להוסיף שמן בצורה אקטיבית בידיים: (1) "שפופרת של ביצה" או של חרס הנתונה על פי הנר אך לא מחוברת אליו ו-"מנטפת" על פי הנר; (2) שפופרת המחוברת כבר מזמן עשיית הנר בידי היוצר- "חיברה היוצר מתחילה"; (3) קערה של שמן בצד הנר המחוברת באמצעות פתילה "השואבת" את השמן. אפשרות מס' 2 היא מותרת לכל הדעות אך לגבי שתי האפשרויות האחרות (1 ו-3), קיימת מחלוקת בין חכמים האוסרים ובין רבי יהודה המתיר. במשנה אין נימוק מדוע האפשרויות הללו בעייתיות והיו מספר נימוקים לאיסור של החכמים כפי שמופיעים בדיון בתלמודים- "משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה או שמא ישכח ויערה" (ירושלמי) או "אתי לאסתפוקי מינה" (בבלי). בתוספתא שבת ב ח, הויכוח בין חכמים ורבי יהודה אינו תיאורטי אלא הוא מעשה שהיה בלוד, ככל הנראה בשלהי דור יבנה ואפשר שהמשנה היא "עיבוד" של אותו מעשה לכדי ויכוח הלכתי:
"אמ' ר' יהודה כשהיינו שרוין בעלית בית נתזה בלוד היו נוקבין שפופרת של ביצה וממלאין אותה שמן ונותנין אותה על פי הנר בערב שבת עם חשיכה כדי שיהא דולק ושוהא בלילי שבת והיו שם זקנים ולא אמר אחד מהן דבר". הבבלי (שבת כט ע"ב) הביא נוסח קצת מורחב יותר של המעשה הזה: "תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת שבתינו בעליית בית נתזה בלוד והביאו לנו שפופרת של ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנחנוה על פי הנר, והיה שם רבי טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר. אמרו לו: משם ראיה? שאני בית נתזה דזריזין הן". תשובת החכמים במשפט האחרון אינה מצויה בכל כתבי היד של התלמוד וככל הנראה היא הוספה מאוחרת (ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 30). אחד ההבדלים בין נוסח התוספתא לנוסח הברייתא בבבלי היא מי "נקב את השפופרת של ביצה"- התוספתא לא מציינת וניתן להבין שאלו היו בעלי הבית (נתזה) והשאלה הייתה אם החכמים מחו או לא אמרו דבר ואילו לפי הבבלי, אלו היו תלמידי החכמים דוגמת רבי יהודה שעשו את "הפטנט" הזה. התוספתא שם מציעה עוד אפשרויות להתמודד עם הבעיה של הארכת זמן בעירת השמן בשבת, לא באמצעות הוספת שמן חיצונית אלא באמצעות השהיה מלאכותית של כמות השמן בבית הקיבול של הנר: "נותנין טיט וחרסית תחת הנר בערב שבת עם חשיכה כדי שיהא שוהא ודולק בלילי שבת; נותנין גרגר של מלח וגריס של פול על פי הנר בערב שבת עם חשכה כדי שיהא שוהה ודולק בלילי שבת".
לדעתם של אשל ואבשלום-גורני, המתקן בח' עוצה התמודד עם אותה בעיה: את הנר הציבו על החרוט כשאת הפתילה חיברו מעין הנר לפי הנר מצד אחד ולחלל הקערה בצד השני. המתקן הייחודי הזה ואופן ההצבה שלו, פתרה לדעתם גם את הבעיות שהעלו החכמים שהתנגדו לפתרונות (מס' 1 ו-3) שהוצעו במשנה ושרבי יהודה התיר אותם (לפי המשנה) או הסתמך על מעשה שהיה בלוד בשלהי ימי יבנה שבו "הזקנים" (לפי התוספתא) או רבי טרפון (לפי הבבלי) לא אמרו דבר כשהייתה "שפופרת של ביצה" מעל פי הנר. זאת לא הדוגמא הראשונה שהוצעה לפתרון הארכת זמן בעירת הנר בשבת- כבר ב-1970 (עתיקות תש"ל, עמ' 81-80) הציעה ורדה זוסמן לזהות "נר שבת" בממצא הארכאלוגי המתאים לפתרון שהוצע במשנה (אפשרות מס' 2)- נר שמוצאו ככל הנראה מאזור הר חברון הדומה ל-"נרות בית נטיף" המתוארך למאות ג-ד' לסה"נ שבו צינור חרס הוצמד לחלקו האחורי של הנר (רק חלק מהצינור נותר על הנר) וחיבר בין מיכל סתום שהיה מעליו ובין עין הנר כשבאמצעות לחץ אוויר שנוצר מהידלדלות השמן בגוף הנר, טפטפו טיפות נר מאותו מיכל דרך הצינור והאריכו את זמן בעירת הנר.
אלא שהגילויים הללו, הן הנר שמוצאו מהר חברון והן זה שהתגלה בח' עוצה, הם לא בהכרח עדות מוצקה וברורה לאופן שמירת השבת ההלכתית בציבור הרחב לאור תביעתם של החכמים, זה קצת יותר מורכב. הדיון במשנה ובתוספתא הוא בין חכמים ורבי יהודה (דור אושא) אך המעשה שעליו היה הויכוח, התרחש עוד לפני כן בשלהי דור יבנה לפני מרד בר כוכבא בעוד הממצאים הם מאוחרים יותר משלהי התקופה הרומית או התקופה הביזנטית אם כי אין סיבה לפקפק בעצם קיומם של מתקנים "מלאכותיים" כמו אלו שצוינו במשנה. אשל ואבשלום-גורני ציינו שהן המתקן שנחשף בח' עוצה והן הנר שזוהה בידי זוסמן מהר חברון, הם נדירים ולא נמצאו דוגמתם עד כה (האם יש חידושים מאז פרסום המאמר הזה ב-1996? אני לא יודע). והרי הבעיה הזאת הייתה צריכה להטריד כל יהודי שומר שבת, כך שניתן היה לצפות למצוא הרבה יותר מתקנים מלאכותיים מהסוג הזה אבל אלו כאמור, ממצאים חריגים ונדירים. מה עשו שאר היהודים בכל מה שקשור להארכת זמן בעירת הנר בשבת? אולי הפתרון שלהם היה הפתרון האחר שמוצע במקורות (נתינת חומרים מצננים מתחת לנר או בעין הנר) או פתרונות אחרים שלדאבוננו אין להם הד בממצא הארכאולוגי. אפשר ואכן הפתרונות הנ"ל במשנה לא היו הפתרונות המקובלים והנפוצים אלא "פטנטים יצירתיים" חריגים שדווקא בשל כך סביבם נסוב הדיון אבל זה לא אומר שבכל בית יהודי שומר שבת היה "נר שבת משוכלל" מהסוג שהתגלה בהר חברון ובעוצה.
זאת ועוד, עצם הרצון להאריך את זמן בעירת הנר באמצעים מלאכותיים בלי הצורך להוסיף שמן בכל כמה שעות, לא קשורה דווקא להלכות שבת ואפשר היה להבין אותה גם בהקשר לא יהודי בהכרח. למעשה, אם לא הייתה מתגלית כתובת על אחד משברי הכלים "שבת", ספק אם היה ניתן לקשור בין הממצא ובין הדיון במקורות ההלכתיים לעניין שבת. ח' עוצה עצמה נמצאת במזרח עמק עכו, באזור שבתקופה הרומית המאוחרת והביזנטית לא היה בתחום היישוב היהודי שהתמקד בגליל המזרחי ולכן הם גם נזקקו למצוא ראיות ארכאולוגיות לכך שבאתר כן הייתה נוכחות יהודית או שאולי קדרי ח' עוצה שיווקו את המתקן הזה לצרכנים יהודיים שגרו במקום אחר (עכו?). בחפירות שנערכו ב-2011 באותו מקום לקראת הנחת פסי הרכבת לכרמיאל, נחשף חותם לחם גלילי מהתקופה הביזנטית שעל גחונו מנורת קנים ועל קצהו העליון נחרט השם "ליאונטיוס" ביוונית ואפשר שגם כאן מדובר על נוכחות יהודית נדירה במרחב שבאופן כללי כמעט לא היו בו יהודים או על שיווק מוצרי מאפה כשרים לצרכנים יהודים בעכו. גם כאן לא מדובר בחותם רגיל (על אף שיש כמה דוגמאות שלא התגלו בחפירות ארכאולוגיות מסודרות) ואפשר שקדרי ואופי ח' עוצה בתקופה הביזנטית היו "יצירתיים" יותר בכל מה שקשור למוצרים "הלכתיים" (המרכאות בכוונה) אך זו עדיין חידה מעניינת.
מראי מקום למעוניינים לקריאה:
1. המאמר של חנן אשל ודינה אבשלום-גורני: https://www-jstor-org.nli.idm.oclc.org/.../pdf/23458364.pdf
2. המאמר של ורדה זוסמן: https://www-jstor-org.nli.idm.oclc.org/.../23456160.pdf...
3. חותם הלחם מח' עוצה: https://news.walla.co.il/item/1893079
4. מאמר באנגלית של אשל ואבשלום גורני: http://www.antiquities.org.il/article_eng.aspx?module_id=&sec_id=17&subj_id=71&id=91
