אחת המחלוקות הקדומות בהלכות סוכה היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין "מי שראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית". בית שמאי פוסלים את הסוכה נטולת השולחן ואילו בית הלל "מכשירים" את הסוכה הזאת. כמו במקרים רבים במסכת סוכה, לויכוח הפורמלי הזה נלווית אנקדוטה:
"אמרו להן בית הלל לבית שמי: לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורני ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית (בדפוס: ולא אמרו לו דבר; בכתב יד קויפמן המשפט הזה חסר).
אמרו להן בית שמיי: משם ראיה?! אף הם אמרו לו: אם כן היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך".
בית הלל מנסים למצוא סעד לשיטתם המקלה בביקור של "זקני" בית הלל ובית שמאי בסוכתו של יוחנן בן החורני ששולחנו היה בתוך הבית ולא בתוך הסוכה. כאן יש הבדל לפי הדפוס או כתבי היד: לפי הדפוס, הראיה הייתה משתיקתם של הזקנים בדומה ל-"שתיקות" אחרות במשנה אבל לפי כתבי היד, ההוכחה הייתה מעצם מעשהו של יוחנן בן החורוני. על כך בית שמאי דוחים וטוענים שהם לא שתקו אלא נזפו בו וטענו שהוא לא קיים את מצוות סוכה מימיו. גם התשובה הזאת קשורה לשאלה מה היה אופי הראיה של בית הללו: אם זה מהשתיקה של הזקנים, אז זה ויכוח עובדתי אם הם כן נזפו בו או לא ואם זה מעצם מעשהו של יוחנן, נראה לכאורה שהויכוח הוא אם התקדים של יוחנן מספיק כדי להכשיר ולו בדיעבד סוכה שכזו או שמא המחאה של הזקנים (ודוק: לאו דווקא זקני בית שמאי אלא באופן סתמי "הם אמרו לו") היא כזאת שהתקדים הזה לא יכול לשמש כעוגן הלכתי אפילו בשעת הדחק.
בנושא זה עסק לפני שנים מעטות פרופ' מנחם כהנא מהאוניברסיטה העברית בנוגע לשאלת היחס לסובלנות הלכתית. הוא הפנה את תשומת הלב למקור נוסף שבו מוזכר יוחנן בן החורוני בעניין אחר לגמרי ובכל זאת הוא כן מופיע אצלנו בתוספתא סוכה ב ג (עם מקבילות בתוספתא עדויות ובבבלי יבמות טו ע"ב):
"אמ' ר' לעזר בי ר' צדוק: כשהייתי למד אצל ר' יוחנן בן החורני(ת) ראיתיו שהוא אוכל פת חריבה שהיו שני בצורת. באתי ואמרתי לאבא ואמר לי הילך זיתים לו הולכתי לו זיתים.נטלן והסתכל בהן וראן שהן לחין. אמר: "איני אוכל זיתים" באתי ואמרתי לאבא. אמ' לי- לך אמור לו מנוקבת היתה כדברי בית הלל אלא שסתמוה שמרים להודיעך שהיה אוכל חוליו בטהרה שאע"פ שהוא מתלמידי בית שמיי לא היה נוהג אלא כדברי בית הלל.
לעולם הלכה כדברי בית הלל הרוצה להחמי' על עצמו לנהוג כדברי בית שמיי וכדברי בית הלל על זה נאמ' והכסיל בחשך ילך; התופס קולי בית שמיי וקולי בית הלל רשע אלא אם כדברי בית שמיי כקוליהן וכחומריהן אם כדברי בית הלל כקוליהן וכחומריהן".
הסיפור נראה ברור בהתחלה אבל הופך להיות פחות ברור למי שלא מכיר את הרקע ההלכתי בהמשך. רבי אלעזר בנו של רבי צדוק מספר שכאשר הוא למד אצל (רבי) יוחנן בן החורוני(ת), הוא ראה שהוא אוכל לחם יבש שכן זאת הייתה שנת בצורת. הוא סיפר על כך לאביו המפורסם רבי צדוק, אותו רבי צדוק המוכר מאגדות החורבן והוא אמר לבן שיביא לו את הזיתים. יוחנן הבחין שהזיתים הם רטובים ולפיכך אמר "איני אוכל זיתים". רבי אלעזר חזר אל אבא כדי לספר לו שהוא מסרב לאכול את הזיתים. את התשובה של רבי צדוק צריך להסביר על רקע ויכוח בין בית הלל ובין בית שמאי המתועד במסכת עדויות ד ו:
חבית של זיתים מגולגלים-בית שמאי אומרים אינו צריך לנקב ובית הלל אומרים צריך לנקב ומודים שאם נקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה.
מבלי להיכנס לפרטים המסובכים של דיני הכשרת טומאת אוכלים- הבעיה כאן היא שמדובר בזיתים לאכילה שכחלק מתהליך השימור אוחסנו בחבית כשבינתיים המוהל של הזיתים יצא מהם ובכך "הכשיר" אותם להיטמא אלא שהמוהל הזה יצא ללא יוזמה מכוונת ואחד מהתנאים של טומאת אוכלים הוא שהמשקים המטמאים יהיו "לרצון הבעלים". במקרה הזה, בית הלל החמירו ותבעו שבעל החבית ינקוב נקב בחזית כדי שהמוהל ייצא החוצה (ובכך הוא "הצהיר" שהוא לא מעוניין שהמוהל הזה ירטיב את הזיתים ויכשיר אותם לטומאה) ואילו בית שמאי מקלים ולא צריכים לנקב כאשר בית הלל מסכימים שאם היה כבר נקב ונסתם בגלל השמרים, הזיתים לא הוכשרו לקבל טומאה שכן ברור גם להם שזה לא לרצון הבעלים.
זה ההקשר של הזיתים שהביא רבי אלעזר בשם אביו וההיסוס של יוחנן לאכול אותם בגלל הרטיבות שלהם- יוחנן אימץ את ההלכה המחמירה של בית הלל ולכן לא רצה לאכול את הזיתים ואילו רבי צדוק (שגם הוא היה מחמיר בדיני טהרה) הודיע לו שאין לו מה לחשוש שכן החבית הייתה נקובה והרטיבות היא בגלל השמרים שסתמו את הנקב וגרמו למוהל להיערם על הזיתים בתוך החבית. התוספתא מסיימת עם כמה מסקנות: (א) שיוחנן היה מאלו שאוכלים "חולין בטהרה" כלומר גם את האוכל הרגיל הוא היה מקפיד לאכול במצב של טהרה ולא רק קודשים וכדומה; (ב) שלמרות שהוא היה תלמיד בית שמאי, הוא נהג כבית הלל ו-(ג) שמי שבוחר כמוהו לסטות מהדרך שהוא התחנך עליה, חייב להיות עקבי כמו יוחנן שהלך לפי בית הלל להקל (בדיני סוכה) ולהחמיר (בדיני טומאת זיתים).
אבל מהם "זיתים המגולגלים"? כאן כדאי להפנות למאמר שיצא לפני כמה שנים של מרדכי כסליו, אורית שמחוני ויונית תבק-קניאל על "שחזור מעדני זיתים מהתקופה הרומית: השלכות פרשניות על דברי חז"ל" שיצא בקתדרה בו הם שילבו מידע בוטנו-ארכיאולוגי, המידע שנמסר אצל קולומלה, הסופר הרומי במאה הראשונה לספירה בספר שלו "על החקלאות" ושביבי המידע על הזיתים, הכנתם, שימורם ועיבודם בספרות חז"ל. הם הציעו שה-"זיתים המגולגלים" שנזכרו גם במשנה עבודה זרה בתור "זיתי גלוסקאות/קלוסקאות מגולגלין" היו "זיתים שחורים שנכבשו במלח וגלגלו אותם באמפורה על הרקע לשם שיפור הכבישה". אם כן, צריך לזכור שלפני "הגרוגרת של רבי צדוק" המפורסמת מאגדות החורבן, היו הזיתים המגולגלים של רבי צדוק ואולי זה נותן זווית חדשה לכל סיפור מציצת גרעין הגרוגרת של רבי צדוק.
אם כן, רבי צדוק הציע ליוחנן בן החורונית מעדן זיתים שחורים שהוכן במשך תקופה ממושכת ובכל זאת, יוחנן ויתר על "המעדן" (הריחני...) בגלל שהוא רחמנא ליצלן הבחין ברטיבות מסוימת על הזיתים. יוחנן הרעב שמן הסתם לא נהנה יותר מדיי מהלחם היבש היומי, היה יכול להסתמך על בית שמאי והרי הוא עצמו תלמיד בית שמאי אבל הוא לא רצה שיגידו עליו שהוא "רשע" (זה שאוחז בקולי בית שמאי ובית הלל) והיה מוכן להמשיך ולהיראות רעב ובלבד לא לסטות מהלכות בית הלל שאותם הוא אימץ מבחירה על אף היותו תלמיד בית שמאי. אפשר לשער שאולי דווקא על רקע הנזיפה הפומבית והחמורה שהוא קיבל בכל מה שקשור לסיפור הסוכה נטולת השולחן שלו, הוא היה תחת "זכוכית מגדלת" ואם הוא ינהג בעצמו בדרך מקלה גם בהלכות טומאה וטהרה, הביקורת של השמאים על הסטייה שלו רק תתעצם.
רק לשם ההשערה, אפשר להניח שאירועי הסוכה קדמו לסיפור הזיתים של רבי צדוק בשנות הבצורת והם מציגים למעשה היפוך תפקידים: בסוכה, באים לבקר אותו זקני בית הלל ובית שמאי, מה שמעיד על כך שהוא דמות מכובדת (השווה הביקור אצל הלני המלכה) אבל הביקור הזה מסתיים בנימה צורמת עם הגערה החמורה של הזקנים (בעיקר בית שמאי אבל אולי לא רק הם) שהוא לא קיים מצוות סוכה מימיו. מעכשיו, יוחנן בן החורוני הופך לדמות מוקצה בקרב בית שמאי שהוא שייך אליהם ומאידך לא בטוח שהוא באמת "נקלט" בתוך בית הלל והמשיך להיות סוג של נטע זר שנותר לבדו לאכול פת חריבה בשנות בצורת (איפה זה ואיפה ביקור הזקנים בסוכתו...). מי שכן נשאר לצידו הוא רבי צדוק (גם הוא "אוכל חולין בטהרה") ששולח גם את הבן שלו ללמוד אצלו והוא זה שכמובן תומך בו בשנות הבצורת כשהוא שולח לו מעדן זיתים מגולגלים וגם תשובה הלכתית שמאפשרת לו לאכול את הזיתים הלחים הללו בלי חשש טומאה מחד ומראית עין מצד שני של מי שבוחר רק להקל על עצמו בלי עקביות.
ואפשר שגם סיפור הביקור של זקני בית הלל ובית שמאי בסוכתו של אותה דמות עלומה (אני לא אכנס כאן לויכוח לגבי המשמעות "חורוני" [מבית חורון? חורן?] או "חורונית" [ על שם אימו כפי שהציע שולמית ולר]) כמו סיפור הזיתים בשנות הבצורת "חושפים" לפנינו קצת מהווי ירושלים של סוף ימי בית שני: סוכות צנועות הסמוכות לבתים- יש להניח שזה לא היה ברובע האמידים בעיר העליונה (הרובע ההרודיאני) או בארמון של הלני המלכה (חפירות חניון גבעתי?) אלא בבתים הצפופים והפשוטים של ירושלים. אנחנו גם לומדים על התזונה של בני העיר (תחום שנחקר בשנים האחרונות על ידי רם בוכניק) ועל כך שגם התושבים הפשוטים לא מנעו את עצמם מלהכין מאכלים משובחים כמו מעדני זיתים מסוגים שונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה