בפרקים הקודמים של המסע בעקבות סוכתה של הלני המלכה הדגשתי שאני מתעלם
בכוונה מהידיעות החיצוניות הספרותיות והארכיאולוגיות לטובת ניתוח ספרותי שמשקף
יותר זכרונות היסטוריים וחברתיים של המספרים ואף הם יכולים לתרום להכרת הרקע
ההיסטורי בקריאה זהירה וביקורתית. עכשיו, הגיעה העת "לפתוח את היריעה"
ולצרף את העדויות החיצוניות על הלני המלכה וכיצד זה משתלב גם במקורות חז"ל
כולל האנקדוטה על סוכת הלני המלכה. אם פעם היה מקובל לכרוך את כל העדויות לתמונה
הרמונית שבו כל מקור (יוספוס, חז"ל, ממצא ארכיאולוגי) משלים אחד את השני,
בדור האחרון ישנה רגישות גבוהה יותר להבדלים ולניואנסים הקטנים/גדולים. בספר הטרי
על מסורות חז"ל ויוספוס בהוצאת יד בן צבי (כרך ראשון, עמ' 520-508), ישנו דיון מסכם על הנושא הזה של טל
אילן שכבר כתבה על כך בכמה מסגרות קודמות. הנה סיכום קצר של העדויות על פי כל
מקור-
יוספוס (קדמוניות היהודים כ, 96-17 ועוד כמה רסיסי ידיעות במלחמת
היהודים)
סיפור גיורה של הלני המלכה ובניה מתואר בפרוטרוט בתחילת הספר האחרון של קדמוניות היהודים אם כי גם בתוך התיאור הזה ישנם כל מיני פערים ולקונות שאולי הוא
התכוון להשלים במועד ובחיבור נוסף. אין ספק שיוספוס הוא לא המקור לסיפור הזה והוא
העתיק מתוך מקור קדום אחד או יותר והרכיב אותם ביחד כשחוקרים כמו לורנס שיפמן וטל אילן הראו את
ה-"תפרים" השונים בסיפור שהגיבור המרכזי שלו הוא המלך איזאטס השני. שלד
הסיפור הבסיסי הוא כזה: בחדייב (Adiabene) שבצפון מסופוטמיה (עיר הבירה הייתה ארביל, בירת כורדיסטאן
היום) עלתה שושלת חדשה- המלך הראשון היה איזאטס הראשון שמלך לקראת סוף המאה
הראשונה לפני הספירה. שני הילדים שלו, מונובאזוס (מונבז) ה-I ואחותו הלני, התחתנו אחד
עם השנייה ולהם נולדו שני ילדים: איזאטס השני ומונבאזוס (מונבז) השני. לאחר מותו
של מונובאזוס הראשון בסביבות 30 לסה"נ, בתום מאבקי כוח פנימיים עזים, איזאטס
השני עלה לשלטון.
בהקשר הזה, מתחילים להופיע סיפורי הגיור- שלו קודם ואחרי כן גם
של אימו הלני כאשר היא עולה לירושלים וגם חמשת בניו של איזאטס השני (נכדיה של הלני) נשלחו
לירושלים ללמוד עברית ותורה. נסיבות הגיור מתוארות בפרוטרוט בזכות שני מלומדים יהודיים- חנניה ואלעזר- ולא כאן המקום לספר את הסיפור המפותל שהוא מתאר שם. הלני
שמתוארת כמלכה צדיקה (סעיפים 53-49) עלתה לירושלים גם להקריב קרבן תודה (קרבן גרות?) אבל זה לא נגמר שם והיא ביחד עם איזאטס סייעו לתושבי העיר שסבלו באותה שנה מבצורת ורעב- היא מימנה הבאת ספינות עם
חיטה מאלכסנדריה לירושלים. במקביל, גם הבן השני שלה- מונובאזוס השני (הוא קרוב
לוודאי מונבז של חז"ל) התגייר וגם הוא עזר לתושבי ירושלים. אחרי מותו של
איזאטס ב-55 לסה"נ, היא חזרה לחדייב כדי לראות את בנה מונבאזוס השני מוכתר
למלך ושם היא גם הלכה לעולמה לפני שעצמותיה שלה ושל איזאטס הועלו לירושלים לקבורה.
פרטים נוספים עולים מתוך הספר "מלחמת היהודים": הלני המלכה בנתה ארמון בירושלים ביחד עם עוד שני ארמונות של אותה שושלת; עם מותה
היא נקברה בקבר מפואר עם פירמידות בסמוך לעיר והבנים הנוספים או צאצאיהם השתתפו
באופן פעיל במרד הגדול ואף נפלו בשבי הרומאים והגיעו לרומא.
חז"ל
אם יוספוס שאב כנראה ממספר מקורות שונים ויצר מהם סיפור ארוך, הרי מעצם
אופיה של ספרות חז"ל, אין בה תיאור מסודר אלא פרטים פרטים שאין להם אופי
נראטיבי מסודר אך בכל זאת השוואה בינם ובין התיאור של יוספוס היא מאלפת כפי שעשה
לפני יותר משלושים שנה שיפמן ושוב לאחרונה טל אילן. בעוד הגיבור הראשי בתיאור של
יוספוס הוא איזאטס השני, הרי שבספרות חז"ל הדמויות המובילות של שושלת חדייב
הן הלני המלכה ומונבאזוס הוא מונבז, אחיו של איזאטס השני (אולי הם התבלבלו עם מונבאזוס הראשון?). מעבר לתיאור אצלנו על
סוכת הלני המלכה בתוספתא סוכה ומקבילות, עוד שני מקורות מתארים את הלני המלכה בתור
דמות חיובית:
משנה נזיר פרק ג משנה ו
"מי שנזר נזירות הרבה והשלים את נזירתו ואחר כך בא לארץ- בית שמאי אומרים נזיר שלשים יום ובית הלל אומרים נזיר בתחלה. מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה אם יבא בני מן המלחמה בשלום אהי נזירה שבע שנים ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים ובסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות. לבסוף שבע שנים נטמאת ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה".
משנה מסכת יומא פרק ג י
"מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב. הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל ואף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה..."
תוספתא מסכת יומא (כפורים) (ליברמן)
פרק ב הלכה ג
"מולבז המלך עשה כל ידות הסכינים של יום הכפורים זהב ומזכירין אותו לשבח הילני אמו עשתה נברשת של זהב שעל פתח ההיכל אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שבשעה שחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה ויודעין שחמה זורחת".
תוספתא מסכת פאה (ליברמן) פרק ד הלכה יח
מעשה במונבז המלך שעמד וביזבז אוצרותיו בשני בצרות שלחו לו (אבותיו) אחיו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך אמ' להם אבותי גנזו אוצרו' למטה ואני גנזתי למעלה שנ' אמת מארץ תצמח אבותי גנזו אוצרות מקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי מקום שאין היד שולטת בו שנ' צדק ומשפט מכון כסאך וגו' אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות שנ' אמרו צדיק כי טוב וגו' אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות על נפשות שנ' פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפש' וגו' אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנ' ולך תהי הצדקה וגו' אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעצמי לעולם הבא שנ' והלך לפניך צדקיך".
המקורות הללו מזכירים במידה רבה את מה שנאמר אצל יוספוס אבל יש כמה
שינויים קטנים וכמה קצת יותר משמעותיים: מוזכר כאן שהיא עלתה לירושלים כמעשה
חסידות אבל ברקע לפי מה שמתואר כאן עומדת נזירות בעקבות נדר שהיא נדרה שבניה יחזרו
בשלום מן "המלחמה" שעליה איננו יודעים דבר. היא נמצאת בקשר עם בית הלל
או לפחות הן מורים לה להשלים את הנזירות (אילן למדה מהמקור הזה הפוך- שהיא הייתה קרובה יותר לבית שמאי). יש להניח שאותם בנים, הם גם הבנים
שמוזכרים בתוספתא סוכה בתור "תלמידי חכמים" (בקיצור, מדובר כאן על בוגרי
ישיבת הסדר או מכינות...) אבל אצל יוספוס מוזכרים בנים שנשלחו ללמוד תורה ועברית
שהיו לא הבנים שלה אלא של איזאטס השני, כלומר הנכדים שלה- הנכדים שלה
"הפכו" אפוא לבנים שלה במסורת החז"לית.
הפילנתרופיה לבית המקדש המוזכרת לטובה במשנה ובתוספתא יומא מיוחסת
בראש ובראשונה למונבז (הוא בנה מונבאזוס השני) ולהלני שמימנה הקמת נברשת זהב בפתח ההיכל
וגם נברשת נוספת שעליה היו כתובה פרשת סוטה (!), פרטים שאינם מופיעים בעדות של יוספוס. העזרה
לתושבי העיר בשנת הרעב נזכרת גם כאן אלא שזה לא היה איזאטס כפי שנאמר אצל
יוספוס אלא דווקא הבן האחר והאח של איזאטס- מונבז המלך. העדות בתוספתא פאה נידונה
בהרחבה בשנים האחרונות בידי גרג גארדנר, סת' שוורץ ויעל וילפאנד כחלק מהדיון בפילנתרופיה
היהודית הקדומה לעומת האוורגטיזם היווני-רומי.
מה לא מוזכר עד כה בכלל? מעשה הגיור של הלני או שלי מי מבית חדייב.
האירוע הזה כן נזכר בצורה קצת מעורפלת בבראשית-רבה מו א:
'ומעשה במונבז וזויטוס בני תלמי המלך שהיו יושבין וקורין בספר בראשית, כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וזה פניו לכותל והתחיל בוכה, הלך זה מל עצמו וזה מל עצמו, לאחר ימים היו יושבין וקורין בספר בראשית וכיון שהגיעו לפסוק ונמלתם אמר אחד לחבירו אילך אחי, אמר ליה את אילך אחי ולא לי, גילו את הדבר זה לזה, כיון שהרגישה אמם הלכה ואמרה לאביהם בניך עלת נמי בבשרם וגזר הרופא שימולו, אמר וימולו, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא, אמר ר' פינחס בשעה שיצא למלחמה עשו לו סיעה פיסטון וירד מלאך והצילו".
מקובל לזהות כאן את "מונבז" ו-"זויטוס" עם מונבאזוס
ואיזאטס השני ובהמשך מוזכרת "אימם" וגם "אביהם" (הוא תלמי) אבל מעבר לזהות המוטעית של האבא, רק לגביהם
נאמר שהם התגיירו ולא מוזכרת בהקשר לכך הלני המלכה למרות ששמה היה מוכר לחכמים. אם לא היינו יודעים את הסיפור של בית חדייב ממקורות אחרים, המסקנה הפשוטה הייתה שזה בכלל סיפור שקשור לבית תלמי במצרים ושהמספר כרך כמה תקדימים מתקופות וממקומות שונים על משיכה של לא-יהודים לדת היהודית לתוך סיפור בעל אופי עממי ובוודאי לא יכול לשמש כמקור היסטורי כלשהו. כך או כך, כפי שהראו שיפמן ואילן, בעוד מעשה
הגיור הוא עיקר הסיפור הקשור לשושלת חדייב אצל יוספוס, בספרות חז"ל ובעיקר
בטקסטים התנאיים, הנושא הזה לא מוזכר בכלל, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף, בוודאי
לא בהקשר להלני המלכה. זה לא אומר שחז"ל לא ידעו כלום על אירוע הגיור הזה ושמדובר במשפחה יהודית מאז ומעולם, אלא שבעיניהם, מעשי החסידות
והפילנטרופיה והכפיפות לחכמים או זקנים כולל "רביניזציה" של הבנים
לתלמידי חכמים היא המעלה העיקרית של אותן דמויות.
הממצא הארכיאולוגי
אם אפשר היה למצוא את נברשות הזהב מבית המקדש עם הכיתוב "זאת תרומת הלני המלכה", זה היה מן הסתם אחד הגילויים המרעישים בתולדות ארץ ישראל אבל אף אחד לא יודע מה עלה בגורלם של הנברשות המוזהבות ההם- האם הם נשרפו עם
חורבן הבית, הגיעו לרומא ביחד עם שאר כלי המקדש או שהם ממתינים אי שם במעבה ההר או באחת מערות מדבר יהודה להרפתקנים שמחפשים את ארון הברית ואת אוצרות מגילת הנחושת. עד שימצאו את הנברשות ההן, במכון המקדש כבר עבדו על תחליף זמני...מה שכן, הלני המלכה כן
הותירה את חותמה בממצא הארכיאולוגי בשני מקומות מרכזיים.
קברי המלכים: המונומנט המפואר בצומת הרחובות צאלח א דין ודרך שכם, המוכר כ-"קברי המלכים" שמתואר בספרות כבר מהמאה ה-16, מזוהה היום כאותו אתר שיוספוס תיאר את
קברה המפואר של הלני המלכה. לפי יוספוס, מצבת הקבורה של הלני המלכה ניצבה במרחק שלוש סטאדיות מירושלים ועליה התנוססו שלוש
פירמידות. אתר הקבורה של הלני המלכה נזכר גם אצל פאוסאניאס במאה השנייה (שם הוא גם
מתאר מנגנון מתקדם של סגירת הגולל באופן מכני) וגם אצל אווסביוס במאה השלישית. את המקום סקר
פליסיאן דה סוסי ב-1863 שטען בטעות שהוא מצא את הקברות של מלכי יהודה. הוא גם איתר מספר סרקופאגים ועוד מכסי סרקופאג כולל אחד
שבו נכתב בארמית "צדן מלכתא" ו-"צדה מלכה". זאת ועוד, הוא טען
שבסרקופאג נמצאו עצמות של אישה ביחד עם אריגים עשויים זהב כאשר הסרקופאגים הועברו למוזיאון הלובר
ולפני שנים אחדות, "הסרקופאג של הלני" חזר לביקור נדיר בתערוכה בארץ. צמד
מקוואות טהרה נמצאים בחצר בסמוך לפתח מערות הקבורה, תופעה חריגה שנידונה בשנים
האחרונות על ידי יונתן אדלר בזיקה למקומות אחרים שבהם התגלו מקוואות טהרה ליד
קברים. לאחרונה, עמרי עבאדי הציע שצמד מקוואות הטהרה הגדולים לא היו חלק ממתחם
הקבורה אלא יחידה נפרדת ועצמאית שנועדה לעולי הרגל בדרכם לירושלים ונבנתה בידי בנה
מונבז כחלק מהנצחתה של המלכה הנדבנית במתכונת דומה של שילוב קברות ומתקני מים
במקומות אחרים באימפריה הרומית.
ארמון הלני המלכה: יוספוס סיפר על קיומם של מספר ארמונות בעיר התחתונה
שקשורים למלכי חדייב- ארמון הלני המלכה, ארמון מונבאזוס וארמון נוסף של גראפטה או
גראפיטי מבנות השושלת. מיכאל אבי יונה בשחזור של ירושלים בימי בית שני, הוסיף
ארמון רביעי (של איזאטס?) במתכונת פרתית ממנה הגיעה השושלת הזאת. כל זה התבסס על
התיאור הספרותי ועל שחזור אפשרי אך לא על מידע ארכיאולוגי. והנה במסגרת החפירות
הנרחבות בחניון גבעתי, בצפון-מערב העיר התחתונה של ירושלים של ימי בית שני, גילו
החופרים שרידים של מבנה "מרווח" מהמאה הראשונה לספירה עם שני אגפים
(צפוני ודרומי) שכלל קירות עבים, תאים וגומחות מאידך גם שני מקוואות טהרה בצד
פריטים ארכיטקטוניים המעידים על יוקרתו של המבנה שנהרס באופן אלים בשנת 70 לספירה.
החופרים לא טענו שבידיהם הוכחות ברורות שזהו ארמון הלני המלכה או חלק ממתחם ארמון
מלכי חדייב והודו שזאת השערה בלבד אבל לנוכח הנתונים ההיסטוריים, המיקום והממצאים הארכיאולוגיים, זאת בהחלט אפשרות סבירה.
נחזור אפוא אל הסיפור על ביקור הזקנים בארמונה של הלני המלכה בתוספתא
סוכה. אם עד עכשיו, הכרנו את הסיפור רק
דרך המקורות הספרותיים והפרשנות של החכמים המאוחרים (דור אושא לכל המוקדם) דרך
הירושלמי ועד הקונסטרוקציה המשוכללת של הבבלי (קיטוניות קיטוניות), כעת ניתן לצעוד
צעד נוסף (אחורה) כדי לנסות להבין את המקום של הלני המלכה בזכרון של החכמים. הופעתם החריגה
של בני שושלת מלכותית רחוקה בליבה של ירושלים בסוף ימי בית שני משכה את תשומת הלב
כבר של בני התקופה שניסו להסביר את פשר התקרבותם של בני מלכי חדייב ליהדות בכלל ולירושלים בפרט.
אפשר גם שנוכחותם של שבויים מצאצאי אותה שושלת ברומא, גרמה ליוספוס להקדיש פרק
ארוך ומורכב לסיפור הזה ולהעניק לו מימד דרמטי בעל נופך "אוריינטאלי"
שבו גם מודגשת המשיכה של היהדות לגורמים חיצוניים שכביכול לא היה אמור להיות להם
שום קשר.
גם בספרות חז"ל נותרו הדים לנוכחות של השושלת ההיא אבל ההקשר היה
שונה- לא הגיור עמד במוקד הזכרון אלא החסידות הדתית, הפילנתרופיה למקדש והסולידריות
החברתית של הלני ובנה (מונבז) ולא פחות חשוב מכך, הכפיפות והדבקות לזקנים/חכמים.
בעוד אצל יוספוס, דמותו של איזאטס, המתגייר הראשון מבין המשפחה עומדת במוקד
הסיפור ולמעשה מוקד התיאור נועד להסביר את צדקת הגיור וההתקרבות של איזאטס ומשפחתו ליהודים, הרי שאצל חז"ל אלו מונבז ובמיוחד הלני המלכה (ובניה) הם הגיבורים
העיקריים ונושא הגיור שלה או של מונבז כמעט ולא מעניין את חז"ל ולא משמש גורם
כזה או אחר בדימוי החיובי שלה. טל אילן טענה שאין שום רמז אצל יוספוס שמה שמשך
אותה הייתה עמדת הפרושים ובתוך ספרות חז"ל אף ניתן למצוא רמזים אפשריים שהיא
דווקא אימצה את שיטת בית שמאי, לפחות בהתחלה.
בהקשר הזה, הזכרון של ביקור הזקנים אצל סוכת הלני המלכה מקבל אופי
מחודד יותר- זאת הלני המלכה שהגיעה לירושלים בעיצומו של נדר נזירות ארוך במיוחד (שהגיע בסיכום למספר של 21 או 14 שנה, כרגע זה לא משנה אם זה נכון או מתאים לכרונולוגיה החיצונית), תרמה למקדש בירושלים נברשות זהב ביחד
עם בנה מונבז והם גם אלו שתמכו בתושבי ירושלים בזמן הבצורת. מעניין לציין שגם
בתוספתא סוכה וגם במשנה בנזיר, רבי יהודה בר אלעאי הוא "סוכן המידע" העיקרי
באשר להלני המלכה ובניה- אם על זמן הנזירות ואם על ביקור הזקנים ובניה תלמידי
החכמים. לגופו של עניין, ספק אם בכלל הייתה הלכה כלשהי בנוגע למידות המקסימליות של הסוכה באמצע המאה הראשונה לספירה- אם כבר, הבעיה שהטרידה יותר את חכמי בית שמאי ובית הלל הייתה המידות המינימליות (סיפור יוחנן בן החורוני) ולא המידות המקסימליות. אפשר לדמיין סוכה רחבת ידיים על הגג או
אחד המרפסות של הארמון של הלני המלכה שאולי שרידיו התגלו בחניון גבעתי- סוכה שהשקיפה על המרחב האורבני הצפוף של סוכות של אנשי ירושלים ועולי הרגל שבנו על הבתים ובכל מקום פנוי אפשרי. זה לא היה ביקור
"פוליטי" או "בית מדרשי" כפי שעולה מהויכוח בין החכמים בתוספתא אלא שגרה קבועה שהייתה חלק מתוך הזיקה האדוקה בין
הלני המלכה ובין הזקנים/חכמים כפי שמקורות חז"ל ביקשו לעצב בזיכרון מאותה
מלכה או שושלת. בשלב מאוחר יותר, כאשר הסוכה "הטבעית והנורמלית" של ימי בית שני
הפכה למושג הלכתי מפורט בעל מערכת כללים הלכתית "בית מדרשית" שיש לה גבולות מינימליים ומקסימליים, החכמים
"עיבדו" את הזכרון המסורתי (העממי?) על אודות השושלת המסתורית ההיא
לטובת הדיון ההלכתי הפורמלי וכך סוכת הלני המלכה בארמון שבצפון-מערב עיר דוד של אמצע המאה
הראשונה לספירה הפכה ל-"סוכה הלכתית" שבמסגרתה התוספתא, הירושלמי והבבלי
הרכיבו על גביה שכבות מידע, מגדר וחברה בהתאם למוקד העניין והדיון של כל מקור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה