"בואו וטלו לכם תבלי מצוה": בין תגרי ירושלים ותגרי לוד

במשנה (פסחים י ג) מופיעה מחלוקת לגבי הבאת החרוסת בליל הסדר: "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה ר' לעזר בר' צדוק אומר מצוה". לדעת חכמים, בניגוד למצה ומרור, החרוסת ׁ(על הרכבה של החרוסת התלמודית, אפשר לקרוא במאמרה של סוזאן ויינגרטן) מובאת לשולחן אך לא בתור "מצוה" בעוד לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק (חכם שחי בסוף ימי בית שני ותחילת דור יבנה) היא כן "מצוה".
למשנה הזאת יש מקבילה בתוספתא ובתלמודים שממנה אפשר ללמוד על הרקע לדעתו של רבי אלעזר ברבי צדוק:

1. "...והחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה ר' לעזר בי ר' צדוק אומ' מצוה...מעשה ואמ' להם ר' לעזר בר' [צדוק] לתגרי לוד בואו וטלו לכם תבלי מצוה" (תוספתא פסחים י ט-י)

2. "תגרי ירושלם היו אומרים בואו וטלו לכם תבלי מצוה" (ירושלמי פסחים י ג לז ע"ד)

3. "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וקחו (בדפוס: וטלו) לכם תבלין למצוה" (בבלי פסחים קטז ע"א).
שני שינויים בולטים קיימים בין התוספתא ובין התלמודים: לפי התוספתא, אלו היו "תגרי לוד" המוכרים היטב גם ממקורות אחרים (בעיקר ממשנת בבא מציעא ד ג) שאליהם פנה רבי אלעזר ואמר להם שיטלו "תבלי מצווה" (החרוסת) בעוד לפי הירושלמי והבבלי, אלו היו "תגרי ירושלים" (או "תגרי חרך שבירושלים") שהיו אומרים "בואו וטלו לכם תבלי מצווה/תבלין למצווה" ומהם למד רבי אלעזר שהחרוסת היא מצווה. באופן כללי, רוב הפרשנים והחוקרים (איש שלום, ליברמן, ספראי, תבורי) אימצו דווקא את הנוסח בתלמודים שכן רבי אלעזר ברבי צדוק הוא תנא המרבה לספר מסורות על מנהג אנשי ירושלים בימי הבית, בוודאי כשמדובר בעניין אכילת פסחים וסביר להניח שהמונח "תגרי ירושלים" הוחלף בטעות על רקע "תגרי לוד" של משנת בבא מציעא.

כנגד הכיוון הזה, טען לפני מספר שנים ש"י פרידמן בספר שלו על התוספתא פסחים (תוספתא עתיקתא סימן כא, עמ' 430-426) שדווקא התוספתא משמרת את הורסיה הנכונה על "תגרי לוד" ואילו הורסיות על "ירושלים" הוגהו מאוחר יותר לאור המסורות האחרות של זכרונות ר' אלעזר ברבי צדוק מירושלים. הזיקה של ר' אלעזר בר' צדוק ללוד עולה גם במסורת נוספת בתוספתא פסחים ג יא: "אמר ר' לעזר בן צדוק- פעם אחת היינו יושבין לפני רבן גמליאל בבית המדרש בלוד ובא זונן הממונה ואמר הגיע העת לבער החמץ, הלכתי אני ואבא לבית רבן גמליאל וביערנו את החמץ". לפי ההסבר של פרידמן, המעשה אינו מימי הבית אלא מימי ראשית דור יבנה ובא להסביר כיצד רבי אלעזר בן רבי צדוק פעל להפיכת החרוסת לחלק מליל הסדר כחלק מהטרנספורמציה של ליל הסדר התנאי לעומת סעודת זבח הפסח הקדומה. גם הנשקה בפרק שעסק בחרוסת בספר שלו על ליל הסדר במשנת תנאים (עמ' 259-258), אימץ את הטענה של פרידמו שמדובר במעשה שאירע לאחר החורבן בלוד אם כי הוא נתן הסבר קצת שונה לגבי האופן שבו הטיבול בחרוסת שולב בתוך ליל הסדר התנאי. ההבדל אם מדובר בתגרי ירושלים או תגרי לוד הוא לא רק הבדל גאוגרפי, אלא משמעותי מאד ומשנה את כל הסיפור:
"תגרי ירושלים"

לפי הורסיה הזאת, הסוחרים של ירושלים ("התגר" היה סוחר בקנה מידה גדול, מעין סוחר סיטונאי) בימי בית שני היו אלו שהכריזו "טלו לכם תבלי מצווה" והם שכביכול קבעו את מעמד החרוסת כמצוה בהכרזתם או שזה משקף את הווי השוק של ירושלים ערב פסח ואת התפיסה שהחרוסת היא לא סתם תבלין להפגת החריפות או המרירות אלא "מצוה" בפני עצמה. לא מדובר בעדות של חכמים ולתגרים באופן כללי היה דימוי בעייתי בספרות חז"ל. ובכל זאת, רבי אלעזר ברבי צדוק למד מהאנקדוטה הזאת שבירושלים, התודעה העממית הייתה שהחרוסת היא "תבלי מצווה/תבלין למצווה" ואת זה הוא "תרגם" לקביעה הלכתית שהחרוסת היא מצווה כפי שנאמר במשנה (שם לא מסופר המעשה בתגרים). אפילו אם פרק ערבי פסחים משקף את ליל הסדר שאחרי החורבן (עמדה שרוב החוקרים כיום מחזיקים בה בצורה זו או אחרת), רבי אלעזר ברבי צדוק טען שמנהג הטיבול בחרוסת לא היה נספח מלווה אלא הוא היה חלק מפרקטיקות דתיות בסעודת זבח הפסח בירושלים של סוף ימי הבית. גם אם סעודת ליל הסדר התנאית אינה דומה לחלוטין לסעודת זבח הפסח הקדומה, יש להשתדל "לצלם" כמה שאפשר מתוך סעודת הזבח שנהגה בירושלים בימי הבית ולכן כמו שהמצה והמרור הם "מצווה", כך גם החרוסת היא "מצווה". אפשר שמניע ההמשכיות קשור גם למנהג אכילת הגדיים המקולסין שנהג בו רבן גמליאל ביבנה שאליו היו קשורים רבי צדוק ובנו וכך לפחות בשנים הראשונות, היה דמיון רב (לפחות לגבי המאכלים) בין סעודת זבח הפסח הקדומה ובין סעודת ליל הסדר בימים שאחרי חורבן הבית.
ומה באשר לנוסח של הבבלי-"תגרי חרך שבירושלים"? הפרשנים הציעו כמה אפשרויות- רש"י ורשב"ם הסבירו: "חנוונים היושבים אצל חלונותיהם ומוכרים כמו "מציץ מן החרכים" ובספר המכתם ישנו תיאור ציורי: "שמפני רוב המון העם שהיו בירושלים לא היו החנונים יכולים להוציא שום דבר דרך הפתחים אלא חלונות היו להם פתוחות לרשות הרבים ושם היו מראין להם הבשמים ואומרים: בואו וקחו לכם תבלין למצווה". לעומת זאת, המאירי ואחרים הביאו גרסה אחרת: "תגרי הדך- "ויש גורסין תגרי הדך על שם שהתבלין נידוכות מלשון "או דכו במדוכה". אפשרות זאת קשורה לתיקון אחר בירושלמי, שם במקום השם "רובה" ככינוי לחרוסת, נכתב בכ"י ליידן "דוכה", כדרך שהחרוסת מכונה עד היום אצל יהודי תימן (על נוסח הירושלמי "דוכה" ובעיותיו אפשר לקרוא כאן). אלא שפרידמן (שם, הערה 30) שלל את התיקון הזה וטען שהכוונה היא ל-"חרך" במובן של שריפה (מארמית סורית) שכן התבלינים/סממנים של החרוסת היו חרוכים מעט באש וכך לדעתו, התלמוד הבבלי הדגיש שהתגרים הללו היו תגרי סממנים המתמחים בתבלינים.

"תגרי לוד"

לפי הורסיה הזאת, זה היה רבי אלעזר בן צדוק שיזם והכריז כלפי התגרים ש-"טלו לכם תבלי מצווה" והמדובר בלוד בימים שאחרי חורבן הבית. הקביעה שהחרוסת היא מצווה אינה על סמך התקדים של ירושלים בימי הבית אלא היא אכן דעתו של רבי אלעזר בן צדוק והוא זה שהפיץ אותה בצורה מעשית כאשר פנה לתגרי לוד בליל הסדר או לפני כן על מנת שיקחו להם תבלי מצווה. לפי דעתו של פרידמן, המדובר הוא בליל הסדר ו-"תגרי לוד" היו "אנשי מעמד" שאותם שידל רבי אלעזר שיטלו תבלי מצווה- "הם מזדמנים לסדר ליל פסח עם החכמים. אם זכינו לעדות מפורשת זו שר' אלעזר ב"ר צדוק מזרז את תגרי לוד בעניין התבלים, הם תבלי החרוסת, ומשדלם להשתתף במצווה זו, ודאי יש חשיבות לדבר יותר מאשר נימוסין בסעודה". מכאן שזה לא היה נוהג מקומי והוא ניסה לשכנע אותם. המנהג החדש הזה אכן השתרש אך לא כולם ראו בו יותר מאשר מנהג- "מצד אחד יש שכבר נוהגים באכילת חרוסת; מצד שני עוד גוברת התחושה בין החוגים השמרניים שאין זה אלא מנהג חדש ואינו מצווה" (שם עמ' 430). הנשקה הציע שמטרת החידוש של רבי אלעזר ברבי צדוק הייתה להפוך את החרוסת לתבלין למצה ומרור ("תבלין למצווה") בהתאם לתפקיד המצה ומרור בזמן הבית שהיו "תבלין" לקרבן הפסח- "דומה אפוא שזהו פשר קריאתו של ר' אלעזר ב"ר צדוק 'בואו וטלו לכם תבלי מצווה"': קריאה זו אירעה לאחר החורבן (כדברי פרידמן) וכוונת ר' אלעזר להדגיש את מעמדם של מצה ומרור כמצווה; לפיכך, מצה ומרור הם שטעונים מעתה תבלין- חרוסת- ללוותם, ובכך להטעים את מעמדם המרכזי החדש. החרוסת ירשה אפוא את מעמדם הקדום של מצה ומרור, והיא מעתה התבלין למצווה" (עמ' 262-261).

ישנה אולי גם אפשרות נוספת להסביר את התוספתא - אם הורסיה הזאת היא מהימנה, אפשר שמדובר על הימים שלפני פסח ולא בליל הסדר גופו. רבי אלעזר ברבי צדוק (לפי מסורת אחת הוא היה חנווני בסוף ימי בית שני- תוספתא ביצה ג ח) מכר או אולי ניסה לשכנע את תגרי לוד (לדעת יהושע שוורץ, "תגרי לוד" היו סוחרים מתווכים ו/או סיטונאים שקנו סחורה מחקלאים יהודיים באזור יהודה ושיווקו אותם בלוד או בשווקים אחרים) שישווקו את החרוסת ("תבלי מצווה") בשוק העירוני לקראת הפסח. הפנייה לתגרי לוד היא לא בגלל מעמדם היוקרתי במרקם העירוני אלא בשל העובדה שהם הסוחרים החשובים בשוק של לוד ודרכם אפשר להפיץ בשווקי לוד את "בשורת החרוסת" כתבלין מומלץ ורצוי בסעודת ליל הסדר. אפשר שהקביעה שלו במשנה היא דעתו העיונית שאותה הוא ביקש להפיץ באמצעות הפנייה לתגרי לוד או שהמשנה "עיבדה" את המעשה המוזכר בתוספתא והפכה אותו לדעה עיונית (כדעתו של הנשקה). יש גם אפשרות לשלב בין כלל המקורות- לאור המנהג של תגרי ירושלים בסוף ימי הבית השני, ביקש רבי אלעזר בן צדוק מתגרי לוד אחרי החורבן להמשיך ולשווק את התבלין (הוא החרוסת) כתבלין מצווה לקראת ליל הסדר, אך המקורות (התוספתא לעומת התלמודים) מציגים שתי ורסיות נפרדות עם דינמיקה שונה.
סיכום: יוצא אפוא שהשאלה הצדדית לגבי הזהות של התגרים כרקע לקביעה של רבי אלעזר ברבי צדוק שהחרוסת היא מצווה, הופכת לשאלת מפתח באופן שבו התעצבה הסעודה בליל י"ד בניסן אחרי חורבן הבית- להמשיך עד כמה שאפשר או להכניס אלמנטים חדשניים ועדכניים לסעודה הטקסית. לפי האופציה של "תגרי ירושלים", ליל הסדר הבתר-מקדשי מתאפיין עדיין בזיקה והמשכיות להווי שהיה ואינו ובאופן הזה אפילו ההכרזה של תגרי ירושלים בשוק מהווה מקור השראה לדיון הלכתי בנוגע למעמד החרוסת בליל הסדר. לפי האופציה של "תגרי לוד", הבאת החרוסת כחלק מהטקס של ליל הסדר עומדת בסימן חידוש ביוזמת רבי אלעזר ברבי צדוק שפנה לשכנע או להיעזר בתגרי לוד כדי להפיץ את מנהג הטיבול בחרוסת. גם האופן שבו מתוארים התגרים הוא שונה וטומן בחובו את הפער שבין העבר וההווה (גם אם הוא של שנים ספורות בלבד): תגרי ירושלים הם אלו שמהם החכמים (בדור יבנה) לומדים הלכות ואילו את תגרי לוד צריך להדריך ולשכנע. אפשר ש-"תגרי ירושלים" משקפים זכרון נוסטלגי בעל נופך אוטופי שבו הנורמות שלהם הם אלו שהחכמים מבקשים לשחזר ואילו "תגרי לוד" משקפים את המציאות האקטואלית שבה הם נזקקים להדרכת והנחיית החכמים.