"מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם נקרא מוצא, יורדים לשם ומלקטים משם מורביות שלערבה ובאים וזוקפים אותם לצדדי המזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו..." (משנה סוכה ד ה)
הערבה היא אחת מארבעת המינים ("ערבי נחל") אך בזמן המקדש זאת הייתה מצווה עצמאית- "מצות ערבה". מלבד היותה חלק מארבעת המינים ("מצות לולב") היו שתי פעולות נוספות ייחודיות לערבה: בכל יום מימי החג היו "באים וזוקפים אותן בצדי מזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח" ואילו ביום השביעי היו חובטים את הערבות שמשם צמח הכינוי לאותו יום (הושענא רבה בימינו)- "יום חיבוט ערבה". מהתוספתא (סוכה ג א) עולה שה-"ביתוסים" ניסו לשבש את קיומו של הטקס הזה בשבת "לפי שאין ביתוסין מודים שחבוט ערבה דוחה את השבת" כשהפרשנים והחוקרים חלוקים ביניהם אם הביתוסים התנגדו לחיבוט הערבה דווקא בשבת או בכלל הסתייגו מהטקס (או הטקסים) הקשורים לערבה שביחס אליהם החכמים התווכחו אם זאת "הלכה למשה מסיני", "יסוד נביאים" ולדעת אבא שאול זאת מצווה מן התורה.
אך המשנה מוסיפה עוד פרט שלכאורה אינו הכרחי: "מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדים לשם ומלקטים מורביות שלערבה". בשביל מה זה חשוב למשנה המתארת את מצות הערבה במקדש לציין את העובדה שענפי הערבה מקורם במקום למטה מירושלים הנקרא מוצא- וכי מה היה חסר בתיאור מצות ערבה אם לא היה מוזכר הפרט הזה?
אין כמעט חולק היום שמוצא של תקופת הבית השני היא אותה "המוצה" של ספר יהושע שזוהתה בתל מוצא ובמורדות של השלוחה היורדת לנחל שורק כפי שעלה מן החפירות הארכאולוגיות כולל חפירות נרחבות בעשרים השנים האחרונות לרגל בניית גשר מוצא במקום סיבוב מוצא ההיסטורי. כבר התלמודים זיהו את מוצא עם "קלניא", היא קולוניא, מושבת הוטרנים שעליה מספר יוספוס שניתנה ל-800 חיילים משוחררים אחרי המרד הגדול ששמה השתמר בשם הכפר הערבי קאלוניה שהיה במקום עד 1948. אבי ששון עסק לפני יותר מעשרים שנה ברקע הגיאוגרפי-היסטורי של גידול הערבות במוצא- ריכוז המעיינות הגדול באזור מוצא היה כר אידיאלי לגידול ערבות בערוץ הנחל אם כי זה לא היה המקום היחיד שניתן היה לגדל ערבות. אז למה דווקא מוצא? ששון מנה במאמר הנ"ל כמה סיבות אפשריות: ריכוזי המעיינות בקרבת ירושלים נוצלו לצורכי חקלאות ולא לגידול ערבות וזאת בניגוד לריכוז המעיינות במוצא שמבחינה טופוגרפית נמצאות בתחתית המדרון ולא בסמיכות למדרגות החקלאיות; זה היה הריכוז הגדול והפנוי שנותר של ערבות במצב שבו יש המוני עולי רגל בירושלים; הערבות במוצא היו באיכות גבוהה או מתאימים לטקס במקדש יותר מאשר בכל מקום אחר- אולי כי זה הכי מתאים ל-"ערבי נחל"; מוצא ישבה על נתיב עולי הרגל וליד הדרך הראשית; זה היה מקום בשליטת המקדש או שקיבל פטור ממס (דבר שנרמז בבבלי סוכה מה ע"א) לצורך גידול ערבות למקדש.
אך עדיין נותרה השאלה במקומה- מדוע במענה לשאלה "מצות ערבה כיצד" הבאה לתאר את אופן הטקס במקדש היה צורך להזכיר שמקור הערבות הוא במוצא? דומה שהתשובה היא שאכן המשנה באה לתאר את הטקס ולקיטת המורביות של הערבה ממוצא אינו סתם תיאור אינפורמטיבי גרידא של מקור הערבות המועדף אלא זה היה חלק מהטקס גופו או לפחות הכנה קונקרטית לטקס עצמו. בכל יום "היו יורדים לשם, מלקטים מורביות שלערבה ובאים וזוקפים אותם לצדדי המזבח" בדיוק באותו אופן שבו המשנה מתארת את טקס ניסוך המים שגם הוא התחיל מחוץ למקדש: "ניסוך המים כיצד? צלוחית של זהב מחזקת שלשת לוגים היה ממלא מן השילוח..." לפני קיום הטקס השלם ליד המזבח. אמנם כל אדם באופן פרטי היה יכול לקחת את הערבה שלו מכל מקום שבו הוא רוצה אבל כאן מדובר על טקס זקיפת הערבה על המזבח, טקס ציבורי וממילא גם אותן מורביות של ערבה לא היו אלא לצורך קיום אותו טקס. על זיקה אפשרית בין שני הטקסים הללו הצביע לפני כמה שנים יונתן אדלר שהציע שבדינרים (זוזים) של מטבעות בר כוכבא, הענף המתואר ליד הפך (המזוהה כ-"צלוחית של זהב" של ניסוך המים) אינו לולב כפי שמקובל אלא ערבה וששני הסמלים הללו (הפך/צלוחית והענף/ערבה) הם של טקס ניסוך המים ומצות הערבה שהתקיימו בסוכות במקדש במהלך ימי חול המועד.
אפשר להניח שלקיטת הערבות ממוצא והעלאתן למקדש הייתה פומבית גם במיקומה וגם בדרכה למקדש על נתיב הדרך הראשית לעיני המוני עולי הרגל שהיו באותה העת בירושלים. אפשר שהסיבה לכך הייתה האופי החגיגי-ציבורי שליווה את כל הטקסים: הקפת הלולב סביב המזבח, ניסוך המים, שמחת בית השואבה וגם כאמור, מצות הערבה. אפשרות אחרת לפומביות ולדגש על לקיטת הערבות במוצא קשורה להתנגדות הנ"ל של הבייתוסים למנהג חיבוט הערבה בשבת או בכלל על רקע העובדה שהטקס הזה לא נכתב בתורה ואין לו רמז בכתובים. יש דוגמא מפורסמת של טקס "הכנה" שכל מטרתו היא פולמוסית- במקרה של הנפת העומר שאף לגביו הייתה מחלוקת כיתתית בנוגע לזמן קיומו, טקס קצירת העומר הפומבי ("בעסק גדול") המתואר במשנה (מנחות י ג) נועד להדגיש את ההלכה כדעתם של הפרושים/חכמים. אפשר אפוא שגם כאן- התיאור של לקיטת הערבה ממוצא (כמו קצירת העומר לפני הנפת העומר) היה חלק מטקס מכוון בעל מטרה מוצהרת לבסס את קיומה של מצות הערבה כמצוה עצמאית במקדש דווקא על רקע הערעורים של גורמים שונים על הלגיטימיות של קיום מצוה שאינה מעוגנת בצורה ברורה בכתובים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה