בימינו, המונח "סוכה" כוונתו היא לסוכה של חג הסוכות ותו לא. לא כן היה בימי קדם- ה-"סוכה" הייתה כינוי למבנה ארעי מוצל המוכר גם בהקשרים אחרים, בעיקר חקלאיים עונתיים או של בעלי מלאכה (סקירה תמציתית אפשר לקרוא אצל ש' קרויס, קדמוניות התלמוד, א [ב], עמ' 235-224). לסוכה ההלכתית של החג יש קריטריונים שונים- החכמים הפכו את הסוכה ממונח מעשי למערכת כללים הלכתית המבחינה בין חלקיו השונים (סכך לחוד, דפנות לחוד) ועיצבו מספר עקרונות הלכתיים שייחדו והגדירו את הסוכה מחדש (דירת ארעי או קבע, תעשה ולא מן העשוי וכו'). סביב ההגדרות הכלליות והפרטניות היו מחלוקות, חלקן יסודיות- בין בית הלל ובית שמאי ובין חכמים ובין רבי יהודה ואף בין ארץ ישראל ובבל- וחלקן נוגעות לפרטים נקודתיים. התוצאה הסופית היא שסוכת החג הפכה לאובייקט הלכתי או אולי אפשר לנסח את זה כך: סוכת "החול" עברה פירוק והרכבה מחדש ומעתה לפחות בכל מה שקשור לסוכת "החג", הסוכה הממשית-ריאלית צריכה להיות סוכה "הלכתית".
ומה באשר לסוכות האחרות שהיו באותה העת? בתוספתא (סוכה א ד) מוזכרים סוכת "הרועין" וסוכת "הקייצין" (קוצעי קציעות) אך בעוד שם נקבע שסוכות כאלו אינן כשרות לסוכת החג, בתלמודים דווקא הם כשרים כל עוד הם עומדים בקריטריון ההלכתי- "דתנו רבנן: סוכת רקב"ש; סוכת רועים, סוכת קייצים, סוכת בורגנין, סוכת שומרי פירות, סוכה מכל מקום - כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. מאי כהלכתה? - אמר רב חסדא: והוא שעשאה לצל סוכה" (בבלי סוכה ח ע"ב). בנוסף לרועים ולקייצים, מוזכרים גם בורגנין ושומרי פירות. רשימה זו זהה (וכנראה נלקחה משם) לרשימה אחרת המוזכרת בתוספתא עירובין (ג ט) לעניין אחר: "הרועין והקייצין והבורגנין ושומרי פירות- בזמן שדרכן ללון בעיר...בזמן שדרכן ללון בשדה...". לעומת זאת, בירושלמי ( א א, נב ע"ב) הקביעה היא: "סוכת הרועים, סוכת היוצרים כשירה. סוכת הכותים. עשויה כהילכתה כשירה. שלא כהילכתה פסולה". יש כל מיני דרכים להסביר את הסתירה בין העמדה של התוספתא הפוסלת ובין עמדת התלמודים המכשירה סוכות כאלו ואפשר שלמעשה עומד כאן אותו ויכוח יסודי בין בית הלל ובית שמאי בנוגע ל-"סוכה ישנה" (ראו ליברמן בתוספתא כפשוטה על אתר) אבל אני אתמקד כאן באחת הסוכות המוזכרות-"סוכת היוצרים". הירושלמי מציין בקצרה שהיא "כשרה" למצוות סוכה. לעומת זאת בתלמוד הבבלי (שם) יש אבחנה מורכבת יותר- הסוכה הזאת בעצם מורכבת משני חלקים:
" ר' לוי משום ר' מאיר: שתי סוכות שליוצרין זו לפנים מזו: הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה. חיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה".
רש"י מסביר: "כך היה דרך של יוצרי כלי חרס בימיהן: עושין להם שתי סוכות זו לפנים מזו, בפנימית הוא דר ומצניע קדרותיו, ובחיצונה הוא עושה מלאכתו, ומוציא קדרותיו למכור". בהמשך הוא מסביר מדוע הסוכה הפנימית "אינה סוכה" שכן מאחר שהיוצר גר שם כל השנה, אין סימן היכר שישיבתו שם בסוכות היא לשם סוכות ולכן היא חייבת במזוזה בניגוד לסוכה רגילה שכמובן אינה חייבת במזוזה. החלוקה הזו של "סוכת היוצרין" לחלק פנימי וחיצוני מקורה במשנת מעשרות ג ז הדנה בהגדרות "בית" לעניין חיוב המעשרות:
"הצריפין והבורגנין והאלקטיות פטורין.
סוכת גנוסר- אף על פי שיש בו רחים ותרנגולים פטורה
סוכת היוצרים: הפנימית חייבת והחיצונה פטורה
רבי יוסי אומר כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים פטורה
סוכת החג בחג רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין".
בעוד מבנים כמו "צריפין/בורגנין/אלקטיות" או "סוכת גינוסר" (!) לא נחשבים כמקום הקובע לעניין חיוב מעשרות, הרי שלגבי "סוכת היוצרים" מופיעה חלוקה בין "הפנימית" שחייבת (היא "בית") ובין החיצונה (אינה "בית" לעניין מעשרות). בהמשך מובאת דעת רבי יוסי (רק מקום שדרים בו בכל עונות השנה כולל בימי הגשמים הוא "בית") ולבסוף מוזכרת "סוכת החג בחג" שבה כידוע, חכמים ורבי יהודה חלוקים על אופיה של אותה סוכה (דירת ארעי לדעת חכמים, דירת קבע לדעת רבי יהודה). ההיגד במסכת סוכה בנוגע ל"סוכות היוצרים" למעשה "מתרגם" את אותו עקרון הלכתי- אם חלקה הפנימי של סוכת היוצרים מוגדר כ-"בית דירה" לעניין מעשרות, הרי שהוא גם צריך להיות כזה לעניין מזוזה (חייבת) ולעניין סוכה (פסולה) והפוך ביחס לחלק החיצוני. כדאי לציין שבמשנה ובירושלמי זאת "סוכת היוצרין/ם" בלשון יחיד ולא בלשון רבים של "שתי סוכות" כפי שמופיע בציטוט של הבבלי וכאמור, בירושלמי סוכה הנ"ל לעניין סוכה לא מופיעה החלוקה בין "פנימית" ובין "חיצונה" אלא באופן כללי: סוכת היוצרין כשרה.
כך או כך, מתברר שיוצרי כלי החרס או לפחות חלקם ישבו לעתים במבנה (זמני?) מוצל שקיבל את השם "סוכת היוצרים/ן" שכלל שני חלקים פנימי וחיצוני או אולי שתי סוכות צמודות ושהחלק הפנימי היה בעל אופי מגורים מובהק יותר יחסית לחלק החיצוני. היו גם אופנים אחרים של בתי יוצר- למשל בבית היוצר היהודי שפעל עד המאה השנייה בבנייני האומה שנחשף בשנים האחרונות (ראו מאמרם של רון בארי ודנית לוי בקתדרה 168 האחרון), היוצר ישב במערה תת-קרקעית. על סוכה שכזו ישנה אנקדוטה מלבבת בעלת נופך ריאלי:
"ומעשה בשיחין בקלח של חרדל שהיו בו שלשת כורין ונפשח אחד מהן. וסיככו בו סוכת יוצרין. וחבטו ומצאו בו תשע קבין חרדל" (ספרי דברים שיז, עמ' 360) או:
"מעשה בשיחין בקלח אחד של חרדל שהיו בו שלשה בדין ונפשח אחד מהן וסיככו סוכת היוצרין ומצאו בו שלשת קבין של חרדל" (ירושלמי פאה ז ג כ ע"ב)
ובגרסת הבבלי: " תניא. אמ' ר' יוסי. מעשה בשיחין באחד שהניח לו אביו שלשה בדי חרדל. ונפשח אחד מהן וחבט ומצאו בו תשעת קבין חרדל. ועציו סיככו בו סוכת יוצרין" (בבלי כתובות קיא ע"ב).
האנקדוטה הזו היא חלק משורת תיאורים המפליגים בשבחה של ארץ ישראל ופירותיה בזמנים הטובים (לפני ש-"אישתני עלמא" באמצע המאה השלישית לספירה). התיאור כאן מתייחס לגידול החרדל (סביב זיהויו יש דעות רבות) וכיצד חלק בענף אחד מתוך "קלח של חרדל" ניפק יבול רב וגם היה בו בכדי לסוכך את "סוכת היוצרין" בשיחין. התיאור אמנם הוא מופלג אך דווקא לגבי סוכת היוצרין בשיחין, כאן התיאור הוא ריאלי לחלוטין: שיחין כידוע הייתה אחד ממרכזי ייצור כלי החרס (בעיקר כלי אחסון גדולים) המוזכרת במקורות ביחד עם כפר חנניה. שברי כלי חרס רבים שהתגלו בסקרים ארכאולוגיים ביחד עם דגימות של העפר, אוששו את הזיהוי של המקום בסמוך לצפורי ואת תעשיית ייצור כלי החרס האינטנסיבית שנערכה במקום. בחפירות שנערכות בשנים האחרונות, זוהו גם כבשנים נוספים, קטנים יותר, הפעם לשם ייצור נרות חרס, דבר שגם הוא מוזכר במקורות חז"ל ביחס לשיחין.
מכאן אפשר גם להעלות השערה בנוגע לרקע של הלכות "סוכת היוצרים/ן"- ייתכן שגם השאלות לגבי מעמדה ההלכתי של "סוכת היוצרים" בהלכות מעשרות, מזוזה וכמובן גם הכשרות של הסוכה לשם מצוות סוכות, נעוצה במציאות ממשית של מבנים בעלי אופי ארעי, ששימשו גם כחלק מאזור המלאכה ואולי גם למגורים (זמניים) של היוצרים והקדרים: "סוכת היוצרים" של קדרי שיחין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה