פורסם ב-14/3/2018
בדף שלנו מובא סיפור על שני פסקים הלכתיים מחמירים של ריש לקיש לעומת ההיתר של רבי יוחנן:
"ריש לקיש איקלע לבצרה. חזא ישראל דקא אכלי פירי דלא מיעש' ואסר להו; חזא מיא דקא סגדי להו גוים ושתו ישראל מיניה ואסר להו אתא לקמיה דר' יוחנן אמ' ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו הינו בצרה ומי' של רבים אינן נאסרין" (על פי כת"י פריס 1337)
ריש
לקיש הגיע לבצרה (להלן) וכאשר הוא ראה שהם אוכלים פירות לא מעושרים הוא אסר להם לאכול פירות בלי לעשר. כמו כן (וזה רלבנטי יותר למסכת), הוא ראה "מים שסגדו להם הגויים ושתו ישראל ממנו" ואסר להם בשל חשש עבודה זרה. אולם, כאשר הוא חזר ופגש את רבי יוחנן (בטבריה), הורה לו רבי יוחנן לא להמתין ואפילו לא להחליף בגדים ולחזור (לא מדובר על מסע של כמה דקות...) ולהתיר בשני המקרים- במקרה של הפירות, הוא התיר שכן לדעת רבי יוחנן בצרה אינה "בצר" המקראית, אחת מערי המקלט ולכן היא אינה ארץ ישראל; ואילו במקרה של (מזרקת?) המים, רבי יוחנן התיר את המים שכן "מים של רבים אינן נאסרין".
לחלק השני של הסיפור יש מקבילה בירושלמי שביעית ח ה לח ע"ב-עג: "רבי שמעון בן לקיש הוה בבוצרה חמתון מזלפין להדא אפרודיטי אמר לון אסיר. אתא שאל לרבי יוחנן, אמר ליה רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק אין דבר של רבים אסור". הרקע הוא הרבה יותר ריאלי אם כי לא ברור לגמרי מה קרה שם- ריש לקיש (הוא רבי שמעון בן לקיש) ראה את בני העיר "מזלפים" לפסל של אפרודיטי. ליברמן (יוונית ויוונות, עמ' 249-248) טען שזה התרחש בבית המרחץ של אפרודיטי (כמו זה של עכו ממעשה רבן גמליאל במשנה) והיהודים היו אלו ש-"זילפו" על עצמם מאותה מזרקה בתוך מתחם בית המרחץ. לחילופין, אפשר שמדובר בנימפיאון העירוני ולאו דווקא בהווי בית המרחץ. כך או כך, מבחינת ריש לקיש, האקט הזה של "זילוף" היה בעייתי והוא אסר להם את השימוש במים אך רבי יוחנן משמו של רבי שמעון בן יהוצדק קבע באופן קטגורי ש-"אין דבר של רבים נאסר".
בצרה: בצרה היא בוסטרה של התקופה הרומית, היום בוסרה (או בוסרה אל-שאם) מדרום לדמשק הסמוכה לגבול שבין סוריה לירדן. היא הייתה חלק ממלכת הנבטים עד שסופחה לאימפריה הרומית ב-106 לסה"נ והפכה במהרה לבירת הפרוביניקיה ערביה עם השם החדש: Nova Trajana Bostra , שם ישב הלגיון השלישי קירנאייקה. בהמשך, היא שודרגה לקולוניה בידי אלכסנדר סברוס וקיבלה את הזכות לטבוע מטבעות. העיר שעמדה בצומת דרכים אסטרטגית בין דמשק ובין פטרה הפכה מעיירה נבטית לעיר רומית מפוארת- השריד המרשים ביותר שלה הוא תיאטרון רומי מפואר מן המאה השנייה שיכול היה להכיל בסביבות 15,000 (ויש נוקבים במספר 17,000) צופים. היא הוכרזה ב-1980 כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו אך מלחמת האזרחים בסוריה לא דילגה עליה וחלק מהשרידים העתיקים נפגעו מקרבות שאירעו במקום ב-2015 במסגרת מלחמת האזרחים. מי שבכל זאת מעוניין להתרשם מהשרידים הנאים של העיר הרומית, מוזמן לראות כאן קישור למסע מצולם שנערך במקום לפני כמה שנים כאשר ייתכן שחלק מהאתרים הארכאולוגיים כולל המרחצאות, המזרקה הציבורית במפגש הקרדו והדקומנוס נזכרו גם במקורות חז"ל.
בספרות חז"ל, חוץ מהגולן היהודי, היו עוד שני מרכזים חשובים ממזרח לירדן (אין הכוונה ל-"עבר הירדן" היא הפראיה) שבהם התגבשה קהילה יהודית בתקופת המשנה והתלמוד ואולי עוד לפני כן- מרכז אחד היה באזור נווה ( היא NAWA של היום), שם התגלו ממצאים ארכאולוגיים יהודיים שונים כולל שרידי בית כנסת קדום. נווה והעיירות סביבה מוכרת גם מברייתת תחומין וכתובת רחוב וכן מאזכורם של "רבנן דנווה". את המידע אודות תולדות הקהילה היהודית בנווה והחכמים שהיו שם, אסף לפני מספר שנים בן ציון רוזנפלד.
מרכז יישוב יהודי שני וכנראה הרבה פחות ותיק מזה של נווה (שהייתה בפרוביניקיית סוריה בניגוד לבוסטרה), מזרחית לה למרגלות ג'בל דרוז, היה היישוב היהודי בבצרה היא בוסטרה, בירת פרובינקיית ערביה. לפני יותר מעשרים שנה, אפרת חבס ריכזה את המקורות שעוסקים במעמד ההלכתי של בוצרה ואת המקורות המזכירים את הקהילה היהודית במקום. לא רק שחכמים כמו ריש לקיש או רבי אבהו ביקרו שם אלא מוזכרים מספר חכמים מקומיים כמו: רבי יונה בוצרייה; רבי תנחום בוצרייא; רבי חנן בנו של רבי ברכיה בוצרייא; רבי יונה בנו של רבי ברכיה בוצרייא; רבי אלעזר בצראה ואילו מקור אחד מזכיר גם את "כנישתא דבוצרה" (בית הכנסת של בוצרה). יש להניח שהחכמים הללו הלכו ללמוד בטבריה ושם קיבלו את הכינויים על שם מקום מוצאם המרוחק. על הקשרים שבין חכמי טבריה ובוצרה אפשר ללמוד מהבקשה של בני הקהילה (ירושלמי שביעית ו א לו ע"ד) מריש לקיש שיביא להם אדם שיעשה את כל צרכיהם הדתיים- "חמי לן בר נש דריש דיין ספר חזן עביד כל צורכינן" ואפשר שהבקשה הזאת הייתה חלק מאותו ביקור שבו הוא פסק בנוגע לפירות הלא מעושרים או בנוגע למזרקה הציבורית בדמותה של אפרודיטי.
אלא שהן באותו מעשה והן במקורות אחרים, מתברר שמעמדה ההלכתי היה בעייתי או לפחות היא הציבה בעיה הלכתית בפני החכמים. לפי ברייתת תחומין, היא עמדה מחוץ לפינה הצפון מזרחית של גבול ארץ ישראל "ןקנת ןרקם טרכון זימרה דמתחם לבוצרה"- החוקרים עמלו קשות להבין את קו הגבול הצפוני המפורט אך סתום למדיי ולא ידועה זהותה של "זימרה" המצויה בתחום בוצרה אבל בכל מקרה נראה שבוצרה עצמה הייתה מחוץ לתחום הארץ ההלכתית בניגוד לנווה. בהתאם לכך, רבי יוחנן טען כמה פעמים שבוצרה אינה ארץ ישראל- הויכוח נסוב באשר לזיהויה של "בצר", אחת מערי המקלט שעליה נכתב " אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ הַמִּישֹׁר לָראוּבֵנִי" (דברים ד מג)- בניגוד לזיהוי עם בצרה/בוסטרה, הצעה שרווחה באותה העת (כולל אווסביוס והיירונימוס), וממנה היה עולה שבצרה היא בארץ ישראל, הוא טען בתוקף (ודי בצדק) שבצר עיר המקלט המקראית אינה בצרה בבשן וממילא בצרה/בוסטרה היא חוץ לארץ. לכן, כאשר ריש לקיש ביקש לשלוח לשם תלמיד חכם בבלי, רבי יוחנן התנגד בתוקף שכן לדעתו זה לשלוח חכם "מבבל לבבל" או שאולי זה היה הטיעון של אותו תלמיד (כך עולה מגרסת דברים-רבה המקבילה) ורבי יוחנן הצדיק את התנגדותו של אותו חכם.
התפיסה של בצרה/בוסטרה כחוצה לארץ, גם עומדת ברקע השאלה ששאל רבי יסא (הוא רבי אסי) את רבי יוחנן כאשר הוא שמע שאמו הגיעה מבבל לבוצרה (לפי נוסח הירושלמי שביעית שם) אם מותר לו ללכת לשם לשאול בשלומה ולא קיבל תשובה ישירה אלא קצת מתחמקת מרבי יוחנן. באותו מקום בירושלמי מסופר שהכהנים שאלו את רבי יוחנן לגבי הדרך של נווה ("חוטא דנוה")- עד היכן מותר להם ללכת בלי חשש טומאה. והוא עונה להם בשם "רבי חוניא דברת חוורן" (מהחורן) שנהגו הכהנים להגיע עד דריי (אדרעי- דרעא של היום) ובאותה דרך לבצרה ("חוטא דבוצרייה") עד "פרדיסא"- פרדס מסוים או שם של מקום, שניצב על הדרך לבוצרה ועד שם הכהנים היו נוהגים ללכת בלי חשש טומאת ארץ העמים.
לעומת זאת, נראה שריש לקיש ככל הנראה כן סבר שבצר המקראית היא בצרה ולפיכך היא ארץ ישראל ולא חוץ לארץ (בבבלי מכות יב ע"א נראה שהוא חזר בו, כך לפחות טענו בעלי התוספות). מעניין לציין שבמקור מדרשי מאוחר (דברים רבה) עולה אפשרות נוספת- בצרה אמנם אינה בצר המקראית אבל היא..."גולן בבשן" המכוונת כנגד קדש בגליל. כאמור, זיהוי זה לא היה רק אצל ריש לקיש אלא גם מופיע אצל אווסביוס והיירונימוס ואין לדעת אם כולם הגיעו למסקנה הזאת באופן עצמאי או שזאת הייתה מסורת יהודית שהגיעה גם אליהם.
ישנה גם אפשרות נוספת שלא יוצאת מגדר השערה: הויכוח על זיהויה של בצרה=בצר הוא תופעת לוואי של ויכוח אחר על מעמדה של בצרה- הרי לפי ברייתת תחומין, בצרה עצמה בוודאי היא מחוץ לתחום ארץ ישראל. אם אכן, כפי שסוברים חלק גדול מהחוקרים, תוואי הגבול הצפוני של הברייתא מבוסס על מציאות יישובית יהודית בנקודת זמן מסוימת (די מקסימליסטית), הרי שאין ספק שבאותה העת, לא היה יישוב יהודי משמעותי בבצרה. סביר להניח שעם הגידול בחשיבות של העיר, החל בימי טריאנוס, ובוודאי אחרי שהיא הפכה לקולוניה, הגיעו אליה יהודים (אולי מאזור נווה?) והיא הפכה לקהילה יהודית לא קטנה אך כזאת שמרוחקת מהמרכז של החכמים בטבריה. רבי שמעון בן לקיש עמד בקשרים חזקים עם בני הקהילה (שכאמור, חלקם הלכו ללמוד בטבריה) ואולי כחלק מאותה מערכת קשרים, גם אימץ את הגישה שהיא חלק מארץ ישראל ההלכתית, בוודאי על רקע הנוכחות היהודית המתעצמת בעיר. לעומתו, רבי יוחנן התנגד לכך ואפשר שהנימוק שלו היה שזה סותר במפורש את האמור בברייתת תחומין לפיה בצרה היא מחוץ לארץ ישראל. בעיניו, בניגוד לנווה ותחומה, בצרה/בוסטרה הייתה גולה בדיוק כמו שבבל הייתה גולה. אולי אפשר לשער שרבי יוחנן חשש שאם גם בוצרה תוכר כארץ ישראל כמו טבריה וצפורי, אז הגבול המזרחי בין ארץ ישראל לבבל יהפוך לאמורפי ו-"יברח" מזרחה יותר ויותר עד שיגיע לגדה המערבית של הפרת.
