"מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם נקרא מוצא, יורדים לשם ומלקטים משם מורביות שלערבה ובאים וזוקפים אותם לצדדי המזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו..." (משנה סוכה ד ה)
הערבה היא אחת מארבעת המינים ("ערבי נחל") אך בזמן המקדש זאת הייתה מצווה עצמאית- "מצות ערבה". מלבד היותה חלק מארבעת המינים ("מצות לולב") היו שתי פעולות נוספות ייחודיות לערבה: בכל יום מימי החג היו "באים וזוקפים אותן בצדי מזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח" ואילו ביום השביעי היו חובטים את הערבות שמשם צמח הכינוי לאותו יום (הושענא רבה בימינו)- "יום חיבוט ערבה". מהתוספתא (סוכה ג א) עולה שה-"ביתוסים" ניסו לשבש את קיומו של הטקס הזה בשבת "לפי שאין ביתוסין מודים שחבוט ערבה דוחה את השבת" כשהפרשנים והחוקרים חלוקים ביניהם אם הביתוסים התנגדו לחיבוט הערבה דווקא בשבת או בכלל הסתייגו מהטקס (או הטקסים) הקשורים לערבה שביחס אליהם החכמים התווכחו אם זאת "הלכה למשה מסיני", "יסוד נביאים" ולדעת אבא שאול זאת מצווה מן התורה.
