"בראשונה היו משיאין משואות": תיאור ריאלי חי או פנטזיה אוטופית?

לקראת ראש השנה, עסקתי בסדרת פוסטים בתיאור המפורסם והמושך את הלב של מסלול השאת המשואות לשם הפצת הכרזת קידוש החודש עד התקנתו של מנגנון השליחים במקומו כפי המתואר במשנה במסכת ראש השנה (ב, ב-ד). האם זהו תיאור ריאלי מדויק של מערכת היסטורית פעילה או שזהו תיאור ספרותי עם דגשים רעיוניים גם אם הבסיס הוא גאוגרפי? לכאורה נראה ששתי הקריאות הללו לא יכולות לדור בכפיפה אחת- אם לפנינו תיאור עובדתי של מציאות היסטורית חיה ופעילה, הרי שצריך להתמקד בשחזור הריאלי שלה על שלל ההיבטים הכרוכים בכך. אך אם לפנינו תיאור ספרותי-רעיוני, הרי שיש להתמקד דווקא בו ואין מקום לדון בשאלות העובדות ההיסטוריות שכלל לא עניינו את העורך או מחבר המסורת. ואכן, לפעמים נראה שיש דו שיח של חירשים בין החוקרים שהתמקדו בהיבט הריאלי-היסטורי ובין אלו שעסקו בהיבט הספרותי-אידאולוגי. הטקסט הוא אותו טקסט אבל האופן שיש לקרוא אותו נראה על פניו כשני קוים מקבילים שאינם נפגשים. אך יש אפשרות שלישית- אפשרות שבה המסורת גם משקפת מידע היסטורי או גאוגרפי בסיסי גולמי ומאידך מביעה אותו באופן מאד מסוים שבו המשקל הרעיוני והמגמתי הוא המשמעותי. קשה להכריע את מאזן הכוחות בין שני הממדים הללו אך דומה שאין כאן שחור-לבן אלא מציאות וחזון המעורבבים ומשולבים אחד בתוך השני בצורה הדוקה ועמוקה עד שלעתים נדמה שכמעט בלתי אפשרי להבחין ולהפריד ביניהם. סדרת הפוסטים הנ"ל מובאת כאן כמעט ככתבה וכלשונה כפי שפורסמה כאשר הכותרות בגופנים הגדולים הם גם קישורים לפוסטים המקוריים. אין כאן בהכרח חידושים מחקריים כלשהם אלא סקירה של כמה סוגיות ונקודות ציון משמעותיות במחקר של אותן תחנות או של המשנה המציינת אותן, גם מהבחינה הריאלית (גאוגרפית-ארכאולוגית) וגם מהבחינה הספרותית ותהיות בסיסיות בנוגע לממשק ביניהם.

מבוא

שני הפרקים הראשונים של מסכת ראש השנה (למעט המשנה הראשונה) לא עוסקים במועד עצמו אלא במערכת קידוש החודש על פי ראיית הלבנה- מנגנון קבלת העדות, פרוצדורת ההכרזה של בית הדין ואופן הפצת ההכרזה על קידוש החודש. לפי הפרק הראשון, מערכת הפצת החלטת בית הדין נעשתה באמצעות שליחים שיצאו במספר חודשים קונקרטיים. אלא שבתחילת הפרק השני (משניות ב-ד), המשנה "מפתיעה" וחושפת שלמעשה מנגנון פרסום ההכרזה הקדום ("בראשונה") היה אחר- השאת משואות אך בשל גורם מפריע- ה-"כותים" (הם השומרונים), התקינו את מנגנון השליחים המתואר בפרק הראשון. התיאור של אופן השאת המשואות העתיקה הוא מן התיאורים המפורסמים והציוריים ביותר- במשנה ג' מתואר האופן שבו היו מציתים את האש בראש "כלונסות של ארז ארוכים", עולים לראש ההר ו-"מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני". משנה ד' היא זאת שריכזה את מרבית העניין סביבה שכן היא מתארת באופן גאוגרפי חי את מסלול המשואות מהר הזיתים ("הר המשחה") ועד "בית בלתין...עד שהיה רואה כל הגולה (=בבל) לפניו כמדורת אש".

הציון הגיאוגרפי הספציפי של תחנות המשואות השונות העסיק ומעסיק את הפרשנים והחוקרים, במיוחד אלו שעוסקים בגיאוגרפיה של ספרות חז"ל. התיאור כאן ביחד עם תיאור דומה אך קצת שונה בקטע התוספתא המקביל (ראש השנה א יז) ובדיון בתלמודים (הירושלמי והבבלי) היה מוקד להתעניינות בנסיון לשחזר את אותו מסלול- החל מימי רבי אשתורי הפרחי (המאה ה-14) ועד ר' יהוסף שווארץ (תבואות הארץ, המאה ה-19), ר' יצחק גולדהאר ("אדמת קודש", ראשית המאה העשרים) ועד חוקרים, גיאוגרפים וארכאולוגיים בני ימינו (ב"צ לוריא, מנשה הראל, מאיר בן דב, י' שפנייר וי' רוזנסון). הנחת המוצא של הפרשנים והחוקרים השונים בעבר הייתה שמערכת "המשואות" ותוואי התחנות המתואר בה הייתה מערכת היסטורית חיה שעבדה בצורה יעילה לפחות לזמן מסוים. לפיכך, כדי להבין את אופן פעולתה היעיל המשוער הוקדשו ומוקדשים דיונים שונים לפרטים שונים בה: זיהוי התחנות השונות המצוינות במשנה ובמקורות המקבילים בתוספתא ובתלמודים; האם יש קו ראייה בין התחנות הללו; שאלת קיומן של תחנות ביניים שלא מצוינות במשנה בין התחנות "הראשיות"; מתי בדיוק המערכת הזאת פעלה ומתי בדיוק היא התבטלה (וזאת על רקע סתירה לכאורה בין המשנה ובין מה שנאמר בירושלמי על ביטול המשואות בידי רבי) וכיוצא באלו.

אלא שבדור האחרון, לאור תמורה בחקר המשקל הספרותי של תיאורי המשנה, ובמיוחד המחקרים של אברהם וולפיש (שעסק בהרחבה רבה כולל בדוקטורט שלו על משנת ראש השנה), הנחת הבסיס שלפנינו תיאור טכני של מערכת פעילה שפעלה בזמן כלשהו היא פחות ברורה או לפחות שאת התיאור במשנה צריך לראות בראש ובראשונה כתיאור ספרותי מובהק בעל מגמות משלו שמטרתו לא הייתה לספר סתם את מה שהיה פעם אלא להמחיש מסר רעיוני באמצעות תיאור "חזותי" של העבר הנוסטלגי. זה לא אומר שכל התיאור הזה הוא המצאה- נקודות הציון הן קונקרטיות ולא מקומות דמיוניים, ייתכן מאד שהייתה מערכת משואות מסוימת להכרזת קידוש החודש שפעלה בצורה כזו או אחרת אך המשנה היא לא "מסמך היסטורי" במובן האינפורמטיבי הטכני. לפיכך, במקום להתמקד בשחזור מדוקדק של התחנות השונות באזורים השונים, חלק מהחוקרים (למשל רוזנסון) שפעם אכן ניסו להציע שחזור גיאוגרפי מפורט משלהם, עברו לעסוק בשנים האחרונות בהיבט הספרותי של אותה משנה והמסר האידיאולוגי המשתקף בה באמצעות התיאור ההיסטורי לכאורה של מערכת משואות חיה ופעילה.

מסלול המשואות: המקורות הספרותיים

כפי שצוין לעיל, התיאור במשנה הוא המקור להצעות ולשחזורים השונים של מסלול המשואות, בין אם הוא היה בפועל ובין אם זהו תיאור ספרותי מעוצב. עוד לפני הדיון בזיהוי התחנות השונות והמסלולים שהוצעו, כדי להבין את ההצעות השונות, היתרונות והחסרונות שלהם, כדאי לפרוס כאן את המקורות הספרותיים שהיוו את התשתית לדיון ולעמוד בקצרה על היחס ביניהם-

1. המשנה (ראש השנה ב ב-ד) 

"(ב) בראשונה היו משיאים משואות. משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחים יוצאין: (ג) כיצד משיאים משואות? מביאים כלונסות של ארז ארוכים וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורך במשיחה. ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור ומוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כן בראש ההר השני וכן בראש ההר השלישי:(ד) מנין היו משיאים? מהר המשחה לסרטבא ומסירטבא לגרופוניא ומגרופוניא לחוורן ומחוורן לבית בלתין ומבית בלתין לא זזו אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש" (משנה ראש השנה, ב ב-ד)

במשנה ב' נאמר באופן כללי שבהתחלה היו משואות אך בגלל ש-"קלקלו הכותים", החליטו להתקין שליחים אך לא נמסר מה היה הקלקול, זאת אמירה מאד כללית על מנגנון אחד שהחליף מנגנון קדום (בפועל, כנראה המציאות הייתה מורכבת ושתי המערכות התקיימו במקביל בצורה כזו או אחרת). משנה ג' מציגה את אופן הביצוע של השאת המשואות- לצורך העניין יש להדגיש שלא נאמר שצריך לראות את ההרים ממש אלא האדם שעושה את טקס ה-"מוליך ומביא, מעלה ומוריד" רואה את האדם השני שעושה את אותו טקס "בראש ההר השני וכן בראש ההר השלישי". אם המשנה הייתה מסיימת כאן, אז ניחא- זהו תיאור נאה של טקס ריטואלי של אופן הפצת הכרזת בית הדין באמצעות כלונסות ארז גבוהות בראשי ההרים בדרך מהירה לכל מקום ובכל מסלול אפשרי.

אלא שהמשנה הבאה (ד) לכאורה "מתרגמת" את "ראש ההר", "ההר השני" ו-"ההר השלישי" למקומות קונקרטיים ולמסלול ספציפי (מ-"X" ל-Y") שראשיתו ב-"הר המשחה" (הר הזיתים) וסופו ב-"גולה" (היא בבל), כלומר מסלול השאת משואות ספציפי ומוגדר שמגמתו היא צפון-מזרח עד בבל ("עד שהוא רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש"). האם זה אומר שלא היו מסלולים נוספים? אם לא הייתה משנת המשואות (משנה ד), לא הייתה סיבה להניח שלא אבל אחרי שצוין דווקא המסלול הזה, זאת שאלה שעולה מאליה. יכול להיות שהיו עוד אבל ציון המסלול הזה בדווקא הוא (1)  כי זה היה המסלול העיקרי של המשואות למרחקים ארוכים במהירות (2) או בשל הקשר העמוק עם התפוצה בבבל (בימי הבית או אחרי כן) (3) או כך הוא נצרב בזכרון של התנאים שהיו קשורים בעיקר לתפוצה הבבלית. זאת ועוד, המסלול הזה גם שופך אור על משנה ב'- "קלקלו הכותים" שכן החשש ממשואות שקריות של השומרונים רלוונטי רק אם המסלול עובר בקרבתם (אזור דרום-מזרח השומרון, בעיקר עד הסרטבא) ולא אם המסלול היה בכיוון אחר או לגמרי עקף אותם. האמת היא שהסכנה האמיתית מצד השומרונים, הייתה אם היה קו משואות ישיר לגליל דרך גב ההר שנושק ממש לתחום היישוב השומרוני- המסלול הצפון-מזרחי (בוודאי לפי התיאוריה העבר-ירדנית שלו) קצת פחות סמוך ליישוב השומרוני (אזור הסרטבא היה סמוך לחבל עקרבה היהודי) שהתרכז בעיקר בסביבות הר גריזים ולא בשולי מזרח השומרון. כאמור, התיאור הספרותי של המשנה שם דגש על החיבור לבבל וסביר להניח שזאת הסיבה העיקרית לתיאור המסלול הזה דווקא.

2. התוספתא (א יז) מציגה ורסיה דומה במקצת אך הניואנסים שלה הם שונים מאלו המתוארים במשנה:

"בראשונה היו מסיעין מסעות בראשי ההרים הגבוהים: בהר המשחה בסרטבא בגרופינא בתבור בחוורן בבית בילתי. ר' שמעו' בן לעזר אומ' אף בהרים ותבור גרור וחברותיה".

הרשימה כמעט זהה לזאת של המשנה אבל יש הבדל קטן אך משמעותי. במקום התווית מסלול מסודר מהר המשחה ועד "הגולה", כאן יש רשימה של "ראשי ההרים הגבוהים"- ב-"X", ב-"Y", ב-"Z" ולא מצוינת התחנה הסופית- הגולה. בנוסף לכך, לתוך הרשימה נוסף עוד "הר גבוה"- התבור. לבסוף רבי שמעון בן אלעזר מוסיף עוד הרים (הנוסח הוא משובש, זה דיון נפרד). זה נראה הבדל סמנטי של ניואנסים בלבד אבל כפי שציין רוזנסון במחקרים האחרונים שלו (2009, 2012), זה יותר משמעותי- בעוד המשנה מציגה את המסלול ככזה שמחבר בין בית המקדש לגולה או בין הכרזת בית הדין לציות של בבל, הרי שהתוספתא כלל לא מתייחסת להיבט הזה אלא רק לרשימת ההרים הגבוהים שבהם הודלקו משואות. אפשר אמנם שהתוספתא היא רק השלמה "צדדית" לתיאור השלם במשנה אך לא מן הנמנע שהתוספתא ממחישה את משנה ג' (ההר השני, ההר השלישי) אך לא בהכרח באופן של מסלול קונקרטי אלא כהדגמה של רשימת הרים גבוהים שבהם הושאו משואות. קשה לדעת אם התוספתא הזו היא מאוחרת ומפרשת או מרחיבה את המשנה או שאולי היא משקפת דווקא תיאור עתיק ואילו המשנה היא עיבוד של "חומר הגלם" של רשימת ההרים בתוספתא- זהו דיון מוכר היטב ביחס כמעט לכל טקסט מקביל במשנה ובתוספתא.

אף על פי כן, חוקרים רבים בעבר ובהווה, חיברו ומיזגו בין רשימת ההרים במשנה ובין זו שבתוספתא לכדי מערכת אחת שהמשנה מציגה רק פן אחד שלה ובפועל היא הייתה מסועפת יותר עם תחנות ביניים או קו משואות חלופי/מקביל. לדוגמא, ההוספה של "התבור" איננה רק עוד הר אלא היא "שוברת" את המסלול שהלך צפון-מזרח ומטה אותו כלפי צפון-מערב וזאת כאמור בהנחה שכל רשימת ההרים היא אכן תוואי תחנות מסודר ואחיד ואכן חלק מהחוקרים ראו בהוספת "התבור" הוכחה לכך שמערכת המשואות הייתה מיועדת גם לגליל ולא רק לבבל. לחילופין, אפשר לטעון שהוספת "התבור" היא מאוחרת ונועדה לקשר ולו באופן רעיוני את הגליל לרשימת המשואות המקורית.

3. ההוספה של רבי שמעון בן אלעזר: התוספת שלו לרשימת ההרים הגבוהים היא בגרסה די משובשת שנזכרה גם בירושלמי ובבבלי (בשניהם לא נזכר התבור). כאמור, הנוסחים בכתבי היד (הן של התוספתא והן בורסיה של הבבלי) הם רבים וגרמו לשיבושים ולביאורים נטולי בסיס (למשל, זה של ר' אשתורי הפרחי שאיתר מקומות בשם חרים וכייר בעבר הירדן)- ליברמן שאסף את הנוסחים השונים בביאור שלו לתוספתא השווה את הנוסח כאן לדבריו של רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא שביעית (ז יא; ירושלמי שביעית טב לח ע"ד) על "איזהו הר שבעבר הירדן?" - "תני: ר' שמעון בן אלעזר אומר: כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן". סביר להניח אפוא שהנוסח המדויק כלל רק את "הרי גדור ומכוור" שהשתבשו בהמשך ל-"חרים";"כפר גדר/כאייר" וכיוצא בזאת בכתבי היד, הן של התוספתא והן בבבלי. גדור (תל ג'דור, ליד אל-סלט) וכמובן מבצר מכוור היו שניים מהאתרים המוכרים של היישוב היהודי בעבר הירדן היהודי (הפראיה) בתקופת בית שני. רבי שמעון בן אלעזר ציין אפוא עוד שני הרים/רכסים בעבר הירדן המזרחי שבהם הושאו משאות. ייתכן גם שהעורך "ייבא" את דבריו של התנא בנוגע להדגמת "ההר שבעבר הירדן" של שביעית והלביש אותה על "רשימת ההרים הגבוהים" שבהם הדליקו משואות המתוארת בתוספתא- ספראי (פירוש משנת ראש השנה) סבור דווקא שמקור דבריו של ר' שמעון בן אלעזר הוא אצלנו בראש השנה ורק מאוחר היא הועברה גם לתיאור של" איזהו הר שבעבר הירדן".

4. נציין בקצרה את הירושלמי והבבלי למרות שכל אחד מהם זוקק דיון לעצמו (להלן) וגם ההשוואה ביניהם היא מאלפת. הירושלמי (ראש השנה ב א, נח ע"א) ציין ש-"רבי ביטל משואות" אך שעדיין הם נוהגות (בימי האמוראים!) ב-"ים טיבריה" ואף מסופר על כך שבצפת היו משיאין משואות לתמיהתו של רבי אבהו לנוכח ביטול המשואות בידי רבי. בהמשך מובאת הערה סתמית "תני: בהר מכוור וגדור" המתייחסת ללא ספק להערתו הנ"ל של רבי שמעון בן אלעזר והערה נוספת של רב חונה שכשעלו ל-"ראש בית בלתין" אפשר היה לראות את הדקלים של בבל.

הסוגיה המקבילה בבבלי (כג ע"א-ע"ב) לא מכירה בכלל בהחלטת הביטול המיוחסת לרבי. שם הוצע בידי רב לזהות את "בית בלתין" של המשנה עם "בירם" ובידי רב יוסף (או אביי לפי מספר כתבי יד) את "הגולה" עם פומבדיתא- כאן הזיהוי של המקומות הקרובים לבבל היא טבעית לאמוראים בבליים שהאזור הזה היה בקרבתם. בהמשך הובאו דבריו של רבי שמעון בן אלעזר- "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף חרים וכייר וגדר/וכפר גדר וחברותיה" (כאמור, יש הבדלי נוסח מרובים בכתבי היד) ועל כך הבבלי התחבט אם רשימת ההרים בתוספת שלו זו הם "ביני וביני הוו קיימי" (כלומר בין התחנות המצוינות במשנה היו תחנות ביניים שאותם ציין רבי שמעון בן אלעזר) או "להך גיסא דארץ ישראל הוו קיימי" (כלומר ממזרח לרשימת התחנות של המשנה). בחלק מכתבי היד נאמר על האפשרות הראשונה שאם כן, הוא חולק ("ופליגי") על המשנה ועל האפשרות השנייה שאם כן, הוא לא חולק ("ולא פליגי") על המשנה. בקשר לכך מובאים דבריו של רבי יוחנן שבין כל תחנה ותחנה היו שמונה פרסאות (פרסה- בערך 12 ק"מ)- אפשר שהוא מתכוון לתחנות שבמשנה אך אפשר שבמקור, דבריו מתייחסים גם לתחנות ביניים שאפשר והיו וביניהן היו שמונה פרסאות. כך או כך, הבבלי הבין שדבריו מתייחסים דווקא למשנה ותמה שהרי היום המרחק הוא גדול פי כמה מ-32 פרסאות והתשובה של אביי היא ש-"אסתתומי אסתתום להו דרכי" ("ואחזו ההולכין דרך עקלתון"- רש"י)- כלומר שהנתיב של המשנה בין ירושלים לבבל היה קצר בעבר אך היום, הדרכים השתבשו (במובן המילולי) ולכן הדרך ארוכה יותר. במילים אחרות- דווקא הסוגיה הבבלית ניסתה לנתח את המימד הגיאוגרפי-ריאלי של קו המשואות התנאי גם אם מן הסתם ההיכרות עם תנאי השטח בארץ ישראל הייתה קלושה והפתרונות היו "יצירתיים" במקרה הטוב.

הבאתי את המקורות הנ"ל רק כדי להציג את התשתית לדיונים השונים בשחזור קו (או קווים) המסלול וכיצד החוקרים השונים השתמשו או הבינו את מערכת המשואות לאור הנתונים הספרותיים מחד ולאור הרקע ההיסטורי ועל בסיס המציאות הגיאוגרפית-פיזית בשטח. כאמור, חלק מהחוקרים הניחו שכלל המקורות הספרותיים הדנים במסלול המשואות הם אותנטיים, מתארים מערכת חיה וכל מקור מוסיף ומשלים נדבך נוסף לכדי מערכת משוכללת ויעילה. העיון הקצר הנ"ל במקורות, מעלה מספר תהיות על קריאה הרמונית כזו גם אם לא שולל את דבר קיומה של מערכת משואות כזו או אחרת כפי ששוחזרה.

קו המשואות: מהר המשחה לסרטבה 

כאמור, קו המשואות שצוין במשנה הוא מסלול שבאופן כללי קושר בין הר הזיתים (הר המשחה) ובין בבל ("הגולה"). שני עניינים גאוגרפיים העסיקו את החוקרים שדנו במשנה הזו- זיהוי האתרים הספציפיים המוזכרים במשנה ותוואי המסלול של מערכת המשואות (קו אחד או כמה קווים) אם כי אלו שאלות שבמובנים רבים כרוכות אחת בשנייה. מרכיב מהותי בזיהוי ושחזור קו המשואות היה ההנחה שבין התחנות אמור להיות קו ראייה כלשהו כפי שעולה מהאמור במשנה ג'. מרכיב נוסף שהשפיע על זיהוי האתרים והמסלול הוא הקביעה ש-"קלקלו הכותים"- בהנחה שהכוונה היא להפרעת קו המשואות בידי השומרונים באזורים הסמוכים לתחום היישוב שלהם, צריך להתחשב בגורם הזה בזיהוי האתרים ושחזור מערכת המשואות. כמה סוגיות עלו בקשר לראשיתו של המסלול מהר המשחה (הזיתים) לסרטבה- 

1. לא רואים את הר הזיתים מהסרטבה: לפי המשנה, תחנת המוצא היא בהר המשחה והתחנה השנייה היא בסרטבה ("סירטבא"). באופן כללי, שני הזיהויים של האתרים הנ"ל מקובלים- הר המשחה הוא פסגה כלשהי בהר הזיתים ואילו הסרטבא היא קרן הסרטבה בבקעת הירדן (377 מ') שבפסגתה מצויים שרידי מבצר האלכסנדריון מימי החשמונאים והורדוס. ברוב המפות המקובלות, עובר קו ישיר בין הר הזיתים ובין קרן הסרטבה (כ-40 ק"מ בקו אווירי) אלא שיש בעיה של ממש בקיומו של קו ישיר שעליו הצביע מאיר בן דב במאמר ב-1982- אי אפשר לראות את הר הזיתים מהסרטבה ולהיפך. אחרי מלחמת ששת הימים, נעשו לא מעט נסיונות בכל אמצעים כולל מודרניים והתברר שאין קו ראייה ישיר ביניהם כולל של משואות או מראה עשן כלשהו, בעיקר בגלל רכס כוכב השחר החוצץ ביניהם. קושי נוסף שעליו הצביע מאיר בן דב הוא שבימי בית שני ההר היה מוכר בשם מבצר האלכסנדריון ואילו במשנה, השם הזה לא נזכר אלא דווקא השם סרטבא. לטענתו, גם שימור השם בידי הערבים הוא לא הוכחה שכן יש עוד כמה פסגות שקיבלו שם דומה ואפשר שבגלל רומו הבולט, הוא קיבל את השם הזה בתקופה מאוחרת. ההצעה החלופית שלו הייתה לזהות את הסרטבא המשנאית עם ח' א-צור (או אחת הפסגות הסמוכות) בקרבת עראק אל אמיר בעבר הירדן המזרחי המזוהה עם "צור של בית טוביה" ושאפשר שאפילו בפפירוסי זנון מוזכרת אחוזתם של בית טוביה בשם SORABIT שאולי השתבש מ-SORATIBI. בניגוד לקרן סרטבה, יש קו צפייה בין הר הזיתים (ואפילו ממזרח הר חברון) ובין הרכסים של ח' א-צור ומשם לעבר הרי עג'לון מצפון להם, שם (בעקבות יהוסף שוורץ) הוא הציע לזהות את "גרופינא" (ולא בכוכב הירדן, על כך בהמשך). שחזור קו המשואות העיקרי לפי בן-דב היה אפוא מהר הזיתים לעבר רכסי עבר הירדן, משם אפשר היה גם לצפות מארץ ישראל המערבית, שם כבר שימשה מערכת משואות פנימית שלא נזכרה במשנה.

2. הסרטבה היא אותה סרטבה: כנגד הצעה זו, עודד עיר-שי (במאמר תגובה בקתדרה) טען שההשערה של בן-דב אינה עומדת בפני הביקורת של הטקסטים ובמיוחד אלו שמוזכרים בתוספתא המציינים בין השאר גם את הרי מכוור וגדור (זאת האחרונה, קרובה מאד לסרטבה על פי הצעת בן-דב). הקושי הבסיסי בתוואי המסלול כפי שהציע בן-דב הוא "קלקלו הכותים"- אם אכן, מסלול המשואות היה בעבר הירדן המזרחי, כיצד היו יכולים השומרונים לשבש את מסלול המשואות המרוחק מתחום היישוב שלהם?! גם י' צפריר וי' מגן שערכו באותם שנים חפירות קצרות בפסגת קרן הסרטבה לא השתכנעו מטענותיו של בן-דב: ראשית, גם אם אין קו ראייה היו בוודאי תחנות ביניים נוספות (כך הם מבינים את משנה ג' המציינת "ראש ההר השני וכן בראש ההר השלישי") ואילו בסרטבה כמו בתחנות המפורשות היו משואות "גדולות". ובאשר לשאלת השם "סרטבא" ולא אלכסנדריון, הם טענו שהבעיה עם משואות השומרונים הייתה רלבנטית רק לפני הכיבוש החשמונאי של אזור השומרון ובאותה העת, השם היה "סרטבא" ואילו השם "אלכסנדריון" הוא רק מהתקופה החשמונאית ואילך. הצעה הפוכה היא של ספראי בפירוש משנת ארץ ישראל- לדעתו, השם "סרטבא" במשנה משקף את השתמרות השם בתקופת המשנה או בשלהי ימי הבית אחרי (ולא לפני כפי שהם הציעו) שמבצר אלכסנדריון חדל לתפקד ובכל מקרה, נראה שהסתירה בכינוי לא ממש קיימת- שם הפסגה העממי והעתיק היה "סרטבא" ואילו שם המבצר החשמונאי-הרודיאני בפסגתו היה "אלכסנדריון".

3. תחנות ביניים בין הר הזיתים לסרטבה: האפשרות של "תחנות ביניים" הוצעה למעשה כבר בתלמוד הבבלי "ביני וביני הוו קיימי" כנסיון להבין את היחס בין דברי רבי שמעון בן אלעזר על הרי מכוור וגדור ובין המסלול של המשנה. לנוכח האזכורים הנוספים, חוקרים כמו ב"צ לוריא ומנשה הראל שחזרו מערכת מסועפת של משואות, חלקה בעבר הירדן המערבי וחלקה בעבר הירדן המזרחי שפעלו במקביל אך בכל מקרה הם הניחו שהיה קו ראייה ישיר בין הר המשחה לסרטבה. ספראי בפירוש המשנה הציע שקו המשואות נע מעבר הירדן המערבי למזרחי ומהמזרחי למערבי וחוזר חלילה ושמהר המשחה המשואה הבאה הייתה בתל ג'דור (גדור) ומשם היא חזרה לסרטבה בעבר הירדן המערבי. הצעת פתרון נוספת היא שלנוכח חוסר קו הראייה הישיר בין הר הזיתים ובין הסרטבה, היו תחנות ביניים שלא מוזכרות במקורות בכלל אך הם מחויבי המציאות ואכן החוקרים הציעו מספר אפשרויות לאותו "קו ביניים":

א. ישראל רוזנסון (1983) הציע קו תחנות ביניים שעבר דרך פסגות סמוכות ליישובים היהודיים מצפון לירושלים ועד הגבול בינם ובין היישוב השומרוני באזור גוש שילה של היום לפני שפנה צפון-מזרחית לעבר הסרטבה ועל רקע הסמיכות ליישובים השומרונים והמחלוקת על הלוח, נוצרה הבעיה בשיטת המשואות שבגינה הותקן, לפחות באופן חלקי, מנגנון השליחים.

ב. משה רוזנפלד ויוסי שפנייר (1998) שחזרו קו ישיר בין הר הזיתים ובין הסרטבה שעבר באזור הספר המזרחי של בנימין והשומרון וכלל 25 (!) תחנות ביניים. אחת התחנות הבולטות של השחזור הזה הייתה בפסגת קובת א- נג'מה ("הר הכוכב") הסמוכה לכוכב השחר של היום ומשם במגמה צפון-מזרח עד הירידה לבקעה לאזור קרן הסרטבא.

4. בין משנה ג' (קשר ראייה בין הרים) ובין משנה ד' (תחנות משואות ספציפיות): אם נחזור למשנה, אפשרות קיום תחנות הביניים (לפחות בין הר המשחה לסרטבאה) יוצרת הבחנה בין משנה ג' המתארת את הדלקת המשואות בכלונסות של ארז בין "ראש ההר" (הראשון) ובין "ההר השני וכן בהר השלישי" ובין מסלול המשואות המפורט במשנה הבאה (ד') בין הר המשחה ועד בבל. אם הקריאה הפשוטה הניחה שהמסלול המפורט "מתרגם" את הטקס המתואר במשנה הקודמת ושההרים הנזכרים באופן סתמי הם הם ההרים הספציפיים שמוזכרים במשנה הבאה, הרי שקשר הראייה הישיר הוא מחויב המציאות כולל בין הר המשחה ובין הסרטבה. עכשיו, לאור הקושי המציאותי והצעת קיומם של תחנות ביניים נוספות, יש הבחנה ממשית- טקס הדלקת המשואות והפצתו באמצעות ראייה מהר להר (משנה ג') מתקיימת אכן בכל מקום שאפשר לבצע אותה ("תחנות הביניים") ואילו משנה ד' לא באה לציין את קשר הראייה בין ההרים המוזכרים שם אלא את התחנות העיקריות במסלול הצפון-מזרחי לעבר בבל, המסלול שיותר עניין את המשנה מכל מסלול אחר. המסלול אכן התחיל בהר המשחה ועבר דרך הסרטבה אבל זה לא אומר שמדליקי המשואות בסרטבה ראו במישרין את המשואות שהודלקו בהר הזיתים ובאותו אופן, הקשר בין הסרטבה ובין התחנה הבאה "גרופוניא" לא חייב להיות בהכרח קשר ראייה ישיר. לכך יש השלכות גם על זיהוי אותה תחנה "שלישית"- גרופוניא.

התחנה השלישית בקו המשואות- חידת "גרופוניא/אגריפינה"

השם של התחנה השלישית בקו המשואות, אחרי "הר המשחה" ו-"סרטבא" הוא משובש ומשתנה כמעט בכל כתבי היד של המשנה/תוספתא: "גרופוניא";"גרופינא";"אגריפונא";"אגריפינה" ועד "צרופינא". אמנם יש סבורים שמוצא השם הוא בעברית מ-"גרופית" (כך טען למשל מאיר בן דב) אך רוב החוקרים סבורים שהשם הוא יווני ושהשם קשור לאישיות כלשהי- מרקוס אגריפה (ידידו של הורדוס), אגריפס (הראשון או השני) או ליוליה אגריפינה, אשתו של קלאודיוס ואמו של נירון. כך או כך, לפי המתואר, היה יישוב או פסגה או מבצר בשם זה בין הסרטבה לחורן שבו ניצבה התחנה השלישית בקו המשואות. היכן יש לזהות אותה? כאן עלו כמה אפשרויות כולל הצעה חדשה אחת שהוצעה על סמך גילוי של אבן גבול בגולן:

1. ג'בל ע'רפון (ליד א-סאלט) בהרי הגלעד: יהוסף שוורץ (המאה ה-19, תבואות הארץ, עמ' צה) הציע לזהות שם את גרופינא- "ולמזרח הירדן במחוז מיראיד לדרום ואדי ראג'יב שנקרא גם כן ואדי אגילון (עג'לון) , לדרום המבצר "קללאת אלרבא" היא רמות גלעד (עיין מקומו) בערך ב' שעה הרים גבנונים הנקראים בלשון ערבי עראפון והוא בלתי ספק גרופנא הנזכר (כי ע' נחלף בגעין כמודע עראפון כמו גראפון) ויש להר זה ראש גבוה והוא בערך מהלך יום חורף מהירדן והוא מכוון מול מבצר סאנור בהר אפרים". זיהוי זה כמעט נשתכח מן הלב לאור הזיהוי הרווח ב-"כוכב הירדן "(להלן) אך מאיר בן דב שערך חפירות בכוכב הירדן וגילה שם שרידי בית כנסת עתיק (ככל הנראה, מקורו ביישוב קדום ששרידיו התגלו במדרון ליד "עין הידיד" היום), טען שהשם הקדום של המקום הוא "כוכבא" ולא "גרופינא" ולפיכך הוא העדיף לשוב אל הצעתו הישנה של שוורץ וזאת על אף שהיום לא מוכר באזור הר בשם ג'בל ע'רפון (כך טען אחרי בדיקה עם ערביי המקום ז"ח ארליך, מזרח הירדן במבט יהודי, תשנ"ו, עמ' 26-25). הזיהוי העבר-ירדני של בן-דב משתלב עם גישתו שקו המשואות העיקרי היה בעבר הירדן ושם כזכור הוא גם זיהה את "סרטבא", התחנה השנייה.

2. "כוכב הירדן" (בלוואר): את הזיהוי הרווח והפופולרי ב-"כוכב הירדן" (כאווכב אל-הווא) הציע בראשית שנות העשרים החוקר הגרמני גוסטאב דלמן לאחר ביקור במבצר הצלבני (בלוואר) ומציאת אבנים עם סיתות שוליים שאותם הוא זיהה כשרידים של מבצר עתיק מימי בית שני. הצירוף של מרחק ראייה מהסרטבה ביחד עם השרידים הארכאולוגיים במקום, הוליכו אותו לשער ששם המבצר הקדום היה "אגריפינה" על שמה של יוליה אגריפינה (נכדתו של מרקוס אגריפה) אשתו של הקיסר קלאודיוס ואמו של נירון (שבסופו של דבר הוציא אותה להורג) ואם כן, מדובר על מבצר שנבנה בימי אגריפס השני באמצע המאה הראשונה לספירה. אם זה היה על שמו של מרקוס אגריפה או אגריפס עצמו, סביר להניח ששם המקום היה "אגריפיאס" ולא "אגריפינה". השערה נוספת הייתה שלמרות שהיא לא נזכרה במפורש, מצודת ה-"אגריפינה" הנ"ל בכוכב הירדן הייתה חלק מביצורי יוסף בן מתתיהו בגליל לפני בואו של הצבא הרומי ב-67 לסה"נ. כאמור, זיהוי זה הוא המוכר והרווח ביותר גם כיום וכך הוא מופיע ברוב המפות, באטלסים, באנציקלופדיות וכדומה. מאיר בן-דב ניסה בתחילת שנות השבעים לערער על כך שכן לדבריו השם הקדום היה "כוכבא" ולא נמצאו שרידים ארכאולוגיים כלשהם ממבצר או מצודה הרודיאנית מימי בית שני בכוכב הירדן אך כנגדו, טען בצלאל בר כוכבא (IEJ 24, 1974, עמ' 112-11, הערה 15) שמתוך התוספתא המציבה את התבור אחרי גרופינא יש להסיק שגם גרופינא הייתה בעבר הירדן המערבי ושלגבי השתמרות השם- אין שום סתירה בין השם "גרופינא" העתיק ובין השם "כוכבא" המאוחר יותר. כאמור, מבחינה ארכאולוגית לא נחשפו שרידים מימי בית שני וגם האפשרות שמי שבנה את המקום היה אגריפס השני היא קצת בעייתית (זה לא היה בתחום השליטה שלו).

3. אגריפינה בגולן (הר פרס/תל פארס): בסקר ארכאולוגי במזרח הגולן המרכזי נמצאה ב-1995 בין חורבות הכפר הסורי הנטוש "עשה" (ASHE), מזרחית לתל פארס, אבן בזלת ועליה כתובת ביוונית. זאת הייתה אבן גבול מימי דיוקלטיאנוס שכמוה התגלו עשרות רבות של אבני גבול בין תחומי כפרים לצרכי מסים אך היא עם הכתובת השלמה ביותר ובה צוין בין השאר שזאת אבן גבול של "אדמות הכפר AGRIPPINA". יגאל בן אפרים ושמעון דר שפרסמו את אבן הגבול ב-2007 הציעו שאגריפס השני הוא שייסד את הכפר אגריפינה או שינה את שמו בשנות החמישים של המאה הראשונה לסה"נ כמחווה לקלאודיוס על הנחלות של פיליפוס שעברו לשליטתו. על רקע אזכור שם הכפר אגריפינה, הם הציעו שהשם "גרופינא" כתחנת המשואות השלישית הוא למעשה "אגריפינה" הזו כשהכוונה היא שפסגת הר פרס (929 מטר) הסמוכה לכפר הקדום הייתה בעצם התחנה השלישית בקו המשואות בדרך לחורן (התחנה הרביעית) ובכל מקרה, זהו מקום מתאים להשאת משואות בדרך לחורן. ספק אם יש קשר ראייה בין הסרטבה ובין תל פארס אך כפי שכבר ראינו, אין גם קשר ראייה בין הר המשחה ובין קרן הסרטבה- כפי שהיו תחנות ביניים בין הר הזיתים לסרטבה, כך ייתכן שהיו תחנות ביניים בין הסרטבא לתל פארס (אם אכן זו "גרופינא" של המשנה). קושי מסוים להצעה זו מצויה ברשימת ההרים בתוספתא שמציינת את "התבור" בין גרופינא ובין החורן, אך כבר ציינו שהרשימה בתוספתא היא לא בהכרח מסלול עקבי אלא רשימה וייתכן שהתבור הוא הוספה מאוחרת יותר למסלול המקורי. אפילו אם "אגריפינה" של כתובת אבן הגבול היא לא "גרופינא" של מסלול המשואות, עצם העובדה שהוכח כי קיים מקום בשם "אגריפינה" מאפשרת להניח שהיו כנראה עוד יישובים או אולי מבצרים בעלי שם דומה שאחד מהם השתמר בשם המעורפל של תחנת המשואות השלישית במשנה.

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא שאם אכן השם "גרופינא" הוא שיבוש של "אגריפינה" ושזה קשור לאותה יוליה אגריפינה ו/או לאגריפס השני, הרי שהשם כפי שמופיע במשנה הוא לא לפני המאה הראשונה לספירה כאשר המשנה לכאורה מתארת מערכת משואות קדומה שהתבטלה בגלל "קלקול הכותים" (השומרונים) זמן רב לפני כן וזה עשוי להיות נדבך מרכזי בשאלת תיארוך יצירת או עריכת המשנה הזו אבל זה כבר קשור לשאלה הכרונולוגית של זמן קיום המערכת ומועד ביטולה.

מתי או האם בכלל בטלו המשואות? על ההבדל בין מערכת המשואות ובין מנגנון השלוחים

בפסקאות הקודמות עסקנו במשנת המשואות והמסלול המצוין בה. מעבר לשאלות הפרטניות של זיהוי האתרים; מסלול קו המשואות וייעודו הספציפי, יש קושי משמעותי יותר. מהמשנה עולה כי היו שני מנגנוני הפצה של הכרזת החלטת בית הדין על קידוש החודש- השאת משואות ושליחת שליחים. לפי פשוטה של המשנה (ב ב), מנגנון המשואות קדם ("בראשונה") לזה של השלוחים שהותקן במקום המשואות "משקלקלו הכותים". אלא שההתפתחות הזו של שלוחים ב מ ק ו ם משואות בגלל אירוע או סכנה שקשורה לשומרונים היא בעייתית מכמה פנים: (1) אנחנו לא יודעים מה זה בדיוק "משקלקלו הכותים"- הביאור המסורתי (כך הירושלמי על אתר) שהם הדליקו משואות שקריות כדי לשבש את קו המשואות "הפורמלי" הוא אפשרי אבל הוא לא יוצא מגדר השערה ולמען האמת, לא ידועה מחלוקת בענייני הלוח עם השומרונים בימי בית שני (2) אפילו אם קרתה תקלה בשוגג או במזיד עם שיטת המשואות, לכאורה אפשר היה לפתור את זה בלי הרבה בעיות ולעקוף את תחום היישוב השומרוני- למה לבטל אותה?; (3) אותו "קלקול" עשוי להיות אירוע מהעבר הרחוק (קדם-חשמונאי) או ממש משלהי ימי בית שני (רשימת שמות המקומות)- יש חוסר בהירות לגבי האפשרויות השונות וממילא לגבי התאריך שמנגנון השליחים החליף אותו (4) בפרק הראשון של המסכת מוצג רק מנגנון השלוחים ("על שישה חודשים השלוחים יוצאים" או "השלוחין יוצאין לסוריא") ורק בפרק השני אחרי המשנה הראשונה העוסקת ב-"קלקול הבייתוסים/מינים", מובא מה שנראה כעין נספח המתאר מערכת הפצת החלטת בית הדין על קידוש החודש שונה שכאמור, לפי המשנה הייתה הקדומה שבהם. מבחינה הגיונית, היה ראוי לפתוח בתיאור של המנגנון הקדום לפני תיאור המנגנון ה-"חדש" של השלוחים שמתואר כמערכת היחידה בפרק הראשון.

קושי מפורש לתהליך המוצג במשנה מופיע בירושלמי על אתר (ב א נח ע"א) וכבר הזכרנו את זה. בירושלמי נאמר:

 "מי ביטל את המשואות? רבי ביטל את המשואות והתיר רוצח והתיר עד מפי עד והתיר שיהו יוצאין עליו מבערב בחזקת שנתקדש".

 לפי המתואר, רבי יהודה הנשיא כחלק משינויים נוספים במנגנון קבלת העדות של ראיית הלבנה (עד רוצח, עד מפי עד) גם "ביטל את המשואות". אך כבר תמהו הפרשנים (מלאכת שלמה, המאירי ועוד) לשם מה היה צורך לבטל את המשואות שכן לפי המשנה (א ג) השליחים יצאו גם בזמן שבית המקדש היה קיים ומכאן ש-"תקנת השלוחים" במקום המשואות הייתה עוד בימי הבית ולא בימי רבי שחי יותר מ-100 שנים אחרי חורבן הבית? ר' שלמה עדני (מלאכת שלמה, מאה 17-16) נדחק להסביר שהתיאור של השלוחים שיוצאים בזמן שבית המקדש היה קיים הוא תיאורטי "והא דמסיים בה 'וכשבית המקדש קיים יוצאים אף על אייר מפני פסח קטן' הכי קאמר- יוצאים אם היה קיים עדיין ולא היו משיאין משואות כך נלע"ד". היו (ראב"ד, המאירי) שסברו שמערכת המשואות הייתה מכוונת לבבל דווקא כשבמקביל, היו שלוחים יוצאים לסוריא ולשאר מקומות ואם כן ביטול המשואות המיוחס לרבי והמתואר במשנה הוא על מסלול המשואות לבבל ולא על מנגנון השליחים המקומי שהיה קיים מקדמת דנא. אבל זה מוזר- מסלול המשואות לבבל הרי ממילא עובר בסוריא, בשביל מה צריך היה שלוחים לסוריא אם יש משואות שעוברות ממש שם?!; אפשרות נוספת שהועלתה היא להבחין בין המשואות לבבל במסלול המצוין במשנה שהוא הוחלף בשליחים עוד בימי הבית בעוד מסלול המשואות הפנימי בארץ ישראל המשיך להתקיים גם אחרי חורבן הבית לפני שרבי החליט לבטל אותו (מה שכמובן מעלה את השאלה- למה הוא עשה את זה).

לשאול ליברמן (תוכ"פ, עמ' 1030-1029) היה פתרון אחר: "ולולא דברי רבותינו היה נראה שבמשנתנו לא נזכר כלל שבטלו את המשואות אלא שהתקינו שיהו שלוחין יוצאין וממילא כבר לא יקלקלו הכותים שהרי ידעו שהשלוחים יודיעו ליהודים את קביעת החודש...וכן מסתבר שמשום קלקול הכותים לא יבטלו מנהג קדום שיש בו פומבי אלא שאח"כ סמכו על השלוחים גרידא ובטלו את המשואות". לדעת ליברמן, שיטת המשואות אכן קדמה לשיטת השלוחים אך הופעת מנגנון השלוחים לא ביטלה את מנהג המשואות ("מנהג קדום שיש בו פומבי") אלא פתרה גם את הסכנה של "קלקול הכותים" גם בלי ביטול המשואות ורק רבי מאות שנים אחרי כן הוא ביטל את המשואות ונשאר רק מנגנון השלוחים. אפילו אז, לפי המסופר בירושלמי, בתקופת האמוראים המשיכו המשואות ב-"ים טבריה" (אזור הכנרת) ואף סופר על הדלקת משואה בצפת (ידיעה נדירה על צפת בתקופת התלמוד).

נראה אפוא ששתי המערכות הללו פעלו במקביל בצורה כזו או אחרת- גם כאשר פעלה מערכת המשואות, התקיים מנגנון שלוחים (בעיקר לאזורים הסמוכים או אלו שלא הודיעו להם באמצעות משואות) וגם אחרי שמנגנון השלוחים השתדרג, המשיכה להיות מערכת המשואות אקטיבית בצורה כזו או אחרת. אמנם לשיטת המשואות היה יתרון גדול על שיטת השלוחים- היכולת להפיץ את הכרזת בית הדין במהירות ולמרחקים ארוכים. לשיטת השלוחים היה יתרון אחר- אלו היו שלוחים ממונים של בית הדין, אנשים נאמנים שאפשר היה לסמוך עליהם ולעתים אלו היו חכמים או תלמידי חכמים. ההבדל בין המנגנונים הללו הוא לא רק טכני: שיטת המשואות כללה טקס פומבי חגיגי ועירבה את הציבור בכל המקומות והתחנות שבהם הושאו המשואות- היא הייתה עממית ופומבית וכנראה שהתקיימה בכל חודש בלי קשר למועדים שהיו או לא היו באותו חודש. שיטת השלוחים היא שונה במהותה- זאת פעולה מובהקת של מוסד בית הדין ושלוחיו האישיים (ורק במספר חודשים מסוימים). הניגוד בין שני המנגנונים היה בין מערכת עממית המבוססת על נוהג טקסי-ציבורי עממי ובין מנגנון ממסדי מפוקח- זה של בית הדין ("וכן היה ר' לעזר בי ר' צדוק אומ' אין השלוחין יוצאין בסוריה עד שישמעו מפי בית דין למחר"- תוספתא א יז).

דומה שהחכמים ובעיקר רבי (עורך המשנה) העדיפו בצורה מובהקת את מנגנון השלוחים המתואר בפרק הראשון כברירת המחדל. אי אפשר היה להתעלם משיטת המשואות אך העדיפות של השלוחים הודגמה באמצעות ההבדל בין "בראשונה" ובין המצב הנוכחי הרצוי של שלוחים- ייתכן שאכן אירוע כלשהו שקשור לשומרונים העניק את העילה להעדפת שיטת השלוחים (על אף איטיותה יחסית למשואות) או שעורך המשנה נתלה ב-"כותים" כדי להדגיש את המנגנון המועדף על החכמים, זה בחסות בית הדין באמצעות שלוחיו הנאמנים. מנגנון המשואות תואר אפוא כמנגנון קדום, יפה לכשעצמו אך כזה שכבר לא קיים או לא בטוח מספיק לנוכח האיומים ולכן המנגנון המועדף והבטוח הוא זה הממוסד של השלוחים בחסות בית הדין. אולם, בפועל, מנגנון המשואות המשיך להתקיים בדרך זו או אחרת כפי שבא לידי ביטוי בירושלמי- עד ימי רבי המשיכו במנהג העממי והקדום של השאת משואות (בין אם זה עד בבל ובין אם כמנהג לוקאלי ביהודה או בגליל) עד שרבי "ביטל את המשואות"- ביטול המנהג העממי. אפשר וזה היה בגלל הרצון להעצים את כוחם של שליחי הנשיא או שטקס האש היה בעייתי בעיניו (כך הציע ספראי בפירוש המשנה). אך כפי שהתברר, אפילו הביטול הזה לא הצליח להכחיד את הדיו של המנהג העממי להשיא משואות בגליל בכל ראש חודש ועד ימי רבי אבהו (תחילת המאה הרביעית) עוד הושאו משואות בצפת ובאזור הכנרת.