"א"ר יוחנ' משום ר' אלע' בר' שמע': כל מקום שאתה מוצ' דבריו של ר' אלע' בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה עשה אזנך כארפכסת" (פט ע"א, כ"י וטיקן 120-121)
בדף היומי (של אתמול) מוזכר פתגם שעד היום מוכר: "עשה אזנך כאפרכסת" כביטוי שעניינו המלצה להקשיב היטב ובתשומת לב לדברים הנאמרים וממנו גם נגזר הכינוי בעברית המודרנית לחלק החיצוני של האוזן, הרחב שהולך וצר וממנו גם לחלק של הטלפון המיועד לשמע. הביטוי הזה מוכר יותר מהחלק המסיים של דרשה המיוחסת בבבלי (חגיגה ג ע"ב) לרבי אלעזר בן עזריה- " אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי אוסרין ודברי מתירין דברי מטמאין ודברי מטהרין דברי פוסלין ודברי מכשירין". אולם, מה מקור הדימוי "כאפרכסת" ומהיכן מגיע המילה הזו? על כך ישנן כמה אפשרויות (בסיס הדיון כאן הוא מאמר של נורית שובל-דודאי שהתפרסם לפני כמה שנים ב-"לשוננו" עב, סיון תש"ע, עמ' 351-343 ובערך "אפרכסת" אצל ש' שרביט, תורת ההגה של לשון חכמים, עמ' 119).
למעשה, ברוב כתבי היד של הבבלי אצלנו (למעט הדפוס וכ"י מינכן), האיות הוא "כארפכסת" ולא "כאפרכסת" כפי שמופיע בכתבי היד של הבבלי בחגיגה וכפי שאומץ בעברית המודרנית. להיגד שלנו יש מקבילה בירושלמי קידושין ( א י סא ע"ד): " אמ' ר' יוחנן. אם שמעת דבר מר' ליעזר בנו שלר' יוסי הגלילי נקב אזנך כאפרכס הזו ושמע". אם כן, בניגוד ל-"עשה אזנך כאפרכסת/ארפכסת", הביטוי בירושלמי הוא "נקב אזנך כאפרכס" (בלי ת'). המילה "אפרכס"/"ארפכס" מתועדת פעמיים במשנה במסכת כלים: "...מסננת שלחרדל שנפרצו בה שלשה נקבים מלמטן זה לתוך זה טהורה. וארפכס שלמתכת טמאה" (כלים יד ח);"...לגינים גדולים שניטל פיהם טמאין מפני שהוא מתקנן לכבשין. וארפקס של זכוכית. טהורה" (כלים ל ד). המשנה מזכירה שני סוגים של "ארפכ(ק)ס": ארפכס של מתכת (טמאה) וארפכ/קס של זכוכית (טהורה). סביר להניח אפוא שהביטויים "אזנך כאפרכסת/ארפכס" קשורים לאותו כלי הנזכר במשנה כלים, זאת לפחות הנחת העבודה.
במילונים השונים לתלמוד הוצעו כמה אפשרויות לזהות את המקור היווני של המילה ארפכס/אפרכס(ת) ואני מקצר כאן את הדיון אצל שובל-דודאי הנ"ל: יש שהציעו (למשל, קוהוט בערוך השלם) שמקורה במילה היוונית ARPAX שפירושה הוא "חוטף", "שודד", "תופס" ויש שהציעו שהמקור הוא במילה PROKHUS שמשמעותה היא כלי לשפיכת ומזיגת נוזלים (כך למשל אצל קרויס ובמילון החדש של אבן שושן). במאמר הנ"ל, שובל-דודאי אימצה את ההשערה שהגזרון מגיע מהמילה ARPAX והציעה שחלה הרחבה של פירוש המונח המקורי ושזה הושאל ככינוי לאותו כלי (להלן) במקורות חז"ל.
בפירוש הביטוי שלנו "עשה אזנך כאפרכסת", הפרשנים טענו באופן עקבי שהכלי הזה שימש כחלק מתהליך הטחינה בריחיים. כבר אצל פירוש הגאונים על סדר טהרות, יש זיקה מפורשת בין האזכורים: "והארפקס א' ד' [ארפכס] עשה אזנך כארפכסת, פירוש: כמין כלי שעל הריחים שהוא מכניס הרבה ומוציא קמעה ושמו דלו וזה הוא האגנה שעל הריחים ובו מניחין התבואה ויש בו חור ותחת יש לו כלי של עץ שממנו נופלת התבואה והיא נקראת (ה)ארפכסת". הארפכסת הוא אפוא החלק התחתון של כלי בעל פתח רחב בראשו שנעשה צר, מעין משפך, וגרעיני התבואה נופלים ממנו אל מתקן הטחינה ("שכב"). כיוצא בזאת, הרמב"ם בפירוש המשנה ביאר את הכלי הזה בצורה קצת דומה (עם כמה שינויים): "ואפרכס, הוא דלי של רחים ועושין אותו על הרוב מנצרים רחב מלמעלה והולך וצר עד שתהא צורתו כשפוע ה"אסטואנה", נותנין את החטים מלמעלה וקצהו הצר על העין של רחים וממנו יורדין החטים בשעת הטחינה". הרמב"ם מציין שבדרך כלל הכלי הוא מנצרים (ולכן היה צורך להסביר בפירוש במשנה "של מתכת" או "של זכוכית" בניגוד לאפרכס הרגיל) המונח על העין של הריחים (מתאים לריחיים סיבוביות) בשעת הטחינה. בפירוש על המימרה אצלנו כתב רבינו גרשם: " כאפרכסת זו- היא קופה מנוקבת שעל גבי הרחיים שמקבלת כל החטים שמביאין לטחון" וזאת כנראה גם כוונת רש"י כאן ובמפורש בחגיגה: " אפרכסת - טירמויי"א שעל הריחים".
אולם, כאמור בירושלמי הביטוי הוא "נקב אזנך כאפרכס". הדגש הוא לא על הצורה של הכלי בעל הפתח הרחב שהולך וצר כעין משפך אלא על הניקוב כלומר בצורת מזלף. כבר בפירוש של רבנו גרשם הנ"ל אפשר לראות אמצעי גישור ("קופה מנוקבת שעל גבי הריחים"). פרשני הירושלמי המסורתיים התאימו את הביטוי לפירוש הרווח, כך למשל בעל קרבן העדה: " כאפרכסת הזו. נקב של ריחיים שהוא מכניס הרבה ומוציא קמעא כך תעשה נקב אזנך שתשמע דבריו ואל תשכחם"- הנקב הוא החור שדרכו הכלי בעל צורת המשפך "שמכניס הרבה ומוציא קמעא", אולם פשטות הביטוי הוא דווקא "נקב" ולא "עשה", כלומר כלי זילוף ולא משפך. האופי הנקבובי של הכלי עולה בבירור מתוך המשנה בכלים שבו הוא נזכר מייד אחרי "המסננת של חרדל" (שבה עסק לאחרונה גיא שטיבל)- בשני המקרים מדובר על כלי עם נקבים מרובים שהיה יכול להיות עשוי ממתכת או מזכוכית. קשה להעלות על הדעת שבמהלך הטחינה, השתמשו בכלי זכוכית כדי לשפוך את גרעיני התבואה כפי שהרמב"ם ציין במפורש שבדרך כלל הוא היה עשוי מנצרים. סביר יותר להניח שזה היה כלי לשפיכת וזליפת נוזלים- כך עולה בפירוש מתוך בראשית-רבה במסגרת ויכוח בין כותי לרבי מאיר כאשר רבי מאיר מדגים לו כיצד המים העליונים תלויים באמירה: " אמר לו. הבא לי אפרכס [ארפכס]. הביא לו אפרכס [ארפכס]. נתן עליה טס שלזהב ולא עמדו מים. טס שלכסף ולא עמדו מים. וכיון שנתן אצבעו עמדו מים". מבלי להיכנס לפרטים, זהו כלי המכיל מים ושמה שמונע את נזילת המים דרך הנקבים הוא הלחץ של האצבע על הפתח העליון.
אם כן נראה שהאפרכס/ארפכס היה כלי בעל נקבים או פיפיות (מעין מזלף אם כי צורתו המדויקת לא ברורה לגמרי) שהכיל נוזלים כמו מים, עשוי ממתכת או מזכוכית דווקא ולא מנצרים ואין לו קשר לתהליך טחינת הגרעינים בריחיים (במחקרים של ר' פרנקל על מתקני הטחינה התלמודיים הוא לא מזכיר בכלל את האפרכסת). בהתאם לכך, המלצת רבי יוחנן כפי שמופיעה בירושלמי היא "נקב אזנך כאפרכס" משמעותה היא לקלוט כמה שיותר את דברי החכם, במקרה הזה של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי- המטאפורה טוענת שאת האוזן "הסתומה" יש לנקב כמו האפרכס. ייתכן שכבר בבבל או בשלב מאוחר יותר בימי הגאונים, האפרכס/ארפכס(ת) הובן ככלי דמוי משפך הקשור לריחיים, אולי על רקע אופן הטחינה בבבל או בימי הגאונים. המשל על האוזן הומר מ-"נקב אזנך" של צורת מזלף ל-"עשה אזנך כאפרכסת/ארפכסת" לצורת משפך והדימוי הוא של "כלי שמכניס הרבה ומוציא קמעא", כלומר קליטה ראשונית של דברים רבים אך לבסוף בירור והכרעה כדעה מסוימת: "מאחר שכולן לבן לשמים - עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו" (רש"י חגיגה). לא לחינם, כפי שכבר הראו חוקרים כמו שלמה נאה ואחרים, השוואה של החלק הזה של הדרשה בבבלי חגיגה ("עשה אזנך כאפרכסת") לדרשה הארץ ישראלית ("עשה לבך חדרי חדרים") משקפת את העיבוד הבבלי של הדרשה (ואין כאן מקום להאריך בנימוקים שמאחורי הטענה הזו)- ייתכן שמשתקף כאן גם הבדל פרשני בהבנה של צורת הכלי "אפרכס/ארפכס" (מזלף או משפך) המוזכר במשנת כלים והדימוי של האוזן כמזלף ("נקב אזנך כאפרכס") או משפך ("עשה אזנך כארפכסת").
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה