1. מזה שבועיים לומדי הדף היומי החלו ללמוד את מסכת נדרים, מסכת קצת חריגה בסדר נשים שעוסקת בנוסחאות נדרים ותוקפם ההלכתי. קיימים לשונות נדר מובהקים אבל יש גם 'כינויים' או 'ידות' כלומר ביטויים שאינם ביטויים מובהקים וסביבם יש דיונים ארוכים, חלקם מרתקים וחלקם קצת מייגעים. אחד מלשונות הנדר המובהקים שמשנת נדרים מזכירה לא מעט פעמים היא 'קרבן' שבה הנודר אוסר חפץ או ערכו כאילו הוא קרבן מקודש שאסור על העולם. המשנה ומקבילותיה עוסקת בכינויים חלופיים לאותה לשון:
"הָאוֹמֵר לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לָךְ, לֹא כָשֵׁר, וְלֹא דְכֵי, טָהוֹר, וְטָמֵא, נוֹתָר, וּפִגּוּל, אָסוּר. כְּאִמְּרָא, כַּדִּירִין, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלָיִם, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאוֹמֵר יְרוּשָׁלַיִם, לֹא אָמַר כְּלוּם:
הָאוֹמֵר, קָרְבָּן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, תּוֹדָה, שְׁלָמִים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. הַקָּרְבָּן, כְּקָרְבָּן, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, אָסוּר. לְקָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר" (משנה נדרים א ג-ד).
2. הלשון הזו גם נזכרה אגב טענתו של ישו נגד הפרושים שהתלוננו מדוע תלמידיו אינם נוטלים ידיים. על כך הוא ענה "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ גַּם־אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־מִצְוַת אֱלֹהִים לְמַעַן קַבָּלַתְכֶם׃ כִּי הָאֱלֹהִים צִוָּה לֵאמֹר כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת׃ וְאַתֶּם אֹמְרִים הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ קָרְבָּן מַה־שָּׁאַתָּה נֶהֱנֶה לִי אֵינוֹ חַיָּב בְּכִבּוּד אָבִיו וְאִמּוֹ׃ וַתָּפֵרוּ אֶת־דְּבַר הָאֱלֹהִים לְמַעַן קַבָּלַתְכֶם" (מתי טו, ג-ו, מרקוס ז י-יב בלשון קצת שונה). מבלי להיכנס לויכוחים סביב הפרשנות של הקטע הזה, ישו מצטט הלכה פרושית ('ואתם אומרים') לפיה אם אדם אומר לאמו ואביו 'קרבן מה שאתה נהנה לי', הוא חייב לעמוד בנדרו ולא לכבד את אביו ואמו בניגוד למה שכתוב בתורה. לצורך העניין, בטקסט הזה מוכרת אותה לשון נדר איסור הנאה של 'קרבן' המוזכרת גם בספרות התנאית הנ"ל.
3. ב-1957 התפרסמה כתובת חריגה בארמית על מכסה של גלוסקמה (תיבת אבן שבה הוטמנו העצמות שלוקטו אחרי הקבורה הראשונה) מאזור נחל קדרון (מדרום לכפר השילוח): "כל די אנש מתהנה בחלתה דה קרבן אלה מן דבגוה". התרגום המדויק של הכתובת הזו שנוי במחלוקת עד היום כשמירב תשומת הלב משכה המילה 'קרבן' שעד אז הייתה מוכרת רק מהמקורות הספרותיים הנ"ל. המפרסם הראשון, ג'וזף מיליק (החוקר שמוכר כמובן בעיקר ממחקר מגילות קומראן) חשב שמדובר על כתובת קללה כנגד כל מי שישתמש בגלוסקמה הזו דוגמת כתובות אחרות שהטילו איום וקללה על מי שיפתח את הקבר או את ארון הקבורה. חוקרים אחרים הציעו שהמילה 'קרבן' אינה קללה אלא הקדש או מתנה לאל ולפיכך הם ביארו את הכתובת שמזהירה את כל מי שיעז להשתמש שוב בגלוסקמה הזו שכן היא הוקדשה לאל. למול הצעות אלו (ואחרות קצת דומות), שורה של חוקרים אחרים (באומגרטן, גרינפילד ומרבית החוקרים כיום) טענו שאת המינוח 'קרבן' בכתובת הזו צריך לבאר בהתאם למונח 'קרבן' במשנה, כלומר שמדובר בלשון נדר איסור הנאה מן הגלוסקמה. הכתובת הזו היא אפוא לשון נדר איסור ממש- הכותב האלמוני קבע שכל אדם שישתמש (או ירצה להשתמש) שוב בגלוסקמה הזו, הרי שהוא אוסר אותה בלשון 'קרבן' שהיא לשון נדר איסור מובהק בהתאם למה שאמור במשנה ולפיכך אין רשות לעשות בה שימוש נוסף.
4. ב-1993, במהלך עבודות תשתית בשכונת ארנונה, התגלתה מערת קבורה מימי בית שני. בחפירות ההצלה שנערכו שם, התגלו כעשר גלוסקמאות כשעל מכסה אחת הגלוסקמאות נחשפו שתי כתובות חרותות: (א) 'כל אנש מתהנא בה קרבן' ו-(ב) 'כל אש קרבן' כשבנוסף לכך, האות 'קוף' הייתה חרותה על המכסה ובעוד שני צדדים של הגלוסקמה. הכתובות פורסמו ב-2000 בידי יעקב ביליג (קתדרה 98) והמערה עצמה ב-ATIQOT כמה שנים מאוחר יותר (2007). ביליג הגיע למסקנה שמדובר בכתובות זהות בתוכנן אלא שהאחת היא בארמית והקצרה יותר היא בעברית. באותו מאמר הוא דן באריכות במילה 'קרבן' בכתובת כאן כמו בכתובת הישנה יותר הנ"ל על רקע המעמד ההלכתי של הנדר בכלל ולשון קרבן בפרט. המסקנה שלו הייתה שבשני המקרים מדובר על כתובות של נדר איסור הנאה כאשר המטרה של הנדר לא הייתה מניעת שוד הקבר אלא למנוע שימוש חוזר בגלוסקמאות כפי שהיו כמה מקרים, כלומר שהנדר הכתוב היה מופנה בעצם לבני משפחה ולא לזרים. לדעתו, האופן הזה היה קיים רק בימי בית שני כשאחרי כן, בתקופת המשנה והתלמוד, כבר יש דוגמאות נפוצות יותר של כתובות קבורה שכדי למנוע שוד או פתיחת הקבר, השתמשו בלשון שבועה או קללה. גם האות קוף על מכסה ודפנות הגלוסקמה התפרשו כקיצור המילה 'קרבן' וגם הם חלק מאותו נדר איסור. אמנם במקרים אחרים (בספרות חז"ל וגם חפץ נושא כתובת 'קרבנ' מחפירות ליד הר הבית) לאותיות קוף או 'קרבן' יש משמעות של הקדש ממש לבית המקדש אולם כפי שעולה ממשנת נדרים, מהברית החדשה וכעת גם מהגלוסקמאות בנחל קדרון ומארנונה, המילה שימשה גם כנדר איסור הנאה בהקשרים שונים- חברתיים, אישיים ופונרריים.
5. משה בנוביץ שעוד לפני פרסום הכתובות החדשות מארנונה, עסק בלשון נדר איסור בימי בית שני כולל בכתובת השנויה במחלוקת מנחל קדרון, הגיב על הצעתו של ביליג (קתדרה 104) כאשר הוא טען שיש להבחין בין הכתובת מנחל קדרון שהיא אכן לשון נדר איסור הנאה מלא בלשון 'קרבן' ובין הכתובות מארנונה שהן למעשה חסרות את עיקר הנדר. לפיכך, הוא הציע לקרוא את הכתובות מהגלוסקמה בארנונה לא כלשון נדר (שנאמרה כנראה בעל פה) אלא כפנייה ישירה אל האדם- "כל אנש מתהנא בה (כל אדם שנהנה מתכולת הגלוסקמה או בה עצמה): קרבן!/ כל איש: קרבן!". כלומר שהכתובת עצמה היא אזהרה ישירה לאדם אחר או הודעה 'לכל מאן דבעי' שעל הגלוסקמה הזו התבצעה פרוצדורה של נדר איסור בלשון 'קרבן'.
6. בראשית שנת 2005, פרצו שודדי עתיקות מערת קבורה מימי בית שני במדרון שלוחה היורדת מהר הצופים ליד עיסוויה. בידי שודדי העתיקות נתפסו ארבע גלוסקמאות כשאחת מהן מעוטרת ועליה נחרתו כמה כתובות בעברית. בועז זיסו ואמיר גנור (קתדרה 123, תשס"ז) פרסמו את הגלוסקמאות ואת הכתובות- על שלוש כתובות צוינו השמות חנניה ושלום. אולם מה שמשך את תשומת הלב הייתה הכתובת שנחרתה בחלק העליון של הדופן הצרה של הגלוסקמה- 'כלאדמבהקרבן' כלומר 'כל אדם בה קרבן'. המפרסמים השוו מחדש את שלושת כתובות ה-קרבן' הקודמות לזו החדשה- הכתובת החדשה היא בעברית אבל היא מקבילה לכתובת בעברית מארנונה כשתוכנה הוא לפירושם "כל אדם שנהנה בה-קרבן". בעקבות ביליג, הם ראו בכתובת אזהרה מפני שימוש נוסף בגלוסקמה והלשון 'קרבן' היא נדר איסור הנאה מהגלוסקמה כמו קרבן המוקדש לשמיים.
7. לאחרונה Avigail Manekin Bamberger שבה לפרשנות הראשונה שנדחתה די במהירות- ההצעה הראשונה של מיליק שסבר שהכתובת מהגלוסקמה בנחל קדרון היא לשון קללה כנגד מי שישתמש בגלוסקמה. אמנם לשון 'קרבן' היא נדר איסור אולם לא מדובר בנדר 'נייטרלי' אלא נדר תוקפני שמטרתו לפגוע או לאיים על אדם אחר והרי בטענה של ישו כנגד הפרושים הוא הקביל בין האדם שנדר 'קרבן' כדי למנוע הנאה מאביו ואמו ובין מי שמקלל את אביו ואמו. את הכתובות מארנונה וממורדות הר הצופים שבהם "חסר" הנדר השלם היא מציעה לקרוא לא כהודעה על נדר או על מעמדה של הגלוסקמה כ-"מקודשת" אלא כסוג של קללה על אותו אדם- כל אדם שייהנה מהגלוסקמה- הוא מקולל וזה משתקף במילה 'קרבן' שעניינה הוא נדר איסור שנועד לפגוע במודר. היא הציגה כמה דוגמאות נוספות, גם בעולם היווני-הלניסטית וגם בתקופות מאוחרות יותר (למשל בקערות ההשבעה הבבליות) שמהם עולה המאפיין המקלל של כמה מלשונות הנדרים כתופעה מוכרת.
8. בין אם ההצעה האחרונה קבילה ובין אם לאו, הגם שמדובר על מספר מצומצם של כתובות 'קרבן' (ייתכן שיש עוד כמה דוגמאות דומות) על גלוסקמאות וארונות קבורה מימי בית שני, מתברר שהלשון 'קרבן' כביטוי לנדר היה מוכר בשלהי ימי הבית השי. בקטע מהברית החדשה לעיל, לשון 'קרבן' כנדר איסור הלכתי תקף אפילו כנגד אב ואם מתואר כהלכה 'פרושית' שלדעתו מפרה את האמור בתורה במפורש על הכבוד כלפי האב והאם והאיסור לקללם. עד כמה ניתן ללמוד מכאן שהשימוש בלשון 'קרבן' כנדר איסור הנאה תקף וחזק הוא הלכה 'פרושית' דווקא או שמדובר על הסתייגות אחרת? זה נושא לדיון נפרד. ארבע הכתובות מלמדות שהשימוש באותו מובן או דומה לו בכתובות הנ"ל מעידה לכאורה על כך שאותה 'הלכה' שקוממה את ישו, הייתה בשימוש של ממש גם בהקשר פונררי- חגי משגב ('הכתובות העבריות והארמיות' ספר ירושלים, כרך שני, עמ' 629) הסיק ש-"ברור שכותב הכתובת היה מצוי במונחי ההלכה, אותה הלכה שמאוחר יותר באה לידי ביטוי גם בספרות חז"ל". כלומר, ה-'ז'רגון ההלכתי' בשלהי ימי בית שני כבר הכיר את הלשון 'קרבן' כלשון נדר איסור הנאה כפי שבא לידי ביטוי באיסור המיוחס לפרושים ובכתובות על הגלוסקמאות ויש להניח שממנו הוא הגיע גם אל מאגר ההלכות והמסורות המשתקף במשנת נדרים- ייתכן שהדיון שם הוא מאוחר יותר (חלק מהחכמים המתווכחים פועלים בדור אושא, כאשר לשון 'קרבן' כבר אינה רווחת או קיימת) אך הפונקציה של 'קרבן' כלשון נדר איסור שמשקפת במקורה כנראה את הז'רגון הירושלמי-מקדשי נשארה גם בהלכות התנאיות גם לגבי נדרים רגילים שלא בהקשר דתי או של קבורה.
האם חידת השימוש במונח 'קרבן' בכתובות על גבי הגלוסקמאות וארונות הקבורה נפתרה? לא בטוח. מעבר לפענוחים השונים שהוצעו ולשאלה של היחס בין הכתובות הספורות, הטענה של ישו כנגד ההלכה הפרושית וההלכה במשנת נדרים, קשה שלא להיווכח כיצד המונח הזה שסביר להניח שמקורו במקדש ובעבודה שנערכה בו, 'היגר' גם מחוץ למקדש. סביר להניח שהאזכורים שלו היו בראש ובראשונה בהקשר ירושלמי המכיר את הטרמינולוגיה המקדשית וכנראה מלכתחילה מדובר היה בתופעה לוקאלית, ז'רגון מקומי, אך הוא מצא את מקומו גם ביצירות וטקסטים מאוחרים יותר ששימרו אותו גם אם הוא כבר הפך להיות בעל פונקציה של נדר איסור הנאה משפחתי או חברתי בעלמא, כזה שהחכמים בתקופת המשנה והתלמוד דנו באריכות במעמדו וגם בכינויים החלופיים שלו כולל השאלה אם גם נדר בלשון 'ירושלים' הוא תקף או לא כמו 'קרבן', לשון הנדר המובהקת ביותר.
