הקאמבק של בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? (חלק ב')

בחלק הראשון עקבנו אחרי התמורה בשאלת תיארוך בתי הכנסת הגליליים וכיצד הגישה שדחקה את תיארוך כלל בתי הכנסת הגליליים לתקופה הביזנטית אחרי תקופת המשנה והתלמוד, הפכה מעמדת מיעוט חריגה לעמדה שביססה את עצמה כעמדה הדומיננטית. אם כן, בהנחה שהם היו היכן שהוא, להיכן "נעלמו" בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? השאלה הזו הטרידה את הארכיאולוגים משני הכיוונים- אלו שהתעקשו על הגישה האדריכלית-סגנונית לא היו יכולים להתעלם מהממצא הארכיאולוגי והנומיסמטי החד-משמעי ולהתעקש שבית הכנסת הנראה היום בכפר נחום או ברעם הוא מהמאה השנייה-שלישית ואילו בעלי הגישה המאחרת היו צריכים להסביר מדוע בונים בית כנסת בתקופה הביזנטית בסגנון אדריכלי שהיה אופייני למספר מאות שנים לפני כן וכאמור, איפה בתי הכנסת הקדם-ביזנטיים, אלו של ימי החכמים? 

הקאמבק של בתי הכנסת של תקופת המשנה והתלמוד? (חלק א')

שחזור פנים בית הכנסת בכפר נחום לפי קוהל ווואצינגר

בראשית העניין הכל היה נפלא- כשראשוני החוקרים והארכיאולוגים חשפו את האתרים והמבנים הקדומים בארץ הקודש, הם הניחו כמובן מאליו שהשרידים החומריים והממצא הארכיאולוגי עולים בקנה אחד עם העדות הספרותית וממחישים אותה בצורה ריאלית. אלא שבשלב מסוים, הפרדיגמה ההרמונית הזאת התחילה להתערער בעקבות חפירות ארכיאולוגיות חדשות שמהם עלה שאת אותם שרידים צריך לתארך מאוחר יותר מאשר המקובל ולפיכך אין התאמה בין הכרונולוגיה הישנה המסורתית ובין המחקר הארכיאולוגי העדכני. הטענה "השערורייתית" הזאת גרמה לויכוח לוהט בין האסכולות הארכיאולוגיות השונות, הללו בכה והללו בכה- בעוד אלו מגינים על על הקונספט המוכר והטוב, הקולגות היו משוכנעים שבידיהם ראיות מוצקות כיצד הקונספט הזה אינו עומד בפני הביקורת. בעקבות חוסר ההתאמה בין הממצא הארכיאולוגי לעדות הספרותית, נכנסו לעסק גם ההיסטוריונים והגישה ההיסטורית המינימליסטית קיבלה חיזוק- מתוך היעדר הממצא הוסקו מסקנות מרחיקות לכת על התמונה ההיסטורית המקובלת עד אז. התיאוריה החדשה שבהתחלה הייתה חריגה הפכה ל-"בון טון" המחקרי אבל לאט לאט גם זה השתנה והמומנטום נהפך- חפירות ארכיאולוגיות חדשות ונתונים נוספים הפכו מחדש את הדינמיקה והכניסו את בעלי הכרונולוגיה המאוחרת למגננה מסוימת בהיפוך תפקידים ממה שהיה עד לפני שנים אחדות. הויכוח עדיין בעיצומו ובאופן "מקרי", חפירות חדשות שנערכו בידי ארכיאולוגים מהאסכולות השונות שביקשו לבסס את הויכוח על נתונים אמפיריים מוחלטים, "הוכיחו" את הטענה הבסיסית שלהם , זה לכאן וזה לכאן אף שהאתרים הללו לעתים סמוכים מאד אחד לרעהו. 

"הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה": מנחל חבר ועד עפרה

בסוף השבוע האחרון במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסמה כתבה של יפעת ארליך על "מלחמת העצמות" בעקבות הגילוי של עצמות שבע נשים ונער אחד בתוך מערה עם מתקן בית בד בחורבת אל מקטיר שתוארכו לשנת 69 לסה"נ כלומר לזמן המרד הגדול ברומאים. החפירות באל מקטיר נערכות מאז 1995 מטעם ה-Asocciates for Biblical research במטרה לזהות במקום את עי המקראית ובשנים האחרונות גם על התקופות המאוחרות יותר כשהם מציעים לזהות אותם עם העיר "אפרים" שמוזכרת בברית החדשה. על הממצאים משלהי ימי הבית השני כבר נמסר במספר פרסומים שלהם אך לא נאמר שם דבר על עצמות עד הפרסום בסוף השבוע האחרון. על אף שהחוק קובע שמעבר לקו הירוק, עצמות נחשבים כממצא ארכיאולוגי, העצמות לא הגיעו לידי קמ"ט ארכיאולוגיה הממונים על המחקר הארכיאולוגי ביו"ש אלא לאנשי עפרה ובראשם יהודה עציון, איש החברה קדישא בעפרה. על רקע הויכוח שהתפתח סביב גורלם של העצמות, אנשי עפרה קברו את העצמות בטקס חשאי בפברואר ובתשעה באב נחנכה בטקס של תושבי עפרה מצבה לזכר הנקברים. 

כיצד עיצבו חפירות בית שערים את השיח על תקופת המשנה והתלמוד?

לרגל פתיחת העונה הרביעית של החפירות המחודשות בבית שערים, חזרתי השבוע לעיין קצת בתולדות החפירות הישנות בשנות השלושים ושוב בשנות החמישים, חפירות שגילו את העושר הארכיאולוגי העצום על גבעת שיך אבריק ובמורדותיה. קשה להפריז בחשיבות תוצאות המחקר שם, לא רק בכל מה שקשור לנקרופוליס עצמו ולנוהגי הקבורה של אותה תקופה אלא תוצאות החפירות ותופעות הלוואי של הגילויים, חרגו הרבה מעבר לשאלת בית שערים ההיסטורית עצמה. פרופ' ישראל לוין במאמרו ב-1985 על "ממצאי בית שערים וחשיבותם בחקר תקופת המשנה והתלמוד" טען שבמבט לאחור, "ממצאי בית שערים תופסים מקום מרכזי בחקר תולדות עמנו בתקופה זו" וגם יותר משלושים שנה אחרי מאמר מסכם זה, הויכוח סביב ממצאי חפירות בית שערים עדיין עומדים במוקד מחקר תקופת המשנה והתלמוד.