יום ראשון, 11 בנובמבר 2018

סוגיות בתולדות היישוב היהודי בגליל לאור הממצאים בחפירות בחורבת עפרת




 פורסם ב-11/11/2018

בגליון "עתיקות" (Atiqot) החדש (92) מתפרסם הדו"ח המלא (כולל נספחים) של חפירות הצלה שנערכו ב-2008 בשוליים הצפון-מזרחיים של חורבת עפרת. חורבת עפרת (או בשמה "המשופץ" כמו מקומות אחרים עם השם "עפרה/ת": א-טייבה), חורבה בשטח של 20 דונם, נמצאת צמוד לעיקול של כביש 79 בין שפרעם לביר אל-מכסור באזור גבעות אלונים-שפרעם, למעשה הכביש "מגלח" את שוליו הצפוניים והמזרחיים של האתר. בזמנו, היו חוקרים (אבי-יונה) שסברו שח' עפרת היא "המבצר החסר" מביצורי יוסף בן מתתיהו בגליל הנזכר בתור "כפראתא" (בחלק מכתבי היד של חיי יוסף הופיע AFARTA) אך היום מקובל יותר בעקבות דן בר"ג (ארץ ישראל תשמ"א) ש-"כפראתא" היא באזור קריית אתא של היום. החורבה נסקרה כבר ב-1873 בידי חוקרי ה-PEF ונסקרה גם בסקר הארכאולוגי של מפת שפרעם (אתר מס' 100). בראשית שנות השישים של המאה ה-20 התגלה בה מטמון של 274 מטבעות מימי קונסטנטינוס (שנידון מחדש ביחד עם המטבעות בחפירות החדשות בגליון הזה), חפירות הצלה שונות נערכו במקום בשנות השבעים והשמונים על רקע סלילת הכביש והרחבתו כולל על הגבעה עצמה, שם התגלו בסיסי עמודים בעלי חתך לב, בסיס מרובע של אבן גלילית (אבן מיל?) וגם מערת קבורה ממזרח כולל שרידי גלוסקמות חרס. גם אחרי ביצוע החפירות הנדונות כאן, נערכו מספר חפירות מצומצמות באזור וגילו שרידי מערות קבורה ומחצבות. במסגרת החפירות ב-2008 בראשותה של ירדנה אלכסנדר לרגל הרחבה נוספת של הכביש, נפתחו כעשרים ריבועי חפירה במספר שטחים משני צדדיו של הכביש.
החפירות בשנות השמונים: https://www.jstor.org/stable/23456916?seq=1...
חפירות במערת קבורה סמוכה (ח"א 128, 2016): http://www.hadashot-esi.org.il/report_detail.aspx...
שש שכבות התגלו במהלך החפירות הללו- מהתקופה ההלניסטית המאוחרת ועד ראשית התקופה המוסלמית הקדומה. יחד עם זאת, לא מדובר על התיישבות רצופה ויש עדויות לפערים, לפחות על פי הממצא הקרמי בין מספר תקופות שונות. כאמור, מדובר על חפירות חלקיות בשוליים של האתר אך לאור הממצאים כאן ביחד עם החפירות הקודמות, אלכסנדר שחזרה את תולדות האתר כדלהלן:
-האתר נוסד בשלהי התקופה ההלניסטית, קרי בסוף המאה השנייה לפנה"ס ובתחילת המאה הראשונה לפנה"ס. נחשפו מערת קבורה ומתקן חקלאי שהיו כנראה חלק מהתיישבות צנועה על הגבעה עצמה וקשורה ככל הנראה לתופעה הכללית של ייסוד יישובים חדשים בגליל בתקופה החשמונאית, מה שגם רומז על זהותם האתנית של מייסדי האתר.
-מהתקופה הרומית הקדומה התגלה בחפירות שרידי מבנה מגורים. הקרמיקה היא אותה קרמיקה של כלי כפר חנניה וגם התגלו שרידים מועטים של כלי אבן המאפיינים את היישובים היהודיים באותה העת. מטבע פרוטה מהשנה השנייה של המרד הגדול התגלתה במהלך החפירות ורומזת להשתתפות אפשרית של היישוב במהלך המרד בגליל. הקרמיקה של התקופה הרומית הקדומה באתר לא ממשיכה מעבר לתחילת המאה השנייה לסה"נ וזה עולה בקנה אחד עם הממצאים הקרמיים בחפירות הקודמות שנערכו על הגבעה ובשוליה וגם עם הממצאים במערות קבורה הקשורים לאתר. לא התגלו שרידים של פעילות אלימה אך כאמור, החפירות היו רק בשוליים של האתר.
- אחרי פער של כמה עשרות שנים בסוף המאה השנייה או תחילת המאה השלישית, ניכרת פעילות מחודשת (שרידי מחצבות) וגם כאן הקרמיקה מזכירה את הקרמיקה של כפר חנניה. לאותה השכבה יש לתארך כנראה גם את הפריטים הארכיטקטוניים שהתגלו בחפירות הקודמות על הגבעה עצמה ואפשר שאלו הם שרידים של מבנה ציבורי (בית כנסת?) שהיה בגבעת החורבה ואולי פעולות החציבה שהתגלו בחפירות הנוכחיות קשורות לבניית אותו מבנה.
-במחצית השנייה של המאה הרביעית לסה"נ היישוב ננטש או ניכרת ירידה יישובית משמעותית, תופעה המוכרת גם באתרים יהודיים אחרים בגליל, אולי על רקע תוצאות רעידת האדמה של 363 לסה"נ. מאוחר יותר, התחדש היישוב באתר אם כי הפעם התרבות החומרית הקרמית כבר הייתה שונה מזו של השכבות הקדומות. בשלב הזה, קשה יותר לעמוד על הזהות האתנית של יושבי האתר אם כי היא משערת שבשכבה המאוחרת יותר של התקופה הביזנטית, יושבי האתר כבר לא היו יהודיים אלא נוצרים כפי שעולה מקערה עם סמל צלב ומההקשר הסביבתי שבו יישובים שבעברם היו יהודיים, הפכו להיות נוצריים בשלהי התקופה הביזנטית. ייתכן גם ששרידי מבנה מאותו שלב היה חלק ממנזר חקלאי טיפוסי לאזור הגליל המערבי. לקראת שלהי התקופה הביזנטית והתקופה המוסלמית הקדומה, השרידים הם דלים וקשה לדעת מה קרה שם בלי חפירות אינטנסיביות יותר.
ח' עפרת באתר BibleWalks:
כמה סוגיות מעניינות וחלקן אפילו דרמטיות עולות מתוצאות החפירה כפי שפורסמו:
1. לא התגלו שרידים לפני התקופה ההלניסטית המאוחרת (למעט שרידים אפשריים של קיר מתקופת הברזל בשולי הגבעה בחפירות קודמות), קרי התקופה החשמונאית והעדות כאן מצטרפת אפוא לסדרת העדויות הארכאולוגיות על שינוי דמוגרפי משמעותי בגליל בעקבות הכיבוש החשמונאי שעליו עמדו חוקרים כמו אביעם וליבנר בשנים האחרונות.
2. נראה ששיא היישוב היה בתקופה הרומית הקדומה- באזור שבו נחשף מתקן חקלאי ומערת קבורה בתקופה ההלניסטית, התגלו שרידי מבנה מגורים ואילו מערות הקבורה מאותה תקופה אותרו במרחקים גדולים יותר. אין ספק שמדובר על יישוב יהודי לאור המרחב היהודי סביבות כמו הממצאים הקרמיים (כלי כפר חנניה), כלי האבן וגם הפרוטה מזמן המרד הגדול.
3. המידע הכי דרמטי מן הממצא הקרמי הוא זה על כך שישנה הפסקה או פער שאירע בנקודת זמן כלשהי במחצית הראשונה של המאה השנייה לסה"נ לפני שהוא חודש כמה עשרות שנים מאוחר יותר. למרות שזה לא נאמר במפורש, כולנו יודעים איזה אירוע משמעותי התרחש באותה העת- מרד בר כוכבא. עדות זו מצטרפת לעדויות על פגיעה או הפסקה פחות או יותר באותה תקופה במקומות כמו ואדי חמאם (שם מדובר על סימני הרס וחורבן פיזיים) או שרידי בית החווה/אחוזה בתל רכש ואולי גם במקומות אחרים. ביחד עם העדויות למערכות מסתור לא מעטים בגליל, התמונה המקובלת לגבי הגליל בזמן מרד בר כוכבא ומידת ההשפעה (לפחות חלקית) של תוצאות המרד על היישוב היהודי בגליל צריכה בחינה מחודשת ובדיקה מדוקדקת באתרים ארכאולוגיים נוספים כמו חורבת אושה הסמוכה שבה נערכים חפירות ארכאולוגיות בשנה האחרונה.
4. אם אכן השרידים הארכיטקטוניים על הגבעה (והזיקה שלהם למחצבות ופעולות חציבה) הם של בית כנסת והם מקבילים לשכבה המתוארכת לתקופה הרומית המאוחרת (מאות 4-3 לסה"נ) שלפי הממצא הקרמי הסתיימו במחצית השנייה של המאה הרביעית (אולי על רקע רעידת האדמה של 363 לסה"נ) הרי שאלו שרידים אפשריים של בית כנסת "קדם-ביזנטי" כמו זה שבואדי חמאם. לכך יש חשיבות על רקע הוויכוח החריף בנוגע לתאריכי בתי הכנסת הגליליים.
5. שאלת הזהות האתנית של יושבי האתר בתקופה הביזנטית מסוף המאה הרביעית ועד המאה השביעית. האזור הזה הוא קצת "אפור" מהבחינה של המפה האתנית המקובלת של הגליל בתקופה הביזנטית (גליל מזרחי=יהודי; גליל מערבי= פגאני ואחרי כן נוצרי)- היא מצביעה על כמה דוגמאות לאתרים ארכאולוגיים באזור שהיו יהודיים ואחרי כן יש סממנים נוצרים (בית לחם הגלילית, שפרעם, רמת ישי) אבל זה עדיין לא תופעה רווחת ואם זה קרה, איך זה קרה- זאת שאלה שלא בטוח שכרגע יש תשובה ברורה לגביה.

יום חמישי, 1 בנובמבר 2018

ארון הקודש באמנות היהודית הקדומה: פתוח או סגור?

 


פורסם ב-1/11/2018

לפני כמה ימים פרסמתי פוסט על המאמר בנוגע לסמל המנורה בווילה טורלוניה בכנס האחרון שנערך בירושלים. למי שהיה את הזמן לקרוא את המאמר או רק להביט בתמונות, היה יכול להבחין שחוץ מהמנורה יש שם עוד סמל יהודי מובהק ומוכר שמופיע בחלק מהעיטורים: ארון הקודש. אנחנו מכירים את הסמל הזה גם מתיאורים אמנותיים נוספים, הן במערות הקבורה וכמובן בפסיפסים של בתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל. אלא שקיים הבדל משמעותי בין התיאור של ארון הקודש בממצא האמנותי בארץ ישראל ובין זה שבתפוצות כולל זה בווילה טורלוניה- בעוד בארץ ישראל ארון הקודש מתואר כמעט תמיד עם דלתות סגורות, הרי שבתיאור של ארון הקודש בתפוצות (בין השאר על ציורי קיר ולוחות שיש בקטקומבות ברומא, על זכוכיות זהב משם ועל תבליט מסרדיס) הדלתות פתוחות וניתן לראות גלילי ספרים (קרוב לוודאי של ספרי התורה) מונחים בצורה אופקית על איצטבאות או מדפים. בהנחה שמדובר על תיאור אותו מתקן, קרי ארון הספרים בבית הכנסת- מדוע התיאורים השונים?
אולי רצוי לפני כן להקדים הקדמה קצרצרה על תולדות ארון הקודש בעת העתיקה: כמו תמיד, ההתחלה לוטה בערפל. השם הקדום המופיע במקורות התנאיים של המתקן שהכיל את ספרי התורה הוא "תיבה". התיבה (היא ה-"קיבוטוס" היוונית) הייתה מתקן עץ נייד פונקציונאלית המוכרת משימושים רגילים יומיומיים והיא מתאימה לתקופה שבה ספרי התורה הובאו לבית הכנסת מבחוץ ולא הונחו שם באופן קבוע. מאוחר יותר, במקורות האמוראיים השם "תיבה" הומר באופן שיטתי בשם "ארון" כשהכוונה היא למתקן גבוה ("ארמריום") דמוי מגדל המכיל כמה מדפים בתוכו. השינוי הזה לא היה רק שינוי ריאלי באופי המתקן אלא גם לבחירה בטרמינולוגיה החדשה הייתה משמעות סימבולית טעונה שכן השם החדש הזכיר את "ארון הברית" (על אף שהארון המקראי היה דומה יותר לתיבה מאשר לארון הקודש). השינוי הזה הגיע בד בבד עם התמורה הארכיטקטונית באופיו של בית הכנסת ממבנה שהיה בעל אוריינטציה למרכז (בתי הכנסת הקדומים של ימי בית שני) למבנה עם אוריינטציה הפונה לחזית ("הקודש") שבדרך כלל פנתה לירושלים. בקיר החזית נבנו מתקני אבן שונים ששרידיהם התגלו בבית הכנסת השונים- מגומחה דרך במה מוגבהת/פודיום (לפעמים אפילו שתיים), אפסיס דומה לכנסיות בתקופה הביזנטית ועד היכלית (אדיקולה) מפוארת שהדוגמא המרהיבה ביותר שלה היא כמובן בבית הכנסת באום אל קנאטיר (עין קשתות).
בכל המקרים הנ"ל, הכוונה היא למכלול האבן ( Torah Shrine ) שבו ניצב הארון עם הספרים (Ark of Scrolls) אך הוא עצמו היה עשוי מעץ ולפיכך כמובן שלא התגלו עד כה שרידים כלשהם של ארונות הקודש עצמם אלא לכל היותר שרידי מסמרים שייתכן והיו קשורים לאותן ארונות עץ. אשר על כן, החוקרים שעוסקים בשחזור צורתם של הארונות גופם מסתמכים על המקורות הספרותיים (למשל, ספרות חז"ל אך גם מקורות אחרים) ועל התיאורים האמנותיים הנ"ל בפסיפסים, במערות הקבורה ובשאר התבליטים/גילופים או חרותות בארץ ובתפוצות המתארים את הארון או את הארון ואת מכלול האבן שבו הוא ניצב (קיימים תיאורים דומים ומרתקים גם בבתי הכנסת השומרוניים כולל פרוכת גלולה אבל זה דיון אחר). דא עקא, לא כולם סבורים שהתיאורים האמנותיים הללו מתארים את ארון הקודש שעמד בבית הכנסת אלא אולי את חזית המקדש או פתח ההיכל ולפעמים אפילו את ארון הברית (האבן המגולפת מכפר נחום למשל) או סתם תיאור של חזית בנויה אם כי דומה שהיכל ארון הקודש המפואר בעין קשתות מוכיח שהתיאור האמנותי שיקף את ההיכל הפיזי שניצב בקיר החזית. זה לא חייב לסתור האחד את השני- התיבה הפונקציונאלית שהפכה לארון מפואר עברה תהליך "התקדשות" והמכלול כולו- היכל האבן המפואר עם הארון ודלתותיו היו סוגי של חיקוי בהשראת פתח ההיכל הקדום והעניקו לבאי בית הכנסת תחושה של "מקדש מעט".
נשוב לשאלה הראשונה- מה ההבדל בין התיאורים השונים בארץ ישראל ובתפוצות? היו חוקרים (אשר גרוסברג למשל) שטענו שבארץ ישראל כל התיאורים של ארון הקודש אינם אלא תיאור "נוסטלגי" של חזית המקדש ואילו דווקא בתיאורים בתפוצות של ארון הקודש הפתוח עם ספרי התורה, מתעדים את צורתו הריאלית והממשית של ארון הקודש בבית הכנסת. אחרים שיערו שאולי זה משקף הבדלי גישה בין ארץ ישראל ובין התפוצות בנוגע לאופן שבו הארון צריך להיות פתוח או סגור בשעת התפילה או באופן כיסוי או אי-כיסוי ספרי התורה במטפחת. יש שסברו (אריק מאיירס) שההדגשה על המגילות בתיאורים בתפוצות הוא פולמוסי על רקע המעבר של הנוצרים לשימוש בכתבי הקודש בצורה של קודקס. רחל חכלילי שעסקה רבות בנושא הספציפי וסקרה את התיעודים האמנותיים השונים בארץ ישראל ובתפוצות ציינה שבארץ ישראל, ארון הקודש הסגור מתועד בעיקר בתיאורים הקשורים לבית הכנסת בעוד הארונות הפתוחים בתפוצות מתועדים בעיקרם בהקשרים של קבורה ואולי ההבדל נעוץ בהקשר הדתי שבו הם תועדו. בזמנו, סברתי שההבדל נעוץ בכך שבעוד בארץ ישראל, הארון עצמו על אף שהוא בסך הכל מתקן המכיל את הספרים, הוא נתפס כבעל קדושה מתעצמת והולכת גם בהיבט הפיזי וגם בהיבט הרעיוני. לעומת זאת, בתפוצות הדגש היה פחות על הארון אלא על ספרי התורה המצויים בתוכו ולפיכך האמנים "פתחו" את דלתות הארון כדי לשים דגש על הספרים הקדושים עצמם.
לאחרונה (בספר היובל לכבודה של חכלילי), סטיבן פיין שב לעסוק בכך ולטענתו ההבדל הוא בקונטקסט האמנותי והתרבותי של ארץ ישראל לעומת אלו של התפוצות. הוא שיער שבארץ ישראל הקפידו על דלתות סגורות בתיאור ארון הקודש כחלק מחיזוק התדמית של בית הכנסת כמקום קדוש באמצעות "אידאליזציה" של החפצים כמו המנורה ושאר האובייקטים כולל הארון ופתיחת הדלתות הייתה פוגעת בהוד וברושם של הארון המפואר. לעומת זאת בתפוצות (עם דגש על רומא), הארון הפתוח עם הספרים תאמה את השפה האמנותית באמנות הרומית בשלהי העת העתיקה- בתיאורים האמנותיים בני התקופה נראים לא פעם אנשים אוחזים בספרים ומגילות או כאלו הנמצאים בתוך מיכלים או על גבי מדפים, בדיוק כמו ארון הקודש הפתוח עם המגילות במדפים. תיאורים כאלו התגלו בין השאר גם בקטקומבות נוצריות ברומא. הספרים בידיהם של אנשים, חשופים בתוך מיכלים או מתקנים ואפילו כאלו המרחפים כביכול בפני עצמם, היו סימן לחשיבות שהוקנתה לספרים גופם ולאלו שקוראים בהם כסמלים לתרבות וקידמה. לפיכך, גם היהודים ברומא השתמשו באותו "קוד אמנותי" מקובל- חשיפת הספרים והמגילות כדי להדגיש עד כמה עולמם הרוחני קשור בספרים קדושים- במקרה הזה בספרי התורה. הסמל של ארון הקודש התפשט במקביל בכל מרחבי הקהילות היהודיות, הן בארץ ישראל והן בתפוצות אך הקודים האמנותיים והרעיוניים הספציפיים בכל מרחב השפיעו גם על התיאורים וכנראה גם על הפרשנות שלהם- הארון הסגור דמוי פתח ההיכל בארץ ישראל והארון הפתוח עם המגילות החשופות בתפוצות.

יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

"בראשונה היו משיאין משואות": תיאור ריאלי חי או פנטזיה אוטופית?



לקראת ראש השנה, עסקתי בסדרת פוסטים בתיאור המפורסם והמושך את הלב של מסלול השאת המשואות לשם הפצת הכרזת קידוש החודש עד התקנתו של מנגנון השליחים במקומו כפי המתואר במשנה במסכת ראש השנה (ב, ב-ד). האם זהו תיאור ריאלי מדויק של מערכת היסטורית פעילה או שזהו תיאור ספרותי עם דגשים רעיוניים גם אם הבסיס הוא גאוגרפי? לכאורה נראה ששתי הקריאות הללו לא יכולות לדור בכפיפה אחת- אם לפנינו תיאור עובדתי של מציאות היסטורית חיה ופעילה, הרי שצריך להתמקד בשחזור הריאלי שלה על שלל ההיבטים הכרוכים בכך. אך אם לפנינו תיאור ספרותי-רעיוני, הרי שיש להתמקד דווקא בו ואין מקום לדון בשאלות העובדות ההיסטוריות שכלל לא עניינו את העורך או מחבר המסורת. ואכן, לפעמים נראה שיש דו שיח של חירשים בין החוקרים שהתמקדו בהיבט הריאלי-היסטורי ובין אלו שעסקו בהיבט הספרותי-אידאולוגי. הטקסט הוא אותו טקסט אבל האופן שיש לקרוא אותו נראה על פניו כשני קוים מקבילים שאינם נפגשים. אך יש אפשרות שלישית- אפשרות שבה המסורת גם משקפת מידע היסטורי או גאוגרפי בסיסי גולמי ומאידך מביעה אותו באופן מאד מסוים שבו המשקל הרעיוני והמגמתי הוא המשמעותי. קשה להכריע את מאזן הכוחות בין שני הממדים הללו אך דומה שאין כאן שחור-לבן אלא מציאות וחזון המעורבבים ומשולבים אחד בתוך השני בצורה הדוקה ועמוקה עד שלעתים נדמה שכמעט בלתי אפשרי להבחין ולהפריד ביניהם. סדרת הפוסטים הנ"ל מובאת כאן כמעט ככתבה וכלשונה כפי שפורסמה כאשר הכותרות בגופנים הגדולים הם גם קישורים לפוסטים המקוריים. אין כאן בהכרח חידושים מחקריים כלשהם אלא סקירה של כמה סוגיות ונקודות ציון משמעותיות במחקר של אותן תחנות או של המשנה המציינת אותן, גם מהבחינה הריאלית (גאוגרפית-ארכאולוגית) וגם מהבחינה הספרותית ותהיות בסיסיות בנוגע לממשק ביניהם.

יום שישי, 28 בספטמבר 2018

"מקום היה למטה מירושלים": מדוע המשנה הזכירה את הערבות ממוצא?

 


פורסם ב-28/9/2018

"מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם נקרא מוצא, יורדים לשם ומלקטים משם מורביות שלערבה ובאים וזוקפים אותם לצדדי המזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו..." (משנה סוכה ד ה)
הערבה היא אחת מארבעת המינים ("ערבי נחל") אך בזמן המקדש זאת הייתה מצווה עצמאית- "מצות ערבה". מלבד היותה חלק מארבעת המינים ("מצות לולב") היו שתי פעולות נוספות ייחודיות לערבה: בכל יום מימי החג היו "באים וזוקפים אותן בצדי מזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח" ואילו ביום השביעי היו חובטים את הערבות שמשם צמח הכינוי לאותו יום (הושענא רבה בימינו)- "יום חיבוט ערבה". מהתוספתא (סוכה ג א) עולה שה-"ביתוסים" ניסו לשבש את קיומו של הטקס הזה בשבת "לפי שאין ביתוסין מודים שחבוט ערבה דוחה את השבת" כשהפרשנים והחוקרים חלוקים ביניהם אם הביתוסים התנגדו לחיבוט הערבה דווקא בשבת או בכלל הסתייגו מהטקס (או הטקסים) הקשורים לערבה שביחס אליהם החכמים התווכחו אם זאת "הלכה למשה מסיני", "יסוד נביאים" ולדעת אבא שאול זאת מצווה מן התורה.