יום שני, 15 ביוני 2020

"חוליית הבור": ריאליה קדומה ופרשנות תלמודית

 


פורסם ב-15/6/2020

במשנה במסכת שבת שנלמדה לפני מספר ימים, נזכר מושג המוכר כיום לכל מי שמבקר באתר קדום אך גם מוכר בכפרים ערביים מסורתיים וחצרות ישנות בירושלים: "חוליית הבור". הכוונה היא לאבן המקיפה את פתח הבור החצוב, בדרך כלל אבן עגולה אך יכולה להיות גם מרובעת ובראשה חלל שדרכו באמצעות חבל ודלי מעלים את המים מהבור המטויח. הזיהוי הפשוט לכאורה הזה בין האבן על פי הבור ובין "חולית הבור" במקורות התלמודיים הוא למעשה זיהוי חדש יחסית שמיוחס ליחיאל מיכל פינס, שבין עיסוקיו המרובים והמגוונים, היו גם חידושי לשון ופירושם הריאלי של מונחים קדומים, על רקע היכרות מחודשת עם הריאליה של הבורות הארץ ישראליים ומנוגדת למסורת פרשנית ותיקה בת מאות שנים. הפירוש הריאלי של "חוליית הבור" הפכה לאחת הדוגמאות המובהקות לתרומת הריאליה והארכאולוגיה לפירוש מונח קדום שהתפרש בטעות באופן אחר בשל חוסר ההיכרות עם המציאות האותנטית של מכלול הבור הקדום. אולם, למען האמת, התמונה היא מורכבת יותר- לפני כמעט שלושים שנה דן יואל אליצור בהתגלגלותו של המונח הזה מן המקורות הקדומים ועד הפרשנות המודרנית והראה כי אין הכוונה לפירוש שגוי אלא לכך שכבר במקורות הקדומים יש שניות הנובעת מההבדל הריאלי בין הבור הארץ ישראל ובין הבור הבבלי שגרמו לגלגולו ועיצוב מחודש של המונח הארץ ישראלי הקדום בהתאם להווי הריאלי והלשוני של חכמי בבל ומשם לפרשנות המסורתית. הפרשנות "החדשה" הייתה אפוא סגירת מעגל- המונח שעוצב מחדש בבבל לאור ההווי שם, שב למובנו המקורי עם החזרה לארץ ישראל.

יום ראשון, 7 ביוני 2020

מהאסקופה החיצונה ועד האסקופה הנדרסת: אבן הסף שהפכה למרחב הלכתי פופולרי

 


פורסם ב-7/6/2020

המשניות בפרק העשירי של מסכת שבת עוסקות בדרכי הוצאה מרשות לרשות (בדרך כלל רשות היחיד לרשות הרבים) וליתר דיוק בהבדל שבין דרכי הוצאה "תקניות" שאסורות בשבת ובין כאלו שהן שונות מדרך הוצאה מקובלת. אחת הדוגמאות הראשונות מזכירה אלמנט בסיסי בכל בית או רחוב קדום- האסקופה, היא אבן סף או מפתן הבית:

יום ראשון, 31 במאי 2020

עד מתי השתמשו בכלי אבן בגליל? המקרה של ציפורי

 


פורסם ב-31/5/2020

השימוש בכלי אבן מגיר קירטון בחברה היהודית בשלהי ימי בית שני היא אחת התופעות הארכאולוגיות הייחודיות שהתבררה בדור האחרון. כבר התייחסתי לכך כמה פעמים בעבר- לפני שנה, הפניתי למאמר סיכום של תמונת המצב המעודכנת של חקר כלי האבן של יונתן אדלר (קדמוניות 157, 2019). כידוע, ההסבר הרווח הוא שתעשיית כלי האבן והשימוש בה בחברה היהודית נבע על רקע ההקפדה על דיני טהרה שהייתה נפוצה באותה העת ועל רקע ההלכה שקובעת שכלי אבן אינם מקבלים טומאה בניגוד לכלי חרס (שאין אפשרות לטהר אותם אלא אם כן שוברים אותם) או כלי עץ ומתכת (שזקוקים לטבילה). זה לא ההסבר היחיד ויש חוקרים שהציעו גם הסברים אחרים אך זהו ההסבר הרווח כיום.

יום שלישי, 5 במאי 2020

הסנדל המסומר, ה-Caliga וזכר האימה של מערות המפלט

 


פורסם ב-5/5/2020

הפרק השישי של מסכת שבת דן ביציאה בשבת לרשות הרבים עם אביזרי לבוש נשיים וגבריים. אתמול עסקנו באחד התכשיטים הנשיים- "עיר של זהב"- שנזכר במשנה הראשונה. היום נעסוק באובייקט ששייך ל-"אגף הגברי" שעורר עניין רב כבר בתלמודים ועד ימינו לאור הממצא הארכאולוגי: ה-"סנדל המסומר". הזיקה שבינו ובין הנעל הצבאית הרומית התקנית, ה-Caliga ושרידי מסמרי סוליות, סוליות או טביעות של אותן סוליות שהתגלו באתרים שונים כולל במערות המפלט בכתף יריחו היא אחת הסוגיות המוכרות של ממשק בין הלכה "סטנדרטית" במשנה, סיפור על גזירה על רקע טראומה אימתנית, וממצא ארכאולוגי רלוונטי. לפני למעלה משלושים שנה, דן בכך חנן אשל ז"ל על רקע גילוי של מסמרים וסוליית עור בחפירות שהוא ערך במערת "אביאור" בכתף יריחו אך מאז נוספו פרטים ועדויות ארכאולוגיות נוספות ואני אזכיר בקצרה להלן כמה מהם. נעבור כאן בקצרה רק על עיקרי הדברים, אציין לכמה הפניות ואידך זיל גמור.