לרגל הפרסום של מפעל היין הענקי מן התקופה הביזנטית שנחשף בחפירות למרגלות תל יבנה, הוזכר באופן די טבעי ביטוי מפורסם הקושר בין ייצור יין ליבנה- "הכרם ביבנה". כבר בפרסום הראשוני של בית גתות מהתקופה הפרסית מדרום-מזרח לתל (להבדיל מזה של התקופה הביזנטית שנמצא למרגלות הפינה הצפון-מזרחית של התל), החופרים ציינו כי "בית הגתות שנחשף בחפירה מלמד כי באזור הקרוב לתל יבנה גדלו כרמי ענבים. מעניין כי גם בתקופה מאוחרת יותר, במאות הא'–הב' לסה"נ (דור חכמי יבנה; התקופה שבין המרידות) היה קיים כרם ביבנה. צמד המילים 'כרם ביבנה' מוזכר כמה פעמים בהקשר לחכמי יבנה, שישבו ודנו בסוגיות שונות" (חדשות ארכאולוגיות 133, 2021, תל יבנה). זאת הזדמנות נאותה לעיין קצת בתולדות הכינוי הזה ובפרשנות הישנה-חדשה שהוצעה לו. אמנם הממצא הארכאולוגי החדש של השנים האחרונות לא חשף עדיין את יבנה של רבן גמליאל וכנראה גם לא את "הכרם ביבנה" ההיא, אך ייתכן שהוא שפך אור נוסף על מוצאו ומקורו של הכינוי.
יום חמישי, 14 באוקטובר 2021
יום רביעי, 22 בספטמבר 2021
מוצאו של שמעון התימני: תימן או תמנה ואם כן, על איזו תמנה מדובר?
הרבה זמן הזנחתי את הפינה הזו. זה הזמן להתרענן קצת גם אם אין לכך קשר ישיר לסוכות אך כן לסעודת יום טוב, כך שיש קשר כלשהו. בדף היומי של אתמול (ביצה כא ע"א) שעסק בהיתר או איסור לבשל ביום טוב גם לאורחים לא-יהודים, הובאה ברייתא הקיימת גם בתוספתא (ביצה/יום טוב ב ו) שממנה עולה כי כבר בשלהי דור יבנה היה על כך ויכוח. בסיפור המובא שם, דמות בשם "שמעון התימני" מספר על כך שקבוצה או יחידה רומית/נציגי השלטון ("בלשת של גוים") נכנסה לעיר והם הכינו להם אוכל ביום טוב כדי שלא יכעסו אך מתברר שמה שהוא עשה לא היה לרוחו של דמות אחרת, רבי יהודה בן בבא. לדמותו ומוצאו של אותו חכם יוקדש הפוסט הקצר הזה (בהתחלה קיוותי שהוא יהיה קצר, כצפוי לא כל כך יצא קצר...).
יום שני, 19 ביולי 2021
הערה על הריאליה על "הקינוף" ועל "נקליטי המיטה"
ברשותכם, חזרה קצת לדף של לפני יומיים על משנת "הפורס סדין" ועל ההבדל בין הפורס על "הקינוף" שהיא פסולה ובין על "נקליטי המיטה". כך שנינו במשנה: "פרס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר או שפרס על גבי הקינוף פסולה. אבל פרס הוא על נקליטי המטה" (א ג ע"פ כ"י קאופמן). שני המקרים הראשונים די ברורים- פריסת סדין על גבי סכך הסוכה או מתחתיה פוסלת את הסוכה. המקרה השלישי הוא מקרה של פריסת סדין על "הקינוף" שהוא פוסל את הסוכה כמו בשני המקרים הראשונים אולם המשנה מציינת במפורש שבניגוד למקרים הנ"ל (או אולי בניגוד למקרה השלישי של הקינוף), מותר לפרוס סדין על "נקליטי המיטה".
יום שישי, 18 ביוני 2021
המסע לעזאזל: מירושלים ועד ה-"צוק" דרך "בית חדודו/חרורו"
הפרק השישי של מסכת יומא מסתיים עם התיאור הציורי של מסעו האחרון של השעיר לעזאזל (או בלשון חז"ל: השעיר המשתלח) ומי שהופקד על הולכתו מירושלים ועד השלכתו אל הצוק. התיאור במשנה הוא יישום של האמור בתורה (ויקרא טז 22-21):
"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".
הפסוקים עצמם מזכירים את שילוח השעיר בידי "איש עתי" אל "המדברה"/ "במדבר" או "ארץ גזרה", אולם שום דבר מעבר לכך. אני אתמקד כאן רק בהיבט הגיאוגרפי של התיאור המשנאי והזיהויים שהוצעו ביחס לכך, אולם צריך לזכור כי פרשת שילוח השעיר לעזאזל היא פרשה מורכבת ואליה נקשרו עוד בימי בית שני מסורות מיתיות על חטאם של מלאכים ועונשם כפי שמובא בספרות החיצונית (ספרי חנוך והיובלים למשל). הנה התיאור המפורסם במשנה (יומא ו, ד-ה):
הירשם ל-
תגובות (Atom)



