במשנה עבודה זרה ה ב (בבלי סה ע"ב) נאמר: "יין נסך נפל על גבי ענבים- ידיחם והן מותרות. אם היו מובקעות אסורות. מעשה בבוייתס בן זינון שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשברו חביות שליין נסך על גביהם ובא מעשה לפני חכמים והכשירו". אחרי ההלכה בנוגע לענבים, הובא מעשה בנוגע לתאנים יבשות ("גרוגרות") שנפל עליהם יין נסך. הדמות המוזכרת כאן מוכרת היטב משלל מקורות- בוייתס (Βόηθος= Boethus) בן זנון (Ζήνων=Zenon) המוכר בדרך כלל כ-"ביתוס בן זונין", אישיות השייכת למשפחה אמידה בלוד בדור יבנה שעל אף השמות הפרטיים היווניים המובהקים, הייתה קשורה לחכמים בכלל ולרבן גמליאל בפרט. חוקרי לוד של תקופת המשנה והתלמוד יהושע שוורץ ובן ציון רוזנפלד, עסקו בבייתוס ואביו זונין (או זנון) הן במאמרים (שניהם ב-"סיני" קג (תשמ"ט)) ובמונוגרפיות שלהם על לוד (שוורץ באנגלית ב-1991 ורוזנפלד בעברית ב-1997). הדברים להלן מבוססים ברובם על מה שהם כתבו.
רוב המקורות במשנה ובתוספתא (וכן גם בתלמודים) עוסקים בבן: בייתוס (Βόηθος= Boethus). מהמשנה שלנו עולה שהוא עסק בסחר ימי וייבא (או גם ייצא) תאנים יבשות (ואולי גם יין נסך ללא-יהודים אם כי זה בעייתי). שוורץ הציע שמאחר ולוד הייתה ידועה כמקום מפורסם בטיב התאנים שלה, הרי שהצורך בייבוא תאנים ללוד מעיד אולי שמדובר בשנת בצורת ולכן גם יובא יין (לטובת האוכלוסייה הנכרית) ומכאן שאם הגרוגרות היו נאסרות בשל המגע עם היין האסור, זה היה יוצר בעיה של ממש בשנת הבצורת. ביתוס בן
זנון מופיע פעם שנייה במשנת בבא מציעא ה ג בעניין הלוואה לטווח ארוך של שלוש שנים כשהשדה היא משכון ועל כך נאמר שם ש-"וכך היה בויתוס בן זנון עושה על פי חכמים". בתוספתא שם ( ד ב), ההלוואה והערבון נעשה בדרך קצת שונה (השדה נמכרת באופן זמני למלווה עד החזרת החוב) ומשם אפשר לדעת מי הם ה-"חכמים" במשנה ומי זה שמוסר את הסיפור: "אמר רבי יהודה: כך היה ביתוס בן זונין עושה על פי ר' אלעזר בן עזריה". לעומת המקורות הללו שמציגים את ביתוס כמלווה לטווח ארוך שקשור גם לעסקי קרקעות, הגרסה בבבלי (סג ע"א ומקבילה במגילה כז ע"ב) מציגה אותו דווקא כלווה: "מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי ר' אלעזר בן עזריה". רבי יהודה מוסר עדות נוספת על מנהגו של ביתוס בנוגע לרחיצה בשבת (תוספתא שבת ג ד): "אמר רבי יהודה- מעשה בביתוס בן זונן שהיו ממלין לו דלי של צונן מערב שבת ונותנין עליו בשבת כדי שייקר". ברייתא בבבלי בבא בתרא יג ע"ב מספרת על האופן שבו ספרי הנביאים היו נעשים אצלו: "ואמר רבי יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו לו שמונה נביאים מדובקים כאחד על פי ר' אלעזר בן עזריה ויש אומרים לא היו לו אלא אחד בפני עצמו".
ביתוס וזנון בפסח וליל הסדר: בתוספתא פסחים ב יט מצויה עדות מעניינת בנוגע לאיסור לעשות "סריקין מצויירין בפסח" (מצות עשויות במסרק שעליהן נטבעו צורות): "ואין עושין סריקין מצויירין בפסח. אמר ר' יהודה-שאל ביתוס בן זונן לחכמים: מפני מה אין עושין סריקין מצויירין? אמרו לו- מפני שהאישה שוהה עליהן ומחמצתן. אמרו לו- אם כן ייעשו בדפוס? אמרו לו- יאמרו כל הסריקין אסורים, "סריקי ביתוס" מותרין?!". לא כאן המקום לעסוק במקור המעניין הזה וברקע הריאלי שלו אלא רק לציין שוב כיצד רבי יהודה מוסר עדות על ביתוס בן זונן והשיחה שלו עם החכמים; על כך שלרשותו עמדו אמצעים להכין "סריקין מצויירין" בלי חשש החמצה; ועל כך שהחכמים (לפי הירושלמי, רבן גמליאל) לא העניקו לו אישור שכן זה עלול להיראות כאילו הם מתירים רק את "סריקי בייתוס"- הוא היה אפוא בעל אמצעים וקשרים עם חכמים והיתר הסריקין שלו היה עלול להיראות כהפליה מכוונת לטובתו.
רבי יהודה הוא אפוא ה-"סוכן" העיקרי שדרכו הגיעו העדויות על בייתוס בן זנון ושוורץ ייחס זאת לעובדה שרבותיו של רבי יהודה (רבי טרפון) ושל אביו רבי אלעאי (רבי אליעזר) היו מלוד בדיוק כמו ביתוס בן זונן, כך שלפנינו "מסורות לודאיות" שהגיעו לאושא, מקומו של רבי יהודה ומשם הגיעו למשנה ולשאר הקבצים התנאיים.
העדות המפורסמת ביותר בנוגע לביתוס בן זנון בפסח היא זאת המופיעה בתוספתא פסחים י יב ונידונה רבות (מאד) כמנוגדת למעשה הסיפור ביציאת מצרים בבני ברק המסופר בהגדה של פסח: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עוסקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר. הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש". המעשה הזה קשור לעדות אחרת שאינה מזכירה את בייתוס אלא (כנראה) את האבא- זונין: "אמר ר' לעזר בן צדוק- פעם אחת היינו יושבין לפני רבן גמליאל בבית המדרש בלוד ובא זונן הממונה ואמר הגיע העת לבער החמץ, הלכתי אני ואבא לבית רבן גמליאל וביערנו את החמץ" (תוספתא פסחים ג יא). כפי שהראו החוקרים, בנוסח הבבלי של הברייתא (פסחים מט ע"א) המעשה "הועבר" מלוד ליבנה ("פעם אחת שבת אבא ביבנה"), תופעה מוכרת בתלמוד הבבלי על רקע החשיבות המיתולוגית של יבנה והייחוס של רבן גמליאל ליבנה ולא ללוד אך סביר להניח שזה אכן אירע בלוד.
"זונין הממונה" מוזכר בבבלי (מט ע"א) כ-"ממונה של רבן גמליאל" ומכאן שהוא היה בעל תפקיד רשמי הקשור לרבן גמליאל (לא נאמר שבנו בייתוס נשא תפקיד רשמי כלשהו דומה לזה של אביו). שוורץ ורוזנפלד קשרו אותו לדמות שמוזכרת בירושלמי בנוגע להדחת רבן גמליאל בתור "רבי זינון החזן"
וזאת על אף ההבדל בין הכינויים (המונח "חזן" אינו דווקא שליח ציבור אלא גם פקיד קהילתי שקשור בדרך כלל לבית הכנסת; וגם באשר לכינוי "רבי", אפשר שכאן אין הכוונה ל-"רבי" במובן של חכם אלא תואר מנהלי כמו "הממונה"). אפשר ושני הסיפורים הם מאותו פסח בלוד אך ייתכן שהסיפור הראשון עם "זונין הממונה" היה מראשית ימי רבן גמליאל (עוד בימי רבי צדוק), שם גם נזכר "בית רבן גמליאל" בלוד (לפי טענתו שבהתחלה, רבן גמליאל היה בלוד ורק אחרי כן הגיע ליבנה) ואילו הסיפור על ליל הסדר בבית בייתוס בן זונין שייך לתקופה מאוחרת יותר כאשר רבן גמליאל כבר היה ביבנה אך התארח בביתו של בייתוס, הבן של זונין הממונה/רבי זינון החזן.
רוזנפלד ראה בעדויות על זונין ובנו בייתוס חלק מתופעה רחבה יותר של קשר בין חכמים (עשירים?) ובין "בעלי בתים" בדור יבנה בכלל ובלוד בפרט (בית נתזה, בית עריס ועוד) כתופעה חברתית תרבותית ייחודית ללוד בתקופה שבין המרידות. שוורץ הצביע על כך שאין משפחה כזו (יש רמזים שגם צאצאיהם המשיכו להיות קשורים לחכמים גם אחרי דור יבנה) שסביב הקשרים והציות שלה לחכמים נותרו עדויות ספרותיות כמו על זונין ובנו בייתוס, כך שאולי דווקא מדובר על תופעה חריגה וייחודית שבה גם היו קשרים פורמליים של תפקידים במערך ההנהגה ("נשיאות"). האנקדוטות והסיפורים הקשורים בהם הגיעו דרך חכמי לוד ותלמידיהם (כמו רבי יהודה) והותירו את רישומם בספרות התנאית כדוגמא לגורם "לא-רבני" בעל שמות יוונים מובהקים ש-"עשו כדעת חכמים" גם שנים רבות אחרי ימי זונין הממונה ובנו ביתוס. ואולי, מאחורי ריבוי ההופעות של מעשי ביתוס בן זונין ש-"עשה על פי חכמים", היה רמז ומסר מכוון על רקע היחסים המורכבים שהיו בגליל במאות השנייה והשלישית בין החכמים ובין האליטה הכלכלית ולכיוון הרצוי (בוודאי בעיניו של רבי יהודה הנשיא) של שיתוף פעולה פורה ואינטנסיבי כמו שהיה בלוד בין זונן ובנו ביתוס ובין החכמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה