הפרק השמיני במשנת מנחות (ובתוספתא והבבלי עליה) הוא מהפרקים האהובים ביותר על חוקרי החקלאות הקדומה ומקומות הגידול השונים של התוצרת החקלאית בזמן שהמקדש עמד על תילו. הציונים המפורשים והקונקרטיים של מקומות הגידול המובחרים של תוצרת המקדש- זיהוי המקומות והתנאים האקלימיים ביחד עם הממצאים הארכאולוגיים מעניקה נופך ריאלי וחי לתיאורים במשנה- בחלק מן המקומות אפשר לטייל עם המשנה (כן, לא רק עם התנ"ך...) ביד אחת ולראות בצורה מוחשית את השרידים של מתקני החקלאות הקדומים מימי הבית כמו גתות, בתי בד ומתקני טחינה. רק לאחרונה, מרדכי כסלו ואחרים הציעו זיהוי לזן החיטה הקונקרטי שבו השתמשו לשתי הלחם ולחם הפנים ואגב כך הציעו פרשנות משלהם לתיאור במשנה שלנו באשר למקומות הגידול של חלק מאותם זנים שהיו ונעלמו. עם זאת, דומה שהתיאור לא היה רק תיעוד אותנטי למה שהיה אלא יש בו גם מגמה רעיונית שראוי לתת עליה את הדעת.
העקרון של המשנה הוא "וכולן אינן באים אלא מן המובחר"- לפי התוספתא (ט ב; השוו ספרי דברים עקב יב) העקרון הזה נלמד מהפסוק בספר דברים יב יא: " וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'" (השוו ספרי דברים יב יא). הפסוק עצמו עוסק באדם הפרטי המביא את קרבנו למקדש ואילו כאן המשנה עוסקת בתוצרת החקלאית למנחות ולנסכים שהאחריות עליה הייתה של רשויות המקדש ושל הממונים (למשל, אחיה הממונה על הסלתות/נסכים במשנת שקלים). למען האמת, לא היה צריך להביא פסוקים או הוראה הלכתית של " אלא מן המובחר" שכן זה היה ברור שהתוצרת שעולה להקרבה במקדש הייתה תוצרת מובחרת- בשביל זה לא צריך הלכה פורמלית כלשהי. המשנה הפכה את הנורמה המציאותית לחלק מדרישה הלכתית כאשר השילוב שבין הקריטריון ההלכתי לפרקטיקה הממשית נוסחה באופן דומה בכל ההלכות: "כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאים"- לאמר, ציון המקומות הספציפיים שמהם הובאה התוצרת משקפת את הפרקטיקה הנוהגת בפועל למרות שמבחינה הלכתית טהורה- "כל הארצות כשרות". הממשק שבין הפרקטיקה ובין ההלכה בא לידי ביטוי נאה בהוספה של רבי יוסי בתוספתא: "ר' יוסי אומר אף חיטי ברחים/כרזיים וכפר אחום אלו היו בצד ירושלם ומהן היו מביאין" ובגרסת הבבלי (פה ע"ב): " דתניא, אמר רבי יוסי: אף חיטי כרזיים וכפר אחים אלמלא סמוכות לירושלים היו מביאין מהן"- אם אכן הכוונה, כפי שמקובל להציע שהכוונה לחיטים מאזור כורזים וכפר נחום, רבי יוסי מעצים אפוא את הניגוד בין האפשרות ההלכתית להביא חטים גם מאזורים מרוחקים כמו רמת כורזים ובין הפרקטיקה המעשית שהייתה להביא את התבואה למקדש רק בסמוך לירושלים.
זיהוי המקומות: כמעט כל המקומות המצוינים במשנה ובתוספתא מזוהים ברמה קרובה של ודאות (ואני לא נכנס כאן לפרטים)- מכמס (מחמאס) בבנימין בגבול ספר המדבר המזרחי וזנוח (ח' זנוע) בשפלה (אזור מושב זנוח ורמת בית שמש של היום) ; חפריים/עפריים (זהו אחד המקומות הבולטים של חילופי ח'/ע') בבקעה היא אולי אותה חפריים של נחלת יששכר בספר יהושע (בקרבת א-טייבה במזרח עמק יזרעאל) אך אפשר שהכוונה למקום אחר לא ידוע, קרוב יותר לירושלים; תקועה היא ככל הנראה בגליל (ח' שמע?) ולא תקוע שביהודה אך גם את האפשרות השנייה אין לפסול על הסף ועל כך אולי בפוסט אחר; קרותיים וחתוליים (עטולים) הם ככל הנראה באזור מערב השומרון (קרוות בני חסן, קרוות בני זייד) וגם בית רימה (בית רימא) ובית לבן (לובאן) הם בשומרון.
ההיבט ההיסטורי והארכאולוגי: התיאור של אספקת התוצרת החקלאית למקדש מאזור יהודה וסביבתה מאוששת בממצא הארכאולוגי, כולל בחלק מהאתרים הנ"ל. צריך לזכור שירושלים עם המקדש בסביבתה לא הייתה רק מרכז דתי ופוליטי אלא גם מרכז כלכלי חשוב במיוחד ואולי למעשה הבלעדי- ביהודה היא הייתה העיר הגדולה היחידה וכל שאר דגמי היישוב היו לא יותר מעיירות בינוניות במקרה הטוב ובעיקר כפרים ובתי חווה/אחוזה. גם בימי חול ובוודאי בימי עלייה לרגל, היא הייתה מוקד הצריכה (Consumer City) המרכזי שאליו הופנתה התוצרת החקלאית של כל המרחב סביבה. בשנים האחרונות, מספר חוקרים כמו זהר עמר וחיים לפין ערכו בשנים האחרונות חישובים אפשריים של העלות הכלכלית של הקרבנות לסוגיהם והתקציב המשוער של תפעול המקדש ושל העיר במיוחד בימים שבהם היא התמלאה בעולי רגל- מדובר היה באתגר שדרש מנגנון מפותח של גיוס משאבים וביורוקרטיה שעל חלקה (הממונים) אנחנו קוראים במשנת שקלים וגם הפרק שלנו מלמד על גיוס התוצרת למקדש בידי אותו מערך לוגיסטי מפותח. מתקני החקלאות- בתי בד, גתות ואף הקולומבריה ביחד עם מקוואות הטהרה הסמוכים אליהם- המתגלים כמעט בכל אתר יהודי משלהי ימי בית שני בארץ יהודה נועדו ככל הנראה לשיווק לירושלים ולמקדש ולא רק לצריכה עצמית או לייצוא. חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ לא היה רק מכה רוחנית ודתית אלא גם פגיעה כלכלית עצומה בתשתית הכלכלית של ארץ יהודה בכללותה וגם היישובים שהמשיכו להתקיים (כמעט כולם) איבדו את מקור הפרנסה המשגשג לפני כן. ככל הנראה, המקומות המצוינים במשנה לא היו נכסים בבעלות ישירה של המקדש אלא נכסים פרטיים שמן הסתם היו רווחיים ביותר לבעלים שלהם אך אלו כבר השערות שאפשר להפליג בהם כהנה וכהנה.
ההיבט הרעיוני-ספרותי: הניסוח הספרותי שחוזר על עצמו בנוגע לסולת, שמן ויין של אספקת התוצרת המובחרת למקדש כוללת גם מיון של איכות התוצרת: אלפא, שנייה ושלישית. בחלק מהמקורות יש גם ציונים נלווים למקומות בקטגוריה שאינה "אלפא": "חפריים בבקעה", "רגב בעבר הירדן", "בית רימה ובית לבן בהר", "גוש חלב בגליל". חלק מהציונים הגיאוגרפיים הנלווים מוכרים מטרמינולוגיה גיאוגרפית מקבילה בספרות חז"ל (הגליל, עבר הירדן; הר, בקעה) כשנראה שאלו שלא צוין לגביהם שם נלווה היו אלו שביהודה ולפיכך לא היה צורך בציון שם נלווה. דומה שהמשנה ומקבילותיה לא רק מתארות את מה שקרה בפועל בזמן עבר אלא במסגרת הדרישה ההלכתית "אין באים אלא מן המובחר" גם נערך כביכול "סקר חקלאי" לאיתור המקומות עם איכות התוצרת הגבוהה ביותר בארץ ישראל ולא רק ביהודה אלא גם בגליל, בעבר הירדן, בהר ובבקעה. אפשר אפוא וציון השמות הגיאוגרפיים המפורטים במשנה לא הייתה רק ציון סתמי של המקומות המובחרים ביותר לגידול דגנים, שמן ויין שמהם הביאו למקדש כשהוא היה קיים אלא המטרה הייתה גם עמוקה יותר- ליצור זיקה ספרותית-רעיונית אידיאלית בין ארץ ישראל וגידוליה החקלאיים המגוונים הפוריים ובין ההקרבה במקדש כשהמסר הוא שאלו לא רק קרבנות היחיד והציבור של בני האדם אלא גם כביכול קרבנה של הארץ ושל גידוליה המובחרים- בראש ובראשונה ביהודה אך גם ההר, הבקעה, הגליל ועבר הירדן משתתפים אף הם באספקת התוצרת המובחרת למקדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה