פורסם ב-4/12/2018
1. "העיד ר' יהושע בן זירוז בן חמיו של ר' מאיר לפני רבי על ר' מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו" (בבלי חולין ו ע"ב)
בדף היומי (חולין ו ע"ב- ז ע"א) הסוגיה עוסקת ב-"היתר" (פטור מחובת שמיטה ומעשרות) בית שאן בימי רבי לאור עדות של חמיו של רבי מאיר שראה אותו אוכל עלה של ירק בבית שאן. התלמוד מספר שהיתר זה לא התקבל בשמחה אפילו על ידי בני ביתו: "חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהג בו היתר?!" אך הוא לא נסוג והצדיק את הפעולה שלו בטיעון דרשני שבסיומו הוא הכריז " ...אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו". בהמשך הסוגיה (הבבלית) עסקה בקצרה בסיבה שבית שאן יכלה להפוך לחוץ לארץ (קדושה ראשונה בלבד) ובעיקר התמקדה בנסיבות שגרמו לרבי מאיר לאכול את אותו עלה של ירק כאשר ההנחה המובלעת היא שבוודאי לא ייתכן שהוא עשה את זה בטעות שהרי "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן!". זאת הסיבה שהיחידה הזאת שאין לה שום עניין למסכת חולין וענייניה הובאה כאן- בעקבות הדיון בסוגיות הקודמות בנסיבות שבהן אכל רבי יוחנן משחיטת כותי ורבי אסי תערובת דמאי, גם אכילת העלה של ירק בבית שאן בידי רבי מאיר הייתה חייבת הסבר הלכתי שכן זה בלתי אפשרי שזאת הייתה שגגה או תקלה שהרי "אין הקב"ה מביא תקלה על יד צדיקים". אף על פי כן קשה שלא להתרשם מהנימה הכללית הדי מפורשת של הסוגיה שאותו היתר של בית שאן הוא בעייתי במקרה הטוב ומבוסס על עדות שניתן לפקפק בה לא מעט.
2. "רבי זעירא רבי חייא בשם רבי יוחנן רבי התיר בית שאן מפי יהושע בן זירוז בן חמיו של רבי מאיר שאמר אני ראיתי את רבי מאיר לוקח ירק מן הגינה בשביעית והתיר את כולה.....ר' התיר בית שאן ר' התיר קיסרין ר' התיר בית גוברין ר' התיר כפר צמח ר' התיר ליקח ירק במוצאי שביעי' והיו הכל מליזין עליו... ואנן העטרה הזאת הניח הקדוש ברוך הוא לנו להתעטר בה" (ירושלמי דמאי ב א כב ע"ג)
ההקשר המקורי של המעשה בבית שאן הוא בירושלמי דמאי ושם הוא מובא כחלק מסוגיה ארוכה ומפורטת העוסקת באותם "היתרים" המיוחסים לרבי יהודה הנשיא- כלומר הקביעה שלו לגבי ערים שונות, בעיקר ערים נכריות, כי הן כביכול מופקעות מארץ ישראל וכך הן פטורות משביעית וממעשרות. על היתרי רבי של ערים שונות אנחנו יודעים מסדרה של מקורות תנאיים ואמוראיים ארץ-ישראליים וההקשר הכלכלי-אורבאני של אותה יוזמה נכתב רבות בידי החוקרים שעסקו במניעים של רבי (מגמת העיור של השושלת הסוורית) מאחורי הצעדים הללו, לא רק בבית שאן אלא גם במקומות דוגמת קיסריה, אשקלון ובית גוברין (ועוד כמה מקומות). גם שם הייתה ביקורת על ההיתר הספציפי הזה (אך שונה ממה שמסופר בבבלי) או על כלל מגמת ההיתר בשמיטה ("היו הכל מליזין עליו") וגם שם הוא לא מוותר על הלגיטימיות שלו להכריע ולתקן תקנות הלכתיות, גם אם הן חדשניות וחסרות תקדים.
בהמשך (אחרי האנקדוטה המעניינת על רבי יהושע בן לוי וגינת "סיסרא") הסוגיה עוסקת במשמעות ההלכתית של היתר בית שאן- (1) רשימת המינים האסורים בבית שאן ("ר' יוסי דכפר דן בשם רבי בן מעדיה: המינין האסורין בבית שאן...") ו-(2) תחום ההיתר של העיר בית שאן גופה ("עד היכן? פרשתא ורציפתא ונפשא דפנוטיה עד כפר קרנים וכפר קרנים כבית שאן"). נראה אפוא שהיתר זה התקבל ועל גביו היו צריכים להגדיר את התחום המדויק של ההיתר ואלו פירות הם בכל זאת אסורים (שכן הם מגיעים מתחום שחייב במצוות התלויות בארץ).
3. שתי היחידות האחרונות הן שתי היחידות שפותחות את "כתובת רחוב": הכתובת ההלכתית המפורסמת שהתגלתה במבואת (הנרתקס) בית הכנסת בסמוך לתל רחוב (ח' פרוה) בעקבות חפירות שנערכו במקום בראשית שנות השבעים. הכתובת כוללת בראשיתה (אחרי המילה "שלום") את רשימת הפירות האסורים בבית שאן (כלומר שחייבים במעשרות ואסורים בשביעית); אחרי כן ישנו תיעוד מפורט במיוחד של סביבות בית שאן המותרות (תיאור מפורט הרבה יותר מהתיאור הקצר המופיע בירושלמי) אך לאחר מכן היא עוסקת ברשימת עיירות "אסורות" בתחום של ערים כמו סוסיתא, נווה וצור; תיאור גבולות ארץ ישראל של עולי בבל ("ברייתת תחומין") ולבסוף חוזרת לרשימת הפירות האסורים והמותרים בפניאס ובקיסריה ותחום ההיתר שלה. כמעט לכל האמור שם יש מקבילות בספרות התלמודית (למעט הפירוט הרב של תחום היתר בית שאן) אך בנספח (אחרי המילה "שלום") מופיעה רשימה נוספת של עיירות בתחום סבסטי שאינה מוכרת כלל במקורות התלמודיים.
הכתובת הזו (בתמונה: העותק שלה במבואת בית הכנסת בקיבוץ עין הנציב) התגלתה ברצפת הפסיפס של הנרתקס של בית הכנסת ותוארכה באופן כללי (יש דעות שונות) למאה השישית או השביעית לסה"נ. מה שהרבה פחות ידוע (אם כי זה לא ממש סוד) הוא שעותק זהה כמעט לחלוטין וקדום יותר של אותה כתובת התגלה על שברי הטיח של אחד העמודים בבית הכנסת, כל אחד מהעמודים כלל כתובות שונות. למעט כתובת "רשימת הצומות" שפורסמה לפני שנים אחדות, שאר הכתובות לא פורסמו כולל העותק (שהוא בעצם המקור) של כתובת רחוב על הפסיפס. לפי הפרסומים הקצרים, עותק הכתובת כמעט זהה לכתובת על הפסיפס (למעט כמה הגיות שונות) מלבד קטע הסיום: אין את הנספח של העיירות בתחום סבסטי (שהופיע כאמור אחרי "שלום" המסיים בפסיפס) ובמקום זאת יש כתובת ברכה לבני הקהילה.
מאז פרסומה של כתובת זו בתשל"ד בידי יעקב זוסמן, עוררה הכתובת הזאת דיון ארוך בעיקר אצל חוקרי התלמוד אך גם חוקרי ארכיאולוגיה, ריאליה ולשון עסקו בה בהרחבה רבה וזאת עוד לפני שהיה ידוע או לפחות עדיין לא מושג ברור לגבי העותק הקדום על הקיר של בית הכנסת. הדעות לגבי הנסיבות ואופי הכתובת הנדיר וחריג רבו ועד היום ישנן הצעות מגוונות- מעותק כתוב של אגרת הלכתית שנשלחה לבני הקהילה דרך עותק של "פנקס הלכתי" או עיבוד ספרותי (תוך השמטת המחלוקות וזהות מוסרי ההלכות) של המקור בתלמוד הירושלמי ועד "מפה קדושה" מילולית של תחום ארץ ישראל או רשימה הלכתית גלילית על התחומים מסביב ללב היישוב היהודי בגליל ובגולן. מה שברור ומקובל על כולם היא החשיבות היתירה של מעמדה ההלכתי של בית שאן בכתובת כפי שעולה מהשורות הראשונות המוקדשות לפירות האסורים בבית שאן ולתחום הקונקרטי של היתר העיר כולל פירוט חסר תקדים של תחום היתר העיר על סמך שערי העיר לכל כיוון. די ברור שמעמדה ההלכתי של בית שאן או הדיון ההלכתי הקדום בה היה קרוב לליבם של בני הקהילה שגרו בפרברי בית שאן, עד כדי כתיבת העותק הזה על הקיר ואחרי כן על הרצפה.
מה שלא מופיע באותה כתובת הוא הרקע לאותו היתר (רק פעם אחת מוזכר באופן אגבי שרבי התיר כפר צמח), כלומר אותו מעשה ברבי מאיר והחלטת רבי להתיר את בית שאן כולה והרי בירושלמי זה מתואר ממש לפני אותן רשימות של הפירות האסורים ותחום סביבות ההיתר. נראה שהתשובה היא שהן בירושלמי והן בבבלי (בעיקר שם) ישנה ביקורת על הנסיבות שהובילו לאותו היתר "מפוקפק" ואף שהוא ענה למבקריו, הדי אותה ביקורת לא שככו וליוו את מעמדה ההלכתי של בית שאן גם מאות שנים אחרי כן. היעדרה מתוכן הכתובת הוא לא מקרי ואולי דווקא מה שלא כתוב מסביר את ייעודה של הכתובת החריגה- ייתכן שהכתובת נועדה בין השאר להתמודד מול אותם הדי ביקורת על ההיתר ולבסס את הלגיטימיות של ההלכה המקומית של היתר העיר באמצעות הרשימות ההלכתיות הסתמיות של הפירות האסורים ותחום ההיתר של העיר כחלק מרשימות הלכתיות נוספות העוסקות באזורים "גבוליים". יש כמובן השערות נוספות (אולי אפילו הפוכות) לפתרון חידת "כתובת רחוב" שתמשיך להעסיק אותנו עוד שנים רבות.
