יום ראשון, 26 בינואר 2020

הזיקה בין מקוואות טהרה לבתי כנסת עתיקים על רקע תקנת "טבילת בעל קרי" וביטולה

 


פורסם ב-26/1/2020

1. קרוב ל-900 ברכות מדורגות מטויחות המזוהות כמקוואות טהרה משלהי ימי בית שני ותקופת המשנה והתלמוד התגלו או זוהו במחקר הארכאולוגי המודרני. הם התגלו בהקשרים שונים-ביתיים וציבוריים, בקרבת מתקנים חקלאיים, מערות קבורה ואף לאורך הדרכים. אחת השאלות שעניינן את חוקרי מקוואות הטהרה העתיקים מאז שאלו זוהו בתור שכאלו, הם סדרה של מקוואות טהרה שנחשפו בזיקה או בקרבה לבתי כנסת עתיקים- ממצדה, דרך גמלא (בתמונה למטה), הרודיון, אום אל עומדאן (בתמונה למטה). לא תמיד ניתן להוכיח באופן ודאי אם הם אכן קשורים במישרין או בעקיפין למבנה הציבורי ולטקסים הדתיים שנערכו בו. מעבר לעצם הזיקה המעשית, השאלה שהטרידה את החוקרים היא מה הסיבה ההלכתית או הדתית לכך שנבנו מקוואות טהרה בזיקה לבית כנסת- האם זה היה חלק מאמצעי טהרה מחויב לפני התפילה או קריאת התורה או אירוע חברתי אחר (רוני רייך למשל סבר שהם קשורים לסעודות מצווה ציבוריות בתוך בית הכנסת) או בכלל הסיבה היא פונקציונאלית: מכלול בנוי שמכיל מגוון שירותים דתיים כמו מקום תפילה, לימוד, פסיקה וגם מקווה טהרה "ציבורי". הבעיה היא שבמקורות חז"ל אין תיעוד מפורש וישיר לזיקה שבין מקווה טהרה ובין בית הכנסת ואף אם במקורות ספרותיים אחרים, הן מימי בית שני והן לאחריו, ישנן אמירות או רמיזות לקשר שבין הצורך להיטהר ובין תפילה או טקס דתי, לא דובר בהכרח על היטהרות במקווה בסמוך לבית הכנסת.
2. לפני קצת יותר מאחד-עשר שנים, הציע יונתן אדלר (קתדרה 128 תשס"ח, 2008) שישנו קשר בין הופעתם של מקוואות הטהרה בזיקה לבתי הכנסת הקדומים ובין מעמדה המורכב של תקנה המופיעה בספרות חז"ל על "טבילת בעל קרי" לתורה ולתפילה. הוא מצא קורלציה בין זמנם של המקוואות בסמוך לבתי הכנסת העתיקים והיעלמם בבתי הכנסת המאוחרים (מקוואות טהרה עוד היו אבל לא בזיקה לבתי הכנסת) ובין העדויות הספרותיות על התפשטותה של התקנה לטבילה אחרי יחסי אישות או פליטת זרע לצורך טקסים דתיים כמו קריאת שמע, התפילה, קריאת התורה או ברכת המזון והיוזמה לבטל אותה במהלך המאה השלישית ואילך ובכך ביקש להסביר את הנסיבות ההלכתיות שבגינם הופיעו אותם מקוואות טהרה בסמוך לבתי כנסת אך בהמשך נעלמו בכל מה שקשור לבתי הכנסת.
3. הדיון בדף היומי של אתמול (ברכות כב ע"א-ע"ב) והמקבילה בירושלמי עם עדויות אחרות, הם הרקע לדיון הארוך שלו בתולדות אותה תקנה שהעסיקה את חוקרי ההלכה מקדמת דנא ועד היום ויש לה גם השלכות פרשניות לגבי אופי ההקפדה על הטהרה בעת העתיקה והפרשנות למקוואות הטהרה "הביתיים" כמו אלו למשל שהתגלו ברובע המגורים בגבעה המערבית של ציפורי העתיקה או בחורבת סוסיה הקדומה. אני אנסה לשרטט בצורה תמציתית את השחזור המשוער של תולדות אותה "תקנה", גם מכיוון שהמקורות הספרותיים מציגים תמונה מורכבת ובין החוקרים קיימים שחזורים שונים לגבי השלבים השונים שלה- מה שיותר מעניין כאן הוא למעשה ה-"פינג-פונג" שקיים בין הדיון ההלכתי-פורמלי ובין הפרקטיקה העממית בעלת הדינמיקה הייחודית משלה ולכך יש השלכה גם על פרשנות הממצא החומרי של מקוואות הטהרה העתיקים.
לסקירה עדכנית של תקנת הטבילה של בעל קרי וניתוח הסוגיות התלמודיות סביב התקנה הזו, היוזמה לבטל אותה והסיפורים שנלוו לכך, אפשר לקרוא במאמר של ראובן קיפרוואסר מ-2012 באנגלית כאן: https://www.academia.edu/.../The_Immersion_of_Baallei...
4. באופן כללי, למרות שכבר התורה מציינת את טומאת "בעל קרי" (ויקרא טו, טז: וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב; דברים כג יא: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה), שם, מדובר על טומאה הקשורה למקדש ואילו חז"ל בכל מה שקשור לטומאת "בעל קרי" עסקו בטבילה לצורך קריאת שמע, תפילה וקריאת התורה. זאת אפוא לא טומאה "שגרתית" ולא עוד אלא שלדעת כמה חכמים היא הוגדרה שהיא מגיעה רק כתוצאה מיחסי אישות ("תשמיש המיטה") ולא רק פליטת זרע בניגוד לפשט הכתובים. לפיכך, הדרישה הזו לא נתפסה כפרשנות של הפסוקים בתורה אלא בתור "תקנה" שיוחסה בחלק מן המקורות (ירושלמי מגילה, בבלי בבא קמא) לאחת מ-"תקנות עזרא" (ולכן היא גם מכונה בספרות ההלכתית לפעמים "טבילת עזרא") ובמקור אחר (ירושלמי שבת) היא יוחסה לאחת משמונה-עשר גזירות שגזרו תלמידי שמאי והלל בשלהי ימי בית שני. כך או כך, במקורות התנאיים, התקנה הזו הייתה מובנת מאליה אם כי, בניגוד לפרוצדורת הטהרה הרגילה, היו לה כמה פתרונות חלקיים לפי חלק מהחכמים (מים שאובים, תשעה קבים ולא ארבעים סאה, הרהור מותר).
5. מה שמעניין הוא שכאשר פונים למקורות התלמודיים, הן הירושלמי והן הבבלי, מתגלה תמונה מורכבת הרבה יותר- מספר סיפורים ועדויות מלמדות שהטבילה אחרי יחסי אישות הייתה נוהג עממי מאד פופולרי שחכמים "הגיבו" לו ולעתים אף ניסו לרסן ואף לצמצם אותו במידת האפשר. ישנם דיונים לגבי זמנה של התקנה והסיבות לה- אם בגלל לימוד תורה ואם בשל עידוד לדרך ארץ רצויה: "אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבּוּן: כָּל עַצְמָן לֹא הִתְקִינוּ אֶת הַטְּבִילָה הַזֹּאת, אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל כַּתַּרְנְגוֹלִין הַלָּלוּ,
מְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ וְיוֹרֵד וְאוֹכֵל" (ירושלמי שם). על מידת הפופולריות של הפרקטיקה הזו מסופר למשל על חמר (מוביל חמור או שיירת חמורים) שהיה מוכן לסכן את עצמו בדרך בלילה בניגוד לאזהרת רבי יוסי בן חלפתא וסיפור דומה על אדם שסיכן את עצמו לטבול בים באמצעות חבל כאשר הוא היה בסירה. אנקדוטה משונה אחרת מספרת על אדם (שומר כרמים) שעמד לקיים יחסי מין עם אשת איש ורק בגלל שלא מצאו מקום לטבול אחרי כן, מעשה הניאוף נמנע ברגע האחרון "בזכות" אותה תקנת טבילה אחרי יחסי אישות. פקפוק ראשון לכורח שבטבילה זו מיוחס לר' יהודה בן בתירא מנציבין (ניסיביס בדרום-מזרח טורקיה של היום) שפסק למי שעמד לקרוא בתורה ולא הספיק לטבול שימשיך לקרוא שכן ""פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טֻמְאָה!". יוזמה גלילית לביטול אותה טבילה "מִפְּנֵי נְשֵׁי הַגָּלִיל שֶׁהָיוּ נֶעֱקָרוֹת מִפְּנֵי הַצִּנָּה" (טבילה במים קרים) נתקלה בהתנגדות של ר' יהושע בן לוי (איש לוד) אך מאידך מסופר על רבי חנינא שפגש מוקדם בבוקר בשערי בית המרחץ הציבורי ("דימוסין") את אלו שהלכו לטבול וגער בהם שיילכו במקום ללמוד תוך שהוא מכנה אותם בלעג "טובלי שחרית" על שם אותה קבוצה קדומה שחלקה על הפרושים בתוספתא ידיים פרק ב. לפי הבבלי (ברכות כב), היוזמה הזו הגיעה לבבל ושם הוכרז שבטלה הטבילה ושהם אימצו את גישתו של ר' יהודה בן בתירא שדברי תורה לא מקבלים טומאה. אלא שגם שם, היו בקרב האמוראים גישות שונות, כאלו ש-"זלזלו" בטבילה ואחרים שהמשיכו לטבול או לנקות את עצמם במגוון אמצעים או מתקנים. על כך שבימי האמוראים היו גישות שונות לגבי אותה טבילה העיד ר' ינאי (דור האמוראים הראשון): "אָמַר רַבִּי יַנַּי שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקֵלִין וּמַחְמִירִין בָּהּ, וְכָל הַמַּחְמִיר בָּהּ, מַאֲרִיךְ יָמִים בְּטוֹבָה, מְקֵלִין בָּהּ, לִרְחֹץ בְּמַיִם שְׁאוּבִין;
מַחְמִירִין בָּהּ, לִטְבֹּל בְּמַיִם חַיִּים". פרשת "טבילת בעל קרי"/ "טבילת עזרא" המשיכה להעסיק את הספרות ההלכתית גם שנים רבות אחרי התקופה התלמודית ועד ימינו אך זה חורג מהתחום שלי.
6. כאמור, התמונה מתוך המקורות היא מורכבת אך הרושם הוא שהתהליך הכללי היה מקיום רווח ונפוץ של הנוהג לטבול לפני טקסים דתיים ליטורגיים ("טבילת בעל קרי") ליוזמה לביטול או צמצום או ריסון של אותה פרקטיקה במהלך התקופה האמוראית, לפחות מנקודת ראותם של החכמים. אדלר מצא כאן התאמה לממצא הארכאולוגי: מקוואות טהרה ליד בתי כנסת בשלב הקדום, לדעתו במטרה להיטהר מאותה טומאה על רקע התקנה הנ"ל והיעלמם של אותן מקוואות טהרה מבתי הכנסת המאוחרים בהתאם לביטול הפרקטיקה הזו כפי שבא לידי במקורות האמוראיים. אני מודה שההצעה המעניינת הזו לא שכנעה אותי לחלוטין- סוף סוף, המקורות עצמם מעידים על כך שאנשים טבלו בבתיהם, במרחצאות הציבוריים, בים אבל אף פעם אחת לא מוזכרת טבילה במתקן טהרה הקשור לבית הכנסת ונראה שאצל העם, הטבילה הזו לא הייתה קשורה דווקא לבית הכנסת או לטקסים שהיו נהוגים בו. זאת ועוד, אני עד היום לא בטוח שגם בבתי הכנסת הקדומים, מקוואות הטהרה הסמוכים להם, הם בעלי "זיקה ברורה" לבתי הכנסת ולטקסים שנערכו בו- זאת אפשרות די "מפתה" (כפי שגם נראה בתמונות מגמלא ואום אל עומדאן למטה) אבל אני לא בטוח שהיא הכרחית וממילא כל הדיון על הזיקה שבין מקוואות טהרה ובין בתי הכנסת ועל תמורה שהתרחשה בין בתי הכנסת הקדומים למאוחרים- אני לא בטוח לגמרי שהיה אמנם תהליך כזה.
7. אלא שהתמונה העולה מן המקורות לגבי אותה תקנה ו-"ביטולה" היא מאלפת בהיבט אחר: מן המקורות, בעיקר בתלמודים, עולה בבירור שהנוהג לטבול אחרי יחסי אישות היה פרקטיקה עממית על רקע אמונה רווחת בהכרח לטבול אחרי יחסי אישות בלי קשר לשום טקס דתי או אכילה במצב של טהרה "הלכתית". מסתבר שאין לנוהג הזה מקור מקראי ברור וניכר שהחכמים התלבטו במניע ובהצדקת הנוהג העממי הזה. ייתכן שהמקור לכך הוא בסלידה מעצם האפשרות של שהייה בטומאה ושקיום יחסי אישות נתפס בתור סיטואציה של טומאה או כזאת שזוקקת טבילה אחריה וייתכן, כפי שהציע קיפרוואסר, זה היה על רקע השקפה כללית רווחת מוכרת בעולם ההלניסטי-רומי ולאו דווקא בשל זיקה לצו המקראי. הייחוס של התקנה לעזרא או לגזירת י"ח דבר מתייחס, לפחות מנקודת ראותם של החכמים לטבילה לצורך אותם טקסים ליטורגיים בעוד מתוך הסיפורים השונים עולה שבעיני הטובלים, עצם יחסי המין הצריכו טבילה אחרי כן. נראה אפוא שהדיון בספרות חז"ל משקף את האופן שבו החכמים התמודדו עם אותו נוהג עממי שכלל לא ברור רקעו המקראי/הלכתי. במסגרת אותה התמודדות, הם העמידו את ההקשר ההלכתי של אותה טבילה, ייחסו אותה לקדמונים, העניקו לה פרמטרים הלכתיים שונים ומאידך גם נשמעו קולות של הסתייגות, אם באמצעות פסיקה מפורשת ואם באמצעות אנקדוטות שהבליטו את האבסורדיות של "קנאות" לטבילה כזו בהקשרים של ניאוף או סכנת חיים. מאידך, עלו קולות אחרים מתוך עולם החכמים שהגנו בתקיפות על ההלכה הזו וכך התהווה מנעד רחב של גישות ופרקטיקות הלכתיות חז"ליות המשקפים את הדרך שנקטו החכמים בבואם להתמודד מול טבילה שאינה מעוגנת על יסודות הלכתיים איתנים ומוצקים. זאת ועוד, לא מן הנמנע שהנוהג הזה הוא המשך לפרקטיקות דתיות חריגות של טבילות מרובות המתועדות במגילות קומראן (ואולי גם באתר הארכאולוגי, אם הוא קשור לעדה), ברסיסי מידע מהספרות היהודית ההלניסטית או על "טובלי שחרית" (תוספתא ידיים) וכמה עדויות מעורפלות על מנהגי טבילה של יהודים-נוצרים. יכול להיות אפוא שגם הפרקטיקות הללו גרמו לחכמים "לעצב" מחדש את הטבילה הזו בהתאם להלכה החז"לית, אולי כצעד מופגן להבחין בינה ובין נוהגי טבילה נוצריים או כאלו שמקורם בחוגים אנטי-פרושיים.
8. לכך יש גם השלכה על הפרשנות לממצא הארכאולוגי של מקוואות טהרה, הן בשלהי ימי בית שני והן אלו המאוחרים כולל אלו שנמצאו בזיקה לבתי הכנסת- אם אכן, "אובססיית הטהרה" משתקפת באותם מתקנים מדורגים, צריך לתהות עד כמה הם משקפים את הנורמה ההלכתית הפורמלית המתועדת בספרות חז"ל (או בספרות הלכתית אחרת) ועד כמה הם למעשה ביטוי ריאלי-חומרי לנוהג עממי שאינו תלוי או קשור בסוגיות הלכתיות "פורמליות" אותם אנו מכירים דרך הטקסטים ההלכתיים אלא משקפים פרשנות "עצמאית" למקרא או אמונה עממית מושפעת מהלך רוח רווח של העולם ההלניסטי-רומי. למעשה, זה ויכוח מהותי שקיים בספרות המחקר בדור האחרון בין כמה חוקרים שעסקו בממשק שבין הספרות ההלכתית ובין הממצא הארכאולוגי. אם חוקרים כמו אדלר, רייך פורסטנברג ואחרים רואים התאמה רחבה יחסית בין הממצא הארכאולוגי ובין מה שעולה מתוך המקורות הספרותיים-הלכתיים על ההקפדה בטהרה מעבר למקדש ולחוגים הכהניים, יש גישות הרבה יותר מינימליסטיות כמו למשל זה של סטיוארט מילר שמפקפק באופן עקרוני בזיקה שבין מנהגי הטהרה העולים בספרות חז"ל ובין אלו שמופיעים בממצא הארכאולוגי- אפשר לקרוא על כך במאמר של פורסטנברג מעל תחילת הסעיף הזה. המקרה של "תקנת טבילת בעל קרי" (או: טבילת עזרא) הוא מקרה מרתק שבו בתוך המקורות התלמודיים עצמם, מתברר שהיה "תחום אפור" די רחב שבו הפרקטיקה העממית והדיון ההלכתי השתלבו או התחככו אחד בשני עד כדי כך שכמו במקרים רבים אחרים, קשה להבחין מה קדם למה- הנוהג הציבורי הרווח או ההלכה הפורמלית- אם בכלל ניתן להבחין ביניהם, הן בעדויות הספרותיות-הלכתיות ועוד יותר בממצא הארכאולוגי.

יום ראשון, 24 בנובמבר 2019

"העושה נר ומנורה לבית הכנסת": בין תאורת בית הכנסת למנורת שבעת הקנים

 



פורסם ב-24/11/2019

1. בקובץ האחרון של "במעבה ההר" (קובץ תשיעי, 2019, עמ' 123-103), דנים איילת לוי-רייפר, עמרי עבאדי ואיתן קליין במקומה של מנורת שבעת הקנים בריטואל הדתי של בתי הכנסת בשלהי העת העתיקה. על המנורה והתגבשותה כסמל יהודי מובהק בעת העתיקה נכתב רבות (שתי מונוגרפיות של רחל חכלילי הוקדשו רק למנורה, ספר של סטיבן פיין על גלגולי סמל המנורה עד ימינו ועוד מחקרים רבים מספור) והיא מוכרת היטב בתיאורים האמנותיים. כאן מדובר על מופע מסוים של המנורה-לא "רק" תיאור אמנותי או גילוף של המנורה אלא מנורות תלת-מימדיות ממשיות שניצבו בבתי הכנסת בחזית בית הכנסת סמוך לארון הקודש, לפעמים משני צדדיו. אם בהתחלה עוד היו ויכוחים באשר לתיאורי המנורות על הפסיפסים בבתי הכנסת העתיקים- האם הם משקפים רק את זכר מנורת המקדש הקדומה או גם מנורות ממשיות בתוך ריהוט בית הכנסת, סדרה של מנורות תלת-מימדיות או שברים שלהם שהתגלו במספר בתי כנסת הראו שהיו גם היו מנורות ממשיות כחלק מריהוט בתי הכנסת. מנורת האבן (רק חלקה העליון בלי הבסיס) הראשונה שהתגלתה, הייתה בחפירות בית כנסת חמת טבריה (צפון) בידי נחום סלושץ בראשית שנות העשרים והיא זאת גם המוכרת בתור הסמל של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה עד היום. מנורת ברונזה קטנה התגלתה בחפירות בית הכנסת בעין גדי אך התגליות המעניינות היו בבתי הכנסת של דרום הר חברון- שרידי חלקי מנורת שיש מיובא גדולת מימדים התגלו במפולות העפר של מקווה טהרה בבית הכנסת במעון (השחזור המרהיב שלה ניצב היום במוזיאון ישראל) כשגם בסמוע (אשתמוע) ובסוסיה (אם כי שם המנורה היא קצת יותר קטנה ולכן אפשר היה להציב אותה בתוך הגומחה) התגלו שרידי מנורת שיש שהיו חלק מריהוט בית הכנסת בסמוך לארון הקודש. שברי מנורת שיש התגלו לא לפני זמן רב בחורבת א-דוהיישה ליד יבנה ושברי מנורת אבן התגלו גם בבית הכנסת במרות בגליל העליון. מחוץ לארץ יודעים שברים של שתי מנורות שיש מסרדיס (וכתובת תרומה של מנורה) וכתובת המזכירה תרומת מנורת שבעת קנים מסידה שבפמפיליה, גם באסיה הקטנה. בכל המקרים, מדובר על שרידי מנורות שיש ואבן מהתקופה הביזנטית (לא לפני המאה הרביעית או אפילו החמישית לספירה). בסופו של דבר, במאמר הנ"ל הם מדברים על שבע או יותר מנורות תלת-מימדיות מבתי הכנסת שידועים עד עתה- לא מדובר במספר גדול אך ייתכן שהיו מנורות נוספות ממתכת או חומר אחר שלא שרדו ולכן היקף התופעה אינו ודאי וגם לא ברור אם יש להניח שבכל או רוב בתי הכנסת מהתקופה הביזנטית היו מנורות בצד ארון הקודש או שמא מדובר על תופעה חריגה, אולי בעלת מימד אזורי או כהני כפי שהציע בזמנו דוד עמית לגבי המנורות בהר חברון.

יום רביעי, 20 בנובמבר 2019

"ר' מנחם איש כפר שערים ואמרי לה בית שערים": כפר שערים היא בית שערים או שם של מקום אחר לא ידוע?

 


פורסם ב-20/11/2019

1. כאשר בשנות השלושים נחשפו שרידי בית שערים הקדומה בגבעת שייך אברייק, הן השרידים בראש הגבעה והן הנקרופוליס הנרחב למרגלותיה, התנהלו חפירות הן בשנות השלושים ושוב בשנות החמישים. לרגל התחדשות החפירות בשנות החמישים, פרסם שמואל ספראי מאמר נרחב ב-"ארץ ישראל" (ספר בנימין מזר, תשי"ט, עמ' 212-206) על "בית שערים בספרות התלמודית"- הוא אסף, ניתח וסידר את המידע הספרותי שקיים בתוך ספרות חז"ל על בית שערים כחומר רקע מקביל לממצא הארכאולוגי העשיר שהתגלה במהלך החפירות הארכאולוגיות. בין השאר במסגרת אותו מאמר הוא העלה השערה לפיה, רבי חייא הגדול שעלה מבבל ובניו (יהודה וחזקיה) שישבו במחיצתו של רבי יהודה הנשיא, הגיעו לבית שערים בטרם רבי עבר מבית שערים לציפורי והאזכורים השונים לדיאלוגים ביניהם ובינו התרחשו בבית שערים וייתכן אף שגם אחרי מותו, בניו של רבי חייא המשיכו לגור וללמד בבית שערים. את ההשערה הזו הוא ביסס בעיקר סביב היגד קצר המופיע בדף היומי במסכת נידה (כז ע"א) שנלמד אתמול:

יום רביעי, 23 באוקטובר 2019

האם משנת מידות מהווה מקור מהימן לשחזור הר הבית והמקדש השני?

 


פורסם ב-23/10/2019

1. בימים האחרונים, הדף היומי הגיע למספר מסכתות ייחודיות שמתעדות בצורה מפורטת את הווי המקדש השני- לפי סדר הלימוד על פי הדפוס, משנת תמיד וכעת משנת מידות. כמו בתיאור עבודת התמיד במשנת תמיד, גם חמשת הפרקים של משנת מידות אינם "הלכות" במובן השגרתי והרגיל של המקובל במשנה אלא מתארים לפרטי פרטים את מידות המקדש וההר, השערים, העזרות, המזבח ואת הלשכות והפתחים השונים משל היה זה מדריך לתייר המבקר ועולה למקדש אם כי גם בתוך התיאור הטכני ישנן אנקדוטות והוספות לתיאור הטכני היבש. זה לא תיאור חסר תקדים- במקרא קיימים תיאורים מפורטים כולל מידות מדויקות של המשכן במדבר ושל מקדש שלמה או תיאור אוטופי של המקדש העתידי בספר יחזקאל ומתקופת הבית השני, קיים תיאור מפורט של מקדש מדומיין אידיאלי במגילת המקדש שקשורה לחוגים של כתות מדבר יהודה שפרשו מהמקדש. שלד התיאור של משנת מידות, למרות הבעיות והקשיים הקיימים בו, אינו תיאור "דמיוני" או אוטופי והוא בעל אופי ריאליסטי למדיי, בין אם הוא נכון היסטורית ובין אם לאו. ואמנם, בספרות העזר התורנית למידות ובחיבורים תורניים שהוקדשו לצורת המקדש, משנת מידות היא המקור העיקרי (אם לא הבלעדי בחוגים שמרניים יותר) ובוודאי המכריע לשחזור המקדש השני והעבודה שנעשתה בו- מהחיבורים של הרב זלמן נחמיה קורן דרך המיזמים של מכון המקדש. עדות לחשיבותה של משנת מידות בשחזור צורת המקדש השני, נציין למשל את המהדורה והפירוש המפורט שערך אשר קאופמן למסכת מידות במסגרת המאמצים שלו בחקר השינויים והמיקומים המדויקים של האתרים השונים בהר הבית.
הטקסט של משנת תמיד (מתוך WIKISOURCE, ניקוד הרב בארי):
אלא שבפני הפרשנים והחוקרים יש עוד תיאורים שונים מחוץ למשנת מידות, בראש ובראשונה התיאורים של המקדש בחיבוריו של יוסף בן מתתיהו ובמיוחד שני תיאורים מפורטים: בספר החמישי של מלחמת היהודים ברומאים ובספר החמישה-עשר של קדמוניות היהודים כמו במקורות חיצוניים אחרים. בנוסף לכך, הממצא הארכאולוגי, בעיקר במעטפת סביב ההר ובמידה מוגבלת מאד אף בתוך ההר עצמו, מהווה מקור מידע נוסף חשוב אם כי כאמור, יש קושי עצום לאושש חלק ניכר מתוך התיאורים בגלל המגבלות הקיימות על מחקר ארכאולוגי בהר. עוד בטרם הישגי המחקר הארכאולוגי, היחס בין תיאור חלקי המקדש לפי משנת מידות ובין התיאור המצוי בכתבי יוספוס על "המתחם המקודש הראשון" ו-"המתחם המקודש השני" עורר לא מעט בעיות וקשיים: יש דמיון במרכיבים רבים אך יש סתירות לא מעטות במרכיבים אחרים- גודל המתחם הכללי של הר הבית (500 אמה על 500 אמה לפי המשנה, בפועל השטח הוא גדול הרבה יותר) , מספר השערים המקיפים אותו ועד למידות הספציפיות של גובה הכתלים, הדלתות והפתחים.
2. רק לשם ההדגמה, אחת הסתירות הבולטות והמפורסמות ביותר היא כידוע מספר שערי הר הבית. לפי המשנה (מידות א ג):
חֲמִשָּׁה שְׁעָרִים הָיוּ לְהַר הַבַּיִת:
שְׁנֵי שַׁעֲרֵי חֻלְדָּה מִן הַדָּרוֹם, מְשַׁמְּשִׁין כְּנִיסָה וִיצִיאָה;
קִפּוֹנוֹס מִן הַמַּעֲרָב, מְשַׁמֵּשׁ כְּנִיסָה וִיצִיאָה;
טְדֵי מִן הַצָּפוֹן,לֹא הָיָה מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם;
שַׁעַר הַמִּזְרָחִי, עָלָיו שׁוּשַׁן הַבִּירָה צוּרָה, שֶׁבּוֹ כֹהֵן שׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה.
לפי יוספוס (קדמוניות היהודים טו 411-410):
"בחלקים המערביים של החומה ניצבו ארבעה שערים: אחד שפניו אל ארמון המלך דרך העמק שבאמצע שנחצה לשם מעבר; שניים אל הפרבר והשער האחרון אל שאר העיר ונפרד על ידי מדרגות רבות שירדו למטה אל העמק וממנו שוב למעלה אל מעלה העיר....ואשר לצד הרביעי של חומת בית המקדש שפנה דרומה גם בו היו שערים באמצע ועל ידו הסטיו המשולש של המלך...".
כידוע, לאור המחקר הארכאולוגי במערב ההר זוהו אכן ארבעה פתחים או שערים שסביר להניח ששימשו את הנכנסים והיוצאים להר הבית (מצפון לדרום): שער וורן, שער ווילסון, שער ברקליי ושער רובינסון והם תואמים את התיאור של יוספוס על שער שיש בו מעבר אל "ארמון המלך" (שער ווילסון על "גשר ווילסון"), שער שיורד במדרגות לרחוב (השער של מחלף רובינסון בפינה הדרום-מערבית של הכותל) ושני השערים שמחוברים ל-"פרבר" מזוהים עם שער וורן ושער ברקליי. המשנה מציינת רק שער אחד בלבד במערב, "שער קיפונוס" שאיננו יודעים במדויק עם איזה שער יש לזהות אותו (יש מזהים אותו עם שער ווילסון, אחרים עם וורן או עם ברקליי). על פניו, המחקר הארכאולוגי הכריע בצורה ברורה לטובת יוספוס או מצריך פתרון לשער הבודד המתואר במשנה וזה עוד מבלי לעסוק בשאר השערים.
המאמר של יצחק מגן (קתדרה 14, תש"ם): https://www.ybz.org.il/.../dbsAttachedFiles/Article_14.3.pdf
3. מאחר שהן יוספוס חי בזמן שהמקדש פעל והן התנא המקובל של מידות, רבי אליעזר בן יעקב, חי אף הוא באותה תקופה, הרי על פניו יש לפנינו שתי עדויות "חיות" מאותה העת אך עדויות שאינן זהות ובמקרים מסוימים סותרות בצורה ניכרת. היו חוקרים שאימצו באופן עקרוני ובלעדי את התיאור של יוספוס כתיאור המהימן ביותר של מידות ההר והמבנים שהיו בו והתעלמו כליל מהמתואר במשנת מידות. אחרים טענו שדווקא המשנה ההלכתית מתארת תיאור מדויק יותר של דמות ההר והמקדש מאשר זה של יוספוס. היו רבים ששילבו בין שני התיאורים (יוספוס בנוגע להר, המשנה בנוגע למקדש) כדי להגיע לתמונה כללית מתוך גישה ששני התיאורים מוסיפים אחד על השני ואת התמונה המהימנה אפשר להגיע מתוך צירוף העדויות והממצא הארכאולוגי (למשל דגם המקדש של אבי יונה בדגם בית שני במוזיאון ישראל הוא סינתזה בין שני התיאורים). בין השאר, א"ז קאופמן שנזכר לעיל, השקיע מאמצים אדירים במאמרים ובספרים שהוא פרסם כדי להסביר את המושגים השונים אצל יוספוס ובמשנה כך שהם יעלו בקנה אחד. כדי להסביר את הסתירה שבין שני התיאורים של ההר והמקדש, ניתנו שורה של הסברים אפשריים המבחינים בין נקודות המוצא של התיאורים השונים: תיאור "דתי-ריטואלי" של המשנה מול תיאור "אדריכלי-אסתטי" של יוספוס; תיאור מפורט מהימן של החלק הפנימי של המתחם של המשנה מול תיאור מפורט מהימן של החלק החיצוני של המתחם של יוספוס והפתרון הפופולרי עד היום: שני התיאורים מתייחסים להר הבית והמקדש בתקופות שונות- התיאור של יוספוס הוא של הר הבית והמקדש מימי הורדוס ואילך בעוד התיאור של המשנה מתייחס להר הבית והמקדש הקדם-הרודיאני (חמש מאות אמה על חמש מאות אמה) או שמסיבות רעיוניות, התיאור "התעלם" מהשינויים שבוצעו בימי הורדוס ואחריו. זאת הסיבה, טען למשל יצחק מגן במאמר שעסק בסתירה על השערים הנ"ל, שגם הממצא הארכאולוגי, לפחות לגבי חלק מהסתירות ובעיקר בכל מה שנוגע לשערי הר הבית, אושש את התיאור של יוספוס (למשל, ארבעה שערים במערב במקום אחד המצוין במשנה) שכן הוא תיאר את המקדש ההרודיאני של שלהי ימי בית שני, זה הניכר בממצא הארכאולוגי, בעוד התיאור של משנת מידות משקף את המצב הקדם-הרודיאני במתחם ההר. בזמנו, לין ריטמאייר שחזר את אותו תחום "קדום" של חמש מאות אמה על חמש מאות אמה בלב ההר על סמך סימני חומה ושרידים שונים שלדעתו סימנו את התחום הגרעין הקדום שאליו התייחסה המשנה במידות. זאת גם הסיבה שחלק מהחוקרים (ובעקבותיהם גם מדריכים) טוענים שהכינוי "שערי חולדה" לשער המשולש והכפול בכותל הדרומי אינו מדויק שכן הכינוי כוון לשערים בהר הבית הקדום ולא של זה המאוחר.
גישה הפוכה רדיקלית הציע בזמנו יהושע פלג, לפיה התיאור של משנת מידות משקף דווקא שלב מאוחר יותר מזה של יוספוס ואותו הוא ייחס למקדש "שלישי" שהתקיים בתחילת המאה השנייה אולם דעה זו אינה מקובלת לחלוטין. למען האמת, גם התיאורים של יוספוס אינם חפים מבעיות מתודולוגיות לגבי הטרמינולוגיה שהוא השתמש כדי לתאר את תחומי המקדש השונים (HIERON, NAOS) ואת המידות הסטנדרטיות (סטדיה או רגל) שהוא אימץ במסגרת אותם תיאורים. יוצא אפוא שגם הנסיון לשחזר ולתאר את המקדש רק על סמך התיאור של יוספוס הוא בעייתי שכן המונחים שלו לא תמיד ברורים וניתן להבין אותם באופנים שונים. אחת ההצעות (של יהושע פלג ויהושע שוורץ) הייתה לבחון מחדש את המונחים והפרמטרים שבהם נוקט יוספוס וכך להקהות לפחות חלק מהקשיים הנוגעים לתיאור גודל המתחם או המקדש בין מידות ובין יוספוס.
המאמר של ישראל לוין (קתדרה 77, תשנ"ו): https://www.ybz.org.il/.../dbsAttachedFiles/Article_77.4.pdf
4. ישראל לוין (קתדרה תשנ"ו) טען שהסתירה בעדויות על צורת המקדש וההר קיימת גם אצל יוספוס- יש שינויים בין התיאורים שלו במלחמת היהודים ובין אלו המתוארים בקדמוניות היהודים (למשל לגבי עזרת הנשים). לשיטתו, התיאור בקדמוניות היהודים (המסופר בהקשר של מפעלי הבנייה של הורדוס) מתאר את המקדש המתוכנן או זה שהתחיל להיבנות בימי הורדוס בעוד התיאור במלחמת היהודים (המסופר בהקשר של מצור טיטוס על ירושלים) משקף את המצב בהר ובמקדש אחרי עשרות שנים של בנייה שנמשכה גם אחרי ימיו של הורדוס עד לזמן החורבן, כפי שעולה מן המקורות וכפי שהתברר גם במחקר הארכאולוגי (המאמר שלו נכתב בטרם נערכו החפירות שאיחרו את הממצאים בדרום-מערב ההר למאה הראשונה). הוא דחה את הגישה שמקדימה את תיאור הר הבית והמקדש במידות לתקופה הקדם-הרודיאנית והשווה את המתואר במשנה עם מה שמתואר במלחמת היהודים- לדבריו, יש דמיון ניכר במרכיבים רבים בין התיאורים הללו במלחמת היהודים ובמשנה שמשקפים לדבריו את ה-"החמרה הדתית" שהייתה בתהליך הבנייה והוספת המרכיבים השונים במהלך עשרות השנים האחרונות של המקדש. לדעתו, משנת מידות אינה מסמך "אחיד" המתארת מקדש שלם בזמן מסוים- הבסיס "הריאלי" שלה הוא של המקדש בסוף ימי בית שני אך חלק מהתיאורים של המשנה הם מסורות ופרשנויות לתיאורים מקראיים ולא צריך להתייחס אליהם כתיאורים מדויקים. לגבי מספר מצומצם של סתירות, גם הוא מודה שקשה למצוא הסבר הולם אך זה לא משנה את הרעיון הבסיסי שהתיאור המשנאי משקף את הזכרון (ויש לדייק: הזכרון כפי שסופר במשנה) של המקדש והר הבית עד ימיו האחרונים או שלפחות אין סיבה להניח שזהו תיאור של מקדש ומתחם שכבר לא היה קיים בסוף ימי הבית. בין השאר, שער "קיפונוס" במערב לפי המשנה, אם אכן הוא מייצג את שמו של הנציב הרומי קופוניוס בתחילת המאה הראשונה (זה לא ודאי), מוכיח לדעת לוין שהתיעוד במשנת מידות משקף, לפחות בחלקים שלו, את המקדש אחרי ימי הורדוס בנוסף לאלמנטים "מקראיים" כמו זה של גודל של חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. של הר הבית וזאת כאמור בניגוד לתפיסה לפיה זהו תחום ריאלי ממש שהוקף בחומה והיה קיים עד ימי הורדוס. עד היום, בספרות המחקרית יש ארכאולוגים והיסטוריונים שמתייחסים ברצינות למידות ההר לפי המשנה (500 אמה על חמש מאות אמה) ואחרים שמבטלים את העדות הזאת כמקור היסטורי אלא כמקור ספרותי-אגדי המבוסס על האמור בספר יחזקאל.
המאמר של מאיר בר אילן (סידרא ה תשמ"ט): https://faculty.biu.ac.il/.../publi.../publications0020.html
המאמר של אברהם וולפיש (מחקרי יהודה ושומרון, תשנ"ח): https://www.academia.edu/.../%D7%9E%D7%92%D7%9E%D7%95%D7...
5. בעוד חוקרי המקדש, היסטוריונים וארכאולוגיים התחבטו בשאלת אופן השימוש בתיאור של המשנה לשם שחזור המתחם והמקדש השני אם זה ההרודיאני או זה שלפניו, ישנם חוקרים שסבורים שיש כאן טעות בסיסית בהבנת אופי התיאור המשנאי. במקום לבחון את התיאור כמקור ריאלי-היסטורי, הם מעדיפים את הניתוח הספרותי-רעיוני של המשנה וסבורים שמשנת מידות אינה "דוקומנט היסטורי" אלא מסמך אידיאולוגי מגמתי. אין הכוונה שמדובר במקדש או הר הבית "אוטופי" דוגמת זה המתואר במגילת המקדש אלא שמטרת התיאור לא הייתה אינפורמטיבית טכנית שבאה רק להסביר כיצד היה נראה המקדש אלא שבאמצעות התיאור "היבש" לכאורה ישנם פרטים, דגשים ויעדים אידיאולוגיים והם חשובים יותר מתיאור מהימן של הפרטים הטכניים השונים. כבר בזמנו, מאיר בר אילן הצביע על כמה פרטים במשנה מידות שלדעתו, התפלמסו עם גישות הלכתיות-פרשניות כיתתיות בנוגע למעמדו ההלכתי של המקדש ושמירת הטומאה והטהרה בו. וולפיש השווה בין משנת תמיד ובין משנת מידות מתוך ניתוח ספרותי של מוטיבים ודגשים שבו המקדש מתואר כמקום קדושה מתעצם והולך ככל שמתקדמים ושהוא פונה אל כלל ישראל בעוד משנת תמיד עוסקת בעיקר בכהנים. חוקרים אחרים (נפתלי כהן) הצביעו על הדגש על לשכת הגזית (במשנה האחרונה) כרמז לכך שהתיאור מעצים את מעמדם של החכמים בקביעת נהגי המקדש כחלק מגישה רעיונית כללית לפיה תיאורי הטקסים במקדש במשנה נועדו להעניק לגיטימציה לסמכות החכמים בהווה מכח הסמכות שהייתה להם כבר בעבר בימי פעולת המקדש. היו ששיערו שאולי משנת מידות היא "תכנית-אב" למקדש העתידי וזאת למרות שהיא מנוסחת בלשון עבר. לאחרונה, נתן שומר (דיסטרציה, 2017) ביקש לטעון שניתוח של המרכיבים השונים של המסכת מלמד על כך שזהו טקסט "הנצחה" (Commemorative) שבאמצעות האובייקטים והמונומנטים השונים המתוארים בו, "מנציח" שמות, אירועים וטקסים ומאפשר לקורא "ביקור וירטואלי" במקדש. פרשנות אפשרית נוספת היא- התיאור המפורט של המקדש וחלקיו אינה נוסטלגית בהכרח ונובעת מתוך גישה עקרונית של החכמים לפיה המקדש עדיין "נוכח" גם אם בפועל הוא לא קיים. מאחר ובספרות חז"ל, בוודאי זו התנאית, יש עיסוק אינטנסיבי בהלכות מקדשיות לא פחות מהלכות שבת, ברכות, נזיקין, נדרים, נשים וכדומה, מטרת המסכתות כמו מידות או תמיד הוא לייצר את הרקע לאותם דיונים שיופיעו בכל הסדרים של הש"ס בנוגע לעבודת המקדש. התפקיד של מידות הוא לבנות תשתית או קונסטרוקציה מרחבית "ריאלית" לאותם דיונים, סוג של Setting The Stage. הבסיס הוא אכן המקדש שהיה והוא מבוסס על שחזור מתוך הזכרון אך התיאור היה שילוב בין זכרון ריאלי ובין תכנית ייצוגית סכמטית. השאלה אם המקדש והר הבית נראו בדיוק כך מבחינה היסטורית היא שולית שכן המטרה הייתה לתת ללומדים את השלד המרחבי הבסיסי שעל גביו אפשר יהיה לדון ולעסוק בהלכות המקדש והקרבנות כפי שבא לידי ביטוי במסכתות הקודמות בסדר קודשים ובעצם בכל הש"ס. מבחינה עקרונית אפוא, מסכת מידות ותמיד היו צריכות להיות המסכתות הפותחות של סדר קודשים אך כידוע, לרבי/עורכי המשנה היו שיקולים אחרים בסידור המסכתות הפנימי בסדרים ולאו דווקא השיקול הדידקטי.
6. כללו של דבר: לשאלה אם מסכת מידות יכולה לשמש כמקור מידע מהימן בנוגע לדמותו הפיזית של המקדש והמתחם שהקיף אותו בשלהי ימי בית השני, התשובה היא באופן עקרוני חיובית אך הוא מחייב זהירות ומעלה לא מעט אתגרים מסוגים שונים לכל מי שמעוניין להשתמש בו לשם שחזור צורתו ההיסטורית של המקדש וההר. התיאור הוא ריאליסטי מדיי מכדי להתעלם ממנו ויש בו לא מעט פרטים שניתן לאושש אותם במקורות ידע חיצוניים או מתוך השוואה למתחמי מקדש אחרים בעולם הרומי ובמקרים מסוימים אף בממצא ארכאולוגי מתאים. יחד עם זאת, לאור סימני השאלה העולים מתוכו, הקושי לתארך אותו בצורה ודאית ומאחר שמלכתחילה הוא אינו "מסמך היסטורי" במובן המקובל ושהוא חלק מחיבור או יצירה הלכתית בעלת קונספט ייחודי משלה, גם המהימנות ההיסטורית והריאלית המשוקעת בו צריכה להיבחן בצורה מדוקדקת וזהירה ביחד עם המקורות ההיסטוריים הנוספים והתיעוד הארכאולוגי החלקי מההר ומחוצה לו.