מהאסקופה החיצונה ועד האסקופה הנדרסת: אבן הסף שהפכה למרחב הלכתי פופולרי

 

פורסם ב-7/6/2020

המשניות בפרק העשירי של מסכת שבת עוסקות בדרכי הוצאה מרשות לרשות (בדרך כלל רשות היחיד לרשות הרבים) וליתר דיוק בהבדל שבין דרכי הוצאה "תקניות" שאסורות בשבת ובין כאלו שהן שונות מדרך הוצאה מקובלת. אחת הדוגמאות הראשונות מזכירה אלמנט בסיסי בכל בית או רחוב קדום- האסקופה, היא אבן סף או מפתן הבית:

עד מתי השתמשו בכלי אבן בגליל? המקרה של ציפורי

 

פורסם ב-31/5/2020

השימוש בכלי אבן מגיר קירטון בחברה היהודית בשלהי ימי בית שני היא אחת התופעות הארכאולוגיות הייחודיות שהתבררה בדור האחרון. כבר התייחסתי לכך כמה פעמים בעבר- לפני שנה, הפניתי למאמר סיכום של תמונת המצב המעודכנת של חקר כלי האבן של יונתן אדלר (קדמוניות 157, 2019). כידוע, ההסבר הרווח הוא שתעשיית כלי האבן והשימוש בה בחברה היהודית נבע על רקע ההקפדה על דיני טהרה שהייתה נפוצה באותה העת ועל רקע ההלכה שקובעת שכלי אבן אינם מקבלים טומאה בניגוד לכלי חרס (שאין אפשרות לטהר אותם אלא אם כן שוברים אותם) או כלי עץ ומתכת (שזקוקים לטבילה). זה לא ההסבר היחיד ויש חוקרים שהציעו גם הסברים אחרים אך זהו ההסבר הרווח כיום.

הסנדל המסומר, ה-Caliga וזכר האימה של מערות המפלט

 

פורסם ב-5/5/2020

הפרק השישי של מסכת שבת דן ביציאה בשבת לרשות הרבים עם אביזרי לבוש נשיים וגבריים. אתמול עסקנו באחד התכשיטים הנשיים- "עיר של זהב"- שנזכר במשנה הראשונה. היום נעסוק באובייקט ששייך ל-"אגף הגברי" שעורר עניין רב כבר בתלמודים ועד ימינו לאור הממצא הארכאולוגי: ה-"סנדל המסומר". הזיקה שבינו ובין הנעל הצבאית הרומית התקנית, ה-Caliga ושרידי מסמרי סוליות, סוליות או טביעות של אותן סוליות שהתגלו באתרים שונים כולל במערות המפלט בכתף יריחו היא אחת הסוגיות המוכרות של ממשק בין הלכה "סטנדרטית" במשנה, סיפור על גזירה על רקע טראומה אימתנית, וממצא ארכאולוגי רלוונטי. לפני למעלה משלושים שנה, דן בכך חנן אשל ז"ל על רקע גילוי של מסמרים וסוליית עור בחפירות שהוא ערך במערת "אביאור" בכתף יריחו אך מאז נוספו פרטים ועדויות ארכאולוגיות נוספות ואני אזכיר בקצרה להלן כמה מהם. נעבור כאן בקצרה רק על עיקרי הדברים, אציין לכמה הפניות ואידך זיל גמור.

"בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל": היסטוריה וזכרון של "אובססיית הטהרה היהודית"

 

פורסם ב-19/3/2020

ההקפדה על דיני טומאה וטהרה בשלהי ימי הבית השני היא תופעה המוכרת מן המקורות הספרותיים-היסטוריים. בדור האחרון היא מוכרת היטב לאור הממצא הארכאולוגי, בעיקר על רקע מקוואות הטהרה וכלי האבן שהתגלו כמעט בכל אתר יהודי בארץ ישראל מסוף התקופה החשמונאית ובפרט בתקופה הרומית הקדומה. עוד לפני גילוי התופעות הארכאולוגיות הללו, היה מקור ספרותי אחד (אבל כמובן לא היחיד) שמצוטט כמעט בכל דיון בהקשר התרבותי, דתי וחברתי של שמירת הטהרה בימי הבית שני: ההיגד הוא בשמו של רבי שמעון בן אלעזר- "בוא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל". רק לדוגמא, תערוכה של כלי אבן מימי בית שני במוזיאון הכט ב-1994 (והקטלוג שלווה אליה) נשאה את השם: "פרצה טהרה בישראל" שמקורה הוא באותו היגד. גם ב-"שביל המקוואות" שנחנך לפני כמה שנים למרגלות שערי חולדה, ההיגד הזה הוא ה-"כותרת" של המבקר במסלול הקצר (בתמונה).