במשנה במסכת שבת שנלמדה לפני מספר ימים, נזכר מושג המוכר כיום לכל מי שמבקר באתר קדום אך גם מוכר בכפרים ערביים מסורתיים וחצרות ישנות בירושלים: "חוליית הבור". הכוונה היא לאבן המקיפה את פתח הבור החצוב, בדרך כלל אבן עגולה אך יכולה להיות גם מרובעת ובראשה חלל שדרכו באמצעות חבל ודלי מעלים את המים מהבור המטויח. הזיהוי הפשוט לכאורה הזה בין האבן על פי הבור ובין "חולית הבור" במקורות התלמודיים הוא למעשה זיהוי חדש יחסית שמיוחס ליחיאל מיכל פינס, שבין עיסוקיו המרובים והמגוונים, היו גם חידושי לשון ופירושם הריאלי של מונחים קדומים, על רקע היכרות מחודשת עם הריאליה של הבורות הארץ ישראליים ומנוגדת למסורת פרשנית ותיקה בת מאות שנים. הפירוש הריאלי של "חוליית הבור" הפכה לאחת הדוגמאות המובהקות לתרומת הריאליה והארכאולוגיה לפירוש מונח קדום שהתפרש בטעות באופן אחר בשל חוסר ההיכרות עם המציאות האותנטית של מכלול הבור הקדום. אולם, למען האמת, התמונה היא מורכבת יותר- לפני כמעט שלושים שנה דן יואל אליצור בהתגלגלותו של המונח הזה מן המקורות הקדומים ועד הפרשנות המודרנית והראה כי אין הכוונה לפירוש שגוי אלא לכך שכבר במקורות הקדומים יש שניות הנובעת מההבדל הריאלי בין הבור הארץ ישראל ובין הבור הבבלי שגרמו לגלגולו ועיצוב מחודש של המונח הארץ ישראלי הקדום בהתאם להווי הריאלי והלשוני של חכמי בבל ומשם לפרשנות המסורתית. הפרשנות "החדשה" הייתה אפוא סגירת מעגל- המונח שעוצב מחדש בבבל לאור ההווי שם, שב למובנו המקורי עם החזרה לארץ ישראל.
